טוען…
טוען תוכן…
מדריך מקיףאנחנו נוטים לחשוב שהמאבקים הגדולים של האדם מוכרעים ברגעים גדולים: בשעה של ניסיון חזק, בהחלטה דרמטית או במאבק שבו צריך לגייס הרבה כוח. אבל פעמים רבות הכיוון נקבע הרבה קודם, ברגע קטן שכמעט אינו נראה חשוב. מחשבה שנשארה עוד מעט, דחייה אחת, תגובה ראשונה, פתיחת פתח קטן או ויתור שנראה חד־פעמי. באותו רגע האדם עדיין אינו מרגיש שהוא נמצא בתוך מאבק גדול, אבל לפעמים דווקא שם נקבעת התנופה של מה שיבוא אחר כך.
לכן אחד היסודות החשובים בהתמודדות עם היצר הוא ללמוד לכבד את כוחו של הצעד הראשון. לא מפני שכל טעות קטנה היא אסון, ולא מפני שכל התחלה טובה מבטיחה מיד הצלחה, אלא מפני שמעשים יוצרים תנועה. צעד אחד מקל על הצעד הבא, והכיוון שהאדם בוחר בו עכשיו משפיע על הבחירה שתפגוש אותו בעוד רגע.
חז"ל אומרים במסכת אבות: "הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה, שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה." [1] המשנה מלמדת שמעשים אינם תמיד עומדים לבדם. הם יוצרים המשך. כאשר אדם עושה מצווה, הוא אינו רק מסיים מעשה אחד; הוא בונה בתוכו נטייה שמקלה על המעשה הטוב הבא. וכאשר הוא נכנע לעבירה או להרגל שאינו נכון, הוא עלול להפוך את הפעם הבאה לקלה יותר.
אין כאן גזירת גורל. גם אחרי עבירה האדם יכול לעצור, וגם אחרי מצווה הוא עדיין צריך לבחור. אבל נקודת הפתיחה משתנה. הדרך שבה הלכתי היום משפיעה על הדרך שתיראה לי טבעית יותר מחר.
לכן השאלה איננה רק "מה אני עושה עכשיו?", אלא גם "איזה אדם אני מאמן את עצמי להיות באמצעות הבחירה הזאת?"
אדם שקבע לעצמו זמן מסוים ללימוד ודוחה פעם אחת בעשר דקות אולי לא שינה הרבה באותו ערב. אבל אם הוא חוזר על כך שוב ושוב, השעה שקבע מתחילה לאבד את המשמעות שלה. לעומת זאת, אם הוא מתחיל בזמן גם ביום שבו אין לו חשק, הוא בונה בתוכו מסר אחר: הקביעות הזאת אינה תלויה רק במצב הרוח.
כך גם בכעס. תגובה אחת קטנה יכולה לפתוח ויכוח שלם, ואילו שתיקה אחת בזמן הנכון יכולה למנוע אותו. כך גם בשמירת העיניים, בשימוש בטלפון, בעבודת המידות, בקימה בבוקר ובכל תחום שבו האדם רוצה לבנות יציבות.
המעשה הראשון אינו חשוב רק בגלל התוצאה המיידית שלו, אלא בגלל מה שהוא מלמד את האדם על עצמו.
חז"ל מתארים את דרך היצר במילים: "היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך." [2] בפרק ב' עסקנו בדרך ההדרגתית שבה היצר פועל. כאן חשוב לשים לב לדבר אחד בלבד: היצר אינו חייב לבקש מן האדם את כל הדרך. די לו לקבל את הצעד הראשון.
הוא אינו אומר: "תוותר מעכשיו על הקביעות שלך." הוא אומר: "היום אתה באמת עייף." הוא אינו אומר: "תן לכעס לנהל אותך." הוא אומר: "רק תגיד משפט אחד." הוא אינו אומר: "בזבז את כל הערב." הוא אומר: "רק תפתח לרגע."
הבקשה הקטנה נראית בטוחה מפני שהאדם בוחן אותה לבדה. אבל הבחירה החכמה בודקת גם את הכיוון שהיא יוצרת.
ככל שהאדם מתקדם בתוך ניסיון, המחיר של העצירה עולה. קל יותר לא לפתוח מאשר לפתוח ולסגור. קל יותר לא להתחיל ויכוח מאשר לעצור אותו אחרי שהקול כבר עלה. קל יותר לקום כשהשעון מצלצל מאשר אחרי שהאדם כבר החליט להישאר במיטה עוד כמה דקות.
לכן אחד הדברים החשובים ביותר הוא למצוא את נקודת העצירה הזולה – הרגע שבו עדיין לא נדרש כוח עצום כדי לשנות כיוון.
זו אינה בריחה מן ההתמודדות. זו חכמה.
המשנה עצמה משתמשת בלשון: "ובורח מן העבירה." [1] לא כל ניסיון צריך להוכיח כמה אנחנו חזקים. לפעמים הגבורה האמיתית היא לזהות את המקום שבו אפשר היה לעצור מוקדם ולא להגיע כלל למאבק הקשה יותר.
לפעמים הוא מחשבה. לפעמים הוא מבט. לפעמים שיחה שהאדם ממשיך אף שהוא כבר מרגיש שהכעס עולה. לפעמים הוא משפט פנימי קטן: "אני רק אבדוק", "רק כמה דקות", "רק הפעם".
לכן אם אדם רוצה להבין היכן מתחילה ההתמודדות שלו, הוא צריך ללמוד ללכת אחורה. לא לשאול רק "איפה נפלתי?", אלא "מה קרה קודם?"
ייתכן שהכעס לא התחיל בצעקה אלא בהחלטה להמשיך את השיחה כשכבר הייתי נסער. ייתכן שביטול הלימוד לא התחיל בזמן הלימוד, אלא שעה קודם, כאשר פתחתי דבר שידעתי שישאב אותי. ברגע שהאדם מזהה את ההתחלה האמיתית, כל ההתמודדות משתנה.
אותו עיקרון עצמו הוא מקור גדול לתקווה. אם עבירה גוררת עבירה, מצווה גוררת מצווה. [1] גם הטוב נבנה מתנופה.
אדם שאינו מסוגל כרגע ללמוד שעה יכול לפתוח בחמש דקות. מי שמתקשה לשמור על הדיבור יכול לבחור שיחה אחת שבה הוא עוצר לפני תגובה. מי שמנסה לקום מוקדם אינו מוכרח לפתור ביום אחד את כל סדר החיים; הוא יכול לבנות ניצחון סביב בוקר אחד.
המעשה הקטן אומר לנפש: אפשר לבחור אחרת.
וכאשר הבחירה הזאת חוזרת, היא מפסיקה להיות חריגה ומתחילה להפוך לדרך.
יש אנשים שמחכים להתחלה המושלמת. אם כבר להתחיל ללמוד – אז שעה. אם לעבוד על מידה – אז שינוי מוחלט. אם לעשות סדר – אז מהיום הכול מסודר.
אבל הרצון לשלמות יכול להפוך בעצמו לתירוץ לא להתחיל.
לפעמים חמש דקות היום חשובות יותר מתכנית לשעה מחר. פעולה קטנה שנעשית בפועל שווה יותר מהחלטה גדולה שנשארת בראש.
חז"ל והמדרש משתמשים בדימוי של פתיחת פתח קטן שמאפשר פתיחה גדולה יותר מלמעלה: "פתחו לי פתח כחודו של מחט..." [3] אין הכוונה שכל התחלה זעירה פותרת מיד את כל העבודה, אלא שיש ערך גדול לעצם הפתיחה. האדם אינו נדרש תמיד לראות את כל הדרך. לפעמים הוא נדרש לפתוח את הדלת הראשונה.
חשוב מאוד שהפרק הזה לא יהפוך את הצעד הראשון למשהו מאיים. אם האדם כבר ויתר, אין פירוש הדבר שהכול אבוד. בכל רגע יש התחלה חדשה.
פתחתי – עדיין אפשר לסגור. הגבתי – עדיין אפשר לעצור את הוויכוח. דחיתי – עדיין אפשר ללמוד מעט היום. נפלתי – עדיין אפשר למנוע מן הנפילה להפוך לרצף.
אחת המלכודות המסוכנות היא המחשבה: "כבר התחלתי, אז מה זה משנה?" כמעט תמיד זה עדיין משנה. טעות אחת אינה מחייבת את הטעות הבאה.
לכן גם עצירה באמצע היא סוג של התחלה.
אנחנו נוטים להעריך ניצחונות לפי גודל המעשה. אבל לפעמים הניצחון המשמעותי ביותר הוא דווקא קטן מאוד.
אדם שהיה רגיל לפתוח מיד את הטלפון הצליח פעם אחת להניח אותו בצד. אדם שהיה רגיל לענות מיד עצר משפט אחד. אדם שנוטה לדחות התחיל בזמן.
מבחוץ כמעט לא קרה דבר.
אבל בפנים נוצרה אפשרות חדשה.
האדם הוכיח לעצמו שהמסלול אינו מוכרח להמשיך כפי שהיה.
בכל תחום שבו יש התמודדות כדאי לזהות שתי נקודות:
מהו הצעד הראשון שמתחיל אצלי את הכיוון הלא נכון?
ו־
מהו הצעד הראשון שיכול להתחיל את הכיוון הטוב?
אם אדם מזהה רק מה לא לעשות, הוא נשאר עם חלל. אם הוא יודע גם מה לעשות במקום, קל הרבה יותר לשנות כיוון.
למשל:
הצעד הישן: לפתוח את הטלפון מיד כשמגיע הביתה.
הצעד החדש: להניח אותו בחדר אחר לעשר דקות.
הצעד הישן: לענות מיד כשנפגע.
הצעד החדש: לשאול שאלה לפני שמגיבים.
הצעד הישן: לדחות את הלימוד עד שיהיה חשק.
בחר התמודדות אחת שחוזרת אצלך וכתוב את התהליך שלה בקצרה. לאחר מכן שאל שתי שאלות: מהו הצעד הראשון שמתחיל את הרצף הלא נכון? ומהו הצעד הטוב הקטן ביותר שיכול להחליף אותו?
לדוגמה:
הרצף הישן: עייפות → טלפון → "רק כמה דקות" → גלילה → ביטול הלימוד.
הצעד הראשון הבעייתי: פתיחת הטלפון.
הצעד החדש: לפני פתיחת הטלפון, ללמוד חמש דקות.
או:
הרצף הישן:
יום ראשון – לבחור תחום אחד. בחר התמודדות חוזרת אחת בלבד. יום שני – לזהות את הצעד הראשון הישן. שאל מה אתה עושה עוד לפני שהבעיה הגדולה מתחילה. יום שלישי – לבחור צעד חדש. בחר פעולה קטנה ופשוטה שתוכל להחליף את ההתחלה הישנה. יום רביעי – לבצע פעם אחת. אל תחפש שבוע מושלם; חפש הצלחה אחת ממשית. יום חמישי – לחזור שוב. נסה לבצע בדיוק את אותו צעד, בלי להוסיף קבלות חדשות. יום שישי – לבדוק תנופה. שאל אם שינוי ההתחלה השפיע גם על מה שבא אחריה.
הצעד החדש: לפתוח את הספר לחמש דקות בשעה שנקבעה.
כך האדם לא רק מונע שרשרת ישנה. הוא מתחיל לבנות שרשרת חדשה.
הצעד הראשון הבעייתי: להמשיך לחשוב שוב ושוב על מה שנאמר.
הצעד החדש: לצאת מהחדר או לעבור לעיסוק אחר לפני שמגיבים.
כתוב לעצמך:
"הצעד שאני רוצה להפסיק להתחיל בו הוא ________. הצעד החדש שאני רוצה להתחיל בו הוא ________."
העבודה עם היצר אינה מוכרעת תמיד ברגע הגדול. פעמים רבות היא מוכרעת הרבה קודם, ברגע קטן שאיש מלבד האדם עצמו אינו רואה. אבל אותו רגע קטן יכול לקבוע את הכיוון של כל מה שיבוא אחריו.
[1] משנה, אבות ד, ב – "הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה, שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה".
[2] תלמוד בבלי, שבת קה ע"ב – "שכך אומנתו של יצר הרע: היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד".
[3] שיר השירים רבה ה, ב – במדרש על "פתחי לי אחותי רעיתי": "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו".