פרק ג | החולשות שלי – לראות את החסר בלי להפוך אותו לזהות

יש משפטים שאדם אומר על עצמו כל כך הרבה פעמים, עד שהוא כבר לא בודק אם הם באמת נכונים: "אני כעסן", "אני עצלן", "אני לא יודע להתמיד", "אני פשוט חסר ביטחון". בהתחלה זו הייתה אולי תיאור של קושי מסוים, אבל עם הזמן הקושי הפך להגדרה. במקום לומר "יש לי חולשה", האדם מתחיל לומר "זה מי שאני".

וכאן מתחילה בעיה גדולה.

כי אם החולשה היא הזהות שלי, למה בכלל לנסות להשתנות? ואם כל כישלון מוכיח משהו על מי שאני, כל נפילה נעשית כבדה הרבה יותר ממה שהיא באמת.

מצד שני, גם לברוח מן החולשות שלנו אינו פתרון. אדם שמסביר כל כעס, מצדיק כל דחייה ומאשים תמיד את הנסיבות, נשאר בדיוק במקום שבו התחיל.

העבודה האמיתית נמצאת באמצע: לראות את החסר בלי לטשטש אותו, אבל גם בלי לתת לו להגדיר את כל האדם. להכיר בחולשה, להבין מתי היא מופיעה, מה מפעיל אותה ומה אפשר לעשות אחרת – ומתוך כך להפוך אותה מנקודת ייאוש לנקודת עבודה.

הכרת החולשה היא תחילת התיקון

הרמח"ל מלמד במסילת ישרים שהאדם צריך להתבונן במעשיו, לברר מה מהם טוב ומה מהם אינו טוב, ולאחר שמצא דבר שדורש תיקון – לחשוב כיצד להתרחק ממנו ולבנות דרך אחרת. [1] מכאן שהכרת החולשה אינה נועדה לגרום לאדם להרגיש רע עם עצמו. היא נועדה לתת לו מידע שאפשר לעבוד איתו.

יש הבדל גדול בין אדם שאומר "אני אדם גרוע" לבין אדם שאומר "שמתי לב שבמצבים מסוימים אני מגיב בצורה שאינה נכונה." המשפט הראשון עוסק בזהות. השני עוסק בהתנהגות. והתנהגות אפשר לבדוק, להבין ולשנות.

קודם להגדיר נכון את החולשה

אחת הטעויות הגדולות היא להשתמש בהגדרות כלליות מדי: "אני עצלן", "אני כעסן", "אני חסר ביטחון", "אני לא יודע להתמיד". הבעיה במשפטים כאלה היא שהם אינם מספרים לנו כמעט שום דבר שימושי.

אם במקום לומר "אני עצלן" האדם יאמר: "אני נוטה לדחות משימות שאין לי בהן עניין מיידי", כבר אפשר להתחיל לעבוד. אם במקום "אני כעסן" הוא יאמר: "כאשר אני מרגיש שלא מקשיבים לי, אני מעלה את הקול", הבעיה נעשית ברורה יותר.

ככל שההגדרה מדויקת יותר, כך גם דרך העבודה יכולה להיות מדויקת יותר. לכן לפני שמנסים לתקן חולשה, כדאי לשאול: מה בדיוק קורה? מתי זה קורה? מול מי? ומה אני עושה בפועל?

חולשה אינה זהות

אדם יכול ליפול שוב ושוב בנקודה מסוימת, ובכל זאת אותה נקודה אינה מסכמת את כל אישיותו. ספר משלי אומר: "כי שבע יפול צדיק וקם." [2] הפסוק אינו מתאר צדיק שאינו נופל. הוא מתאר אדם שקם.

אדם יכול להיאבק בכעס ועדיין להיות בעל חסד. הוא יכול להתקשות בהתמדה ובכל זאת להיות רגיש מאוד לאחרים. הוא יכול להיות חסר ביטחון בתחום מסוים ובאותו זמן בעל כוחות גדולים בתחומים אחרים. הכרת עצמי אמיתית מחייבת לראות את כל התמונה – לא להסתיר את החסר, אבל גם לא לתת לחסר למחוק את כל מה שטוב.

יש הבדל בין חולשה לבין דפוס

לא כל מעידה היא חולשה מרכזית. כל אדם יכול לכעוס פעם אחת, לדחות משימה או להגיב לא נכון ביום של לחץ. השאלה היא מה חוזר.

כאשר אותו סוג של תגובה מופיע שוב ושוב, מתחיל להתגלות דפוס. אדם מגלה שבכל פעם שמבקרים אותו הוא מיד מתגונן. אדם אחר מגלה שבכל פעם שיש משימה שבה הוא חושש להיכשל הוא מתחיל לדחות אותה. אדם שלישי מגלה שכל פעם שהוא עייף הוא נעשה חסר סבלנות בבית.

כאשר מסתכלים על אירוע אחד, רואים כישלון. כאשר מסתכלים על רצף של אירועים, מתחילים לראות דפוס. והדפוס הוא המקום שבו אפשר להתחיל לעבוד בצורה מדויקת.

מה מפעיל את החולשה?

אחרי שמזהים דפוס, השאלה הבאה היא: מה מפעיל אותו? לפעמים הכעס מופיע בעיקר כאשר האדם מרגיש שלא מכבדים אותו. לפעמים הדחיינות מתעוררת כאשר יש פחד מכישלון. לפעמים צורך בשליטה מתחזק דווקא כאשר האדם מרגיש חוסר ודאות. לפעמים פגיעוּת מתעצמת כאשר אדם עייף, לחוץ או חסר ביטחון.

אין פירוש הדבר שההתנהגות נעשית נכונה. אבל אם נטפל רק בתגובה החיצונית בלי להבין מה מזין אותה, השינוי עלול להישאר שטחי. לכן כדאי לשאול: מה קרה רגע לפני? מה הרגשתי? ממה ניסיתי להגן על עצמי? ומה רציתי להשיג באותו רגע?

לפעמים החולשה נותנת לי משהו

כל דפוס שחוזר לאורך זמן נותן לאדם בדרך כלל רווח כלשהו, אפילו אם הוא רווח קטן וזמני. הדחיינות נותנת הקלה רגעית מן הלחץ. הכעס יכול לתת תחושת כוח. הימנעות יכולה להגן מפני פחד מכישלון. שליטה בפרטים יכולה לתת תחושת ביטחון.

הבנת הרווח אינה הצדקה לחולשה. היא רק מסבירה מדוע קשה לוותר עליה. אם האדם אינו מבין מה הוא מקבל מן הדפוס, הוא עלול לנסות להסיר אותו בלי לתת מענה לצורך שהוא מילא.

לא כל חולשה היא טבע קבוע

הרמב"ם מלמד בהלכות דעות שמידות והרגלים ניתנים לעבודה ולשינוי. אדם שהתרחק לקצה בלתי נכון יכול להרגיל את עצמו לדרך אחרת עד שהמידה נעשית מאוזנת יותר. [3]

מכאן יסוד חשוב: העובדה שחולשה מסוימת קיימת בי שנים אינה מוכיחה שהיא גזירת גורל. ייתכן שיש בה נטייה טבעית, אבל ייתכן שגם הרבה הרגל. אדם יכול להיות רגיש מטבעו, אבל במשך השנים להתרגל לפרש כל הערה כפגיעה. אדם יכול להיות מהיר מטבעו, אבל להתרגל להגיב בלי לחשוב. אדם יכול להיות זהיר מטבעו, אבל לחזק שוב ושוב הימנעות עד שהיא נעשית פחד.

לכן אין צורך לשאול רק: "למה אני כזה?" עדיף לשאול: "מה מתוך זה טבעי לי, ומה מתוך זה נבנה עם השנים?"

החולשה יכולה להיות גם כוח שלא קיבל כיוון נכון

לפעמים מאחורי חולשה מסתתר כוח אמיתי. עקשנות יכולה להיות התמדה. רגישות יכולה להפוך ליכולת להבין אחרים. תקיפות יכולה להפוך לעמידה על עקרונות. זהירות יכולה להפוך לשיקול דעת.

אין פירוש הדבר שכל חולשה היא "טובה בעצם". לפעמים יש התנהגות שפשוט צריך לתקן. אבל לעיתים העבודה אינה למחוק את הכוח שמאחורי החולשה, אלא לתת לו צורה נכונה. השאלה היא לא רק: "איך אני נפטר מזה?" אלא גם: "איזה כוח נמצא כאן, ואיך אפשר להשתמש בו בצורה מתוקנת?"

קבלה עצמית אינה ויתור על שינוי

לפעמים אדם אומר: "אני צריך לקבל את עצמי כמו שאני." יש בזה אמת, אבל חשוב לדייק. קבלה עצמית אינה אומרת שכל מה שאני עושה נכון. היא אומרת: אני מסוגל לראות בכנות היכן אני נמצא היום, בלי לשנוא את עצמי – ומתוך כך לבחור מה לתקן.

הרמב"ם אינו מלמד את האדם לקבל מידה מקולקלת ולהשאיר אותה כפי שהיא. הוא מלמד לעבוד עליה. [3] לכן אפשר לומר שני משפטים יחד: זה המקום שבו אני נמצא היום. ואני לא חייב להישאר בו.

להבחין בין אשמה לאחריות

כאשר אדם מגלה חולשה, הוא עלול ליפול לאשמה. אשמה משתקת אומרת: "אני גרוע." אחריות אומרת: "עשיתי דבר שאינו נכון. מה אני עושה עכשיו?"

האחריות אינה מקלה ראש בחסר. להפך. היא לוקחת אותו מספיק ברצינות כדי לחפש דרך לתקן. הרמח"ל מתאר בדיוק את התנועה הזאת: לאחר שהאדם מזהה דבר רע במעשיו, עליו לחפש תחבולה כיצד להתרחק ממנו ולהיטהר ממנו. [1]

ההרגשה הרעה אינה מטרת העבודה. המטרה היא התיקון.

הכישלון צריך להפוך למידע

אחרי כישלון אפשר לשאול שתי שאלות שונות מאוד. האחת: "למה שוב עשיתי את זה? אני אף פעם לא אשתנה." והשנייה: "מה אני יכול ללמוד מן הפעם הזאת?"

השאלה הראשונה סוגרת. השנייה פותחת. אם התפרצתי – מה קרה רגע קודם? אם דחיתי – מה הפחיד אותי? אם אמרתי דבר שפגע – באיזה רגע יכולתי לעצור? אם נפלתי שוב באותו הרגל – האם הייתי עייף, לחוץ, משועמם או במקום שמקשה עליי?

כך הכישלון הופך למידע. לא לתירוץ, אלא ללמידה.

לא עובדים על הכול בבת אחת

אחת הטעויות הנפוצות היא שאדם רואה לפתע עשר חולשות ורוצה לתקן את כולן. מהיום אני לא כועס, לא דוחה, מסודר, רגוע, מתמיד, קם מוקדם ומדבר תמיד בנחת. בדרך כלל החלטה כזאת אינה מחזיקה.

עבודה אמיתית דורשת מיקוד. עדיף לבחור נקודה אחת ברורה. לא "אני מפסיק לכעוס", אלא: "כאשר אני מרגיש שהקול שלי עולה, אני עוצר כמה שניות לפני שאני עונה." לא "אני נהיה מסודר", אלא: "בכל ערב אני מחזיר את הדברים שעל השולחן למקומם."

ככל שהצעד קטן וברור יותר, קל יותר לחזור עליו.

החולשה היא מפת עבודה

אין צורך לומר שכל חולשה מגלה את שליחותו של האדם או שיש לה בהכרח משמעות נסתרת שאנחנו יודעים לפענח. אבל חולשה חוזרת בהחלט יכולה להראות לנו היכן העבודה שלנו נמצאת.

מי שמתקשה שוב ושוב לקבל ביקורת מגלה נקודה שדורשת בירור. מי שתלוי מאוד באישור של אחרים מגלה מקום שבו עליו לבנות יותר יציבות פנימית. מי שנאבק בחוסר סבלנות מגלה תחום שבו עליו ללמוד עצירה.

החולשה אינה אומרת מי אני. היא אומרת: כאן יש עבודה.

גם אחרי התקדמות ממשיכים לשים לב

הלל אומר: "ואל תאמן בעצמך עד יום מותך." [4] גם כאשר אדם עבד במשך שנים על נקודה מסוימת, אין פירוש הדבר שהיא לעולם לא תחזור. מצבים משתנים, תקופות לחץ מוציאות מן האדם דברים שונים, וחולשה שכמעט נעלמה יכולה לחזור כאשר האדם עייף, פגוע או נמצא במצב חדש.

אין בכך הוכחה שכל העבודה נכשלה. זו רק תזכורת לכך שעבודת האדם אינה אירוע חד־פעמי.

המטרה אינה להיות אדם בלי חולשות

בסופו של דבר, הכרת עצמי אינה ניסיון להפוך לאדם שאין לו כלל נטיות קשות, חולשות או ניסיונות. המטרה היא להיות אדם שיודע היכן הוא נוטה ליפול, שמזהה מוקדם יותר מה מפעיל אותו, שיודע אילו דפוסים כבר נבנו בו, ולומד ליצור רגע קטן של בחירה במקום שבו בעבר פעל באופן אוטומטי.

יש הבדל גדול בין חולשה שאני כלל לא רואה לבין חולשה שאני מכיר ולומד לנהל. החולשה אולי עדיין קיימת, אבל היא כבר אינה מנהלת אותי בלי שאדע.

למעשה – מפת החולשה

בחר חולשה אחת בלבד שאתה רוצה להבין טוב יותר. לא בהכרח את החולשה הגדולה ביותר שלך, אלא נקודה שחוזרת בחיים ויש לך אפשרות מעשית לעבוד עליה. כתוב: "הנקודה שאני רוצה להבין היא ________."

לאחר מכן בדוק אותה דרך חמש שאלות: מתי היא מופיעה? מה מפעיל אותה? מה אני עושה בפועל? מה אני מקבל ממנה באותו רגע? ומה הייתי רוצה לעשות במקום?

ולבסוף השלם: "כאשר ________ קורה, אני נוטה ל________. במקום זאת אנסה ________."

המטרה היא להפוך את החולשה ממשפט כללי לצעד שניתן לעבוד עליו.

אימון שבועי | להכיר חולשה בלי להפוך אותה לזהות

המטרה בשבוע הזה אינה להיפטר מן החולשה. המטרה היא להבין אותה טוב יותר וליצור נקודת בחירה אחת במקום שבו עד היום פעלת כמעט באופן אוטומטי.

יום ראשון – להגדיר. כתוב את החולשה כהתנהגות ולא כזהות. במקום "אני עצלן" – "אני נוטה לדחות משימות מסוימות". במקום "אני כעסן" – "כאשר אני מרגיש שלא מקשיבים לי, אני מעלה את הקול."

יום שני – לזהות מתי. במהלך היום שים לב מתי הדפוס מופיע. אל תנסה עדיין לשנות אותו. רק רשום את המצבים.

יום שלישי – למצוא את הטריגר. בדוק מה קורה רגע לפני. האם זו עייפות, ביקורת, פחד, חוסר כבוד, לחץ או דבר אחר?

יום רביעי – לזהות את הרווח.