מי מברך „שהחיינו”? מי שקיבל את האחריות
4.10.2026סיום מסכתזמן קריאה · 4 דקות
טוען…
טוען תוכן…
זמן העברה משוער: 4-3 דקות
מסכת פסחים מסתיימת בסוגיה שנראית במבט ראשון רחוקה מאוד מענייני פסח. רבי שמלאי מגיע לפדיון הבן, ושואלים אותו מי מברך „שהחיינו”. ברור שאבי הבן מברך על מצוות פדיון הבן, אבל לגבי „שהחיינו” מתעוררת שאלה: אולי הכהן צריך לברך, שהרי הוא מקבל את כסף הפדיון ויש לו הנאה, ואולי האב צריך לברך, מפני שהוא זה שמקיים את המצווה. רבי שמלאי אינו משיב מיד, הולך ושואל בבית המדרש, והמסקנה שבה נחתמת המסכת היא: „אבי הבן מברך שתים.” האב מברך גם על פדיון הבן וגם „שהחיינו”.
יש כאן רעיון יפה מאוד לסיום מסכת. מי זוכה לומר „שהחיינו”? לא בהכרח מי שקיבל משהו לידיו, אלא מי שזכה לקיים את המצווה. האב נפרד מן הכסף, ובכל זאת השמחה שייכת לו. כלומר, יש שמחה שאינה נולדת מקבלה, אלא דווקא ממחויבות. האדם שמוציא, מתאמץ ועושה, הוא זה שיכול לומר: זכיתי להגיע לרגע הזה.
וזה משנה מעט את הדרך שבה אנחנו מסתכלים על מחויבות. אנחנו רגילים לחשוב שאחריות היא המחיר שמשלמים בדרך אל הדברים החשובים. לגדל ילדים דורש מאמץ, להחזיק בית דורש השקעה, לקבוע זמן לתורה דורש ויתור, לעזור לאחרים דורש זמן. אבל לפעמים דווקא בתוך המאמץ נמצאת הזכות. לא כל דבר שמחייב אותנו הוא נטל. יש דברים שהעובדה שנמסרו לידינו היא עצמה ברכה.
וזה מתאים מאוד גם לסיום מסכת. מי שסיים מסכת פסחים יודע שהלימוד דרש זמן, התמדה ולעיתים גם ויתורים. היו שעות שאפשר היה להשתמש בהן לדברים אחרים. היו דפים קלים יותר ודפים קשים יותר. אבל עכשיו, דווקא אחרי כל העמל, מגיע רגע של „שהחיינו”. לא מפני שהדרך הייתה קלה, אלא מפני שזכינו ללכת בה עד הסוף.
אולי לכן יש משהו מתאים בכך שדווקא מסכת פסחים מסתיימת כך. פסח הוא חג של חירות, אבל החירות שהתורה מלמדת אינה חירות מכל מחויבות. להפך. היציאה ממצרים מובילה לעולם של תורה ומצוות. חירות אמיתית איננה רק האפשרות לעשות מה שאני רוצה, אלא גם הזכות לבחור למה אני מוכן למסור את הזמן, הכוחות והלב שלי.
וכשאנחנו עומדים עכשיו בסיום מסכת, אפשר לומר לעצמנו שהעמל לא היה רק דבר שעשינו בדרך אל השמחה. הוא חלק מן השמחה עצמה. זכינו להתחייב, זכינו להתמיד, וזכינו להגיע לרגע שבו אפשר לומר באמת: שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת פְּסָחִים וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת פְּסָחִים וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת פְּסָחִים וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי.
נוהגים לחזור על קטע זה שלוש פעמים.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא.
חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא.
הַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי. יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ. לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּתָנִי. בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ. אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד.
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים, אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים, אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים, אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר, וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי לְסַיֵּם מַסֶּכֶת פְּסָחִים, כֵּן תַּעְזְרֵנִי לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְהָאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי הַחֲכָמִים יַעֲמוֹד לִי וּלְזַרְעִי, שֶׁלֹּא תָמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם בִּי, בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
הקדיש נאמר במניין.
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. דְּהוּא עָתִיד לְחַדְּתָא עָלְמָא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא, וּלְמִפְרַק חַיַּיָּא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרֵהּ וְזִיוֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
הקהל: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תּוּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּישְׁתָא, דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
