טוען…
טוען תוכן…
מדריך מקיףאחרי שאדם מבין שיש לו שליחות אישית, ואחרי שהוא לומד לראות את הכוחות, הניסיונות והמסלול שלו כחלק מן התמונה, מגיעה השאלה המעשית ביותר: איך באמת יודעים מה השליחות שלי?
האם יש דרך לזהות אותה? האם היא מתגלה דרך הדברים שאני טוב בהם? דרך מה שאני אוהב? דרך הקשיים שלי? דרך המקומות שבהם אני נופל שוב ושוב? ואיך מבדילים בין נטייה אמיתית לבין רצון רגעי, בין שליחות לבין חלום נעים?
חז"ל ורבותינו מציעים כמה כיוונים. במבט ראשון הם אפילו נראים הפוכים. כיוון אחד אומר: הסתכל איפה היצר מתגבר עליך במיוחד. כיוון שני אומר: הסתכל איפה הלב שלך נמשך, מה הכישרונות שלך ומה מעורר בך חיות. כשמחברים את שני הכיוונים יחד, מתקבלת תמונה שלמה הרבה יותר.
הגר"א כותב שבזמן שהיו נביאים בישראל, אדם היה יכול ללכת לנביא ולברר מהי הדרך המתאימה לשורש נשמתו ולתכונותיו:
"וכשהיו נביאים היו הולכין אצל הנביאים לדרוש את ה' והיה הנביא אומר על פי משפט הנבואה דרכו אשר ילך בה לפי שורש נשמתו ולפי טבעת גופו..."
כלומר, האדם לא היה צריך לנחש לבד. הייתה אפשרות לקבל הכוונה ברורה.
אבל כאשר אין נבואה, האדם נדרש להכיר את עצמו. הוא צריך ללמוד להסתכל על הכוחות שלו, על המקומות שבהם הוא נאבק, על מה שמושך אותו ועל המציאות שבה הוא חי.
השליחות לא תמיד נמסרת במשפט אחד. פעמים רבות היא מתבררת דרך סימנים.
רבי צדוק הכהן מלובלין מלמד רעיון חד מאוד: לפעמים דווקא המקום שבו היצר מתגבר על האדם במיוחד, הוא המקום שבו נמצאת עבודה מרכזית בנשמתו.
הנתיבות שלום כותב:
"הדבר בו היצר הרע מתגבר באופן מיוחד, אות הוא שזה תפקידו בעולמו עבורו ירד לעולם, ולכן מתגבר היצר הרע בענין זה בכל הכח כדי שלא ימלא יעודו בעולמו."
לפי זה, לא תמיד צריך לחפש את השליחות רק במקום שקל. לפעמים היא מסתתרת דווקא במקום שבו יש מאבק.
אדם יכול לגלות שבכל חייו הוא מתמודד עם אותו תחום: שוב כעס, שוב פחד, שוב צורך בכבוד, שוב קושי בהתמדה, שוב בעיה בדיבור. ייתכן שזה לא מקרי.
לא בהכרח משום שהחולשה עצמה היא השליחות, אלא משום שהיא מצביעה על כוח שצריך תיקון.
לפעמים מאחורי הכעס יש כוח הנהגה.
מאחורי העקשנות יש כוח התמדה.
מאחורי הרגישות יש יכולת עמוקה להבין אחרים.
יש מקומות שבהם אדם מרגיש שהוא "תקוע" שנים. הוא ניסה שוב ושוב ולא הצליח.
הנטייה הטבעית היא להתייאש ולומר: "זה אני."
אבל אפשר לחשוב אחרת: אם דווקא הנקודה הזאת חוזרת שוב ושוב, אולי היא מצביעה על תחום שהחיים מבקשים ממני לקחת ברצינות.
הנפילה יכולה להפוך למפה.
לא כל כישלון מלמד מה השליחות, אבל כישלון שחוזר שוב ושוב יכול להיות קריאה להתבוננות.
מה מפעיל אותי?
למה דווקא כאן אני מאבד שליטה?
מה אני מנסה להשיג דרך ההתנהגות הזאת?
איזה כוח מסתתר מתחת לחולשה?
השאלות האלה יכולות לגלות הרבה.
אם נסתכל רק על הקושי, נקבל תמונה חלקית.
הדרך השנייה שמביא הרב קוק היא כמעט הפוכה: להסתכל על הנטיות הפנימיות של האדם.
הרב כותב:
"האדם צריך להכיר מנטיותיו הפנימיות את התוכן שהוא צריך להוציא מן הכח אל הפועל, וישמח תמיד בחלקו, ויחזיק בו בכל תוקף."
לכל אדם יש תחומים שמושכים אותו יותר.
אחד נמשך ללימוד.
אחר לעשייה.
אחד אוהב אנשים.
אחר אוהב ליצור.
אחד מתחבר לעומק ועיון.
יש דברים שאדם עושה ומרגיש בהם חיות מיוחדת.
לא רק הנאה רגעית, אלא תחושה עמוקה של התאמה.
הוא יכול לשבת שעות ולעסוק בנושא בלי להרגיש את הזמן. הוא יוצא מעשייה מסוימת עייף אבל מלא. הוא מרגיש ששם הוא מביא משהו אמיתי מעצמו.
זו נקודה ששווה להקשיב לה.
לפעמים האדם מזלזל במה שטבעי לו דווקא משום שזה טבעי. הוא אומר: "מה מיוחד בזה? זה בא לי בקלות."
אבל לפעמים בדיוק שם נמצא הכוח.
מה שקל לך אולי קשה לאחרים. מה שאתה רואה מיד, אחרים לא רואים. מה שאתה יודע לעשות באופן טבעי, יכול להיות כלי חשוב מאוד.
גם כישרון לבד אינו מספיק.
אדם יכול להיות מוכשר במשהו שאינו מתאים לו כדרך חיים. יכול להיות שהוא טוב בו, אבל אינו מרגיש אליו משיכה. יכול להיות שהוא נהנה ממנו, אבל אין בו תרומה משמעותית.
לכן כדאי לחפש חיבור בין כמה דברים:
משיכה פנימית.
כישרון.
יכולת להתמיד.
והיכולת להועיל.
כשכל אלה נפגשים יחד, מתחיל להיווצר סימן חזק.
אדם שנמשך לתחום מסוים, מוכשר בו, מסוגל להתמיד בו וגם מצליח להביא דרכו טוב לאחרים – כדאי לו לבדוק את המקום הזה לעומק.
זו שאלה חשובה.
לפעמים אנחנו חושבים שאנחנו אוהבים דבר מסוים, אבל בעצם אנחנו אוהבים את ההכרה שמגיעה איתו.
אדם אוהב לעמוד מול קהל – או אוהב את המחיאות כפיים?
אוהב ללמוד – או אוהב שיחשבו שהוא חכם?
אוהב לעזור – או אוהב שזקוקים לו?
אין בכך בושה, אבל כדי לזהות שליחות צריך להיות כנים.
אחת השאלות הטובות היא: האם הייתי רוצה לעשות את הדבר הזה גם בלי כבוד, בלי פרסום ובלי שאף אחד ידע?
אם התשובה חיובית, יש כאן סימן עמוק יותר.
לפעמים אנחנו לא רואים את הכוחות שלנו, אבל אחרים רואים אותם.
אדם שם לב שאנשים תמיד מגיעים אליו לעצה.
אחר מגלה שבכל מקום הוא זה שמארגן.
אחד תמיד הופך לכתובת לאנשים שקשה להם.
אחר יודע להסביר דברים מסובכים בפשטות.
כשאותו תפקיד חוזר סביב האדם שוב ושוב, כדאי לשים לב.
יכול להיות שהסביבה מזהה בו כוח שהוא עצמו התרגל אליו.
זה לא אומר שכל בקשה של אחרים מגדירה את השליחות, אבל זו עוד חתיכה בפאזל.
אחד המקומות העמוקים ביותר למציאת שליחות הוא המפגש בין משהו שכאב לי לבין כוח שקיבלתי.
אדם שסבל מקושי בלימוד ומפתח כישרון הוראה, יכול להפוך למורה שמבין תלמידים בצורה נדירה.
אדם שעבר בדידות ויש בו רגישות, יכול להיות מי שיודע לזהות אדם שנשאר בצד.
מי שהתמודד עם קושי כלכלי ופתח יכולת עסקית, יכול בהמשך לעזור לאחרים להתנהל נכון.
לפעמים השליחות נוצרת בדיוק בנקודת החיבור הזאת: מה שעברתי + מה שקיבלתי.
הכאב נותן עומק. הכישרון נותן כלי.
וכששניהם נפגשים, אדם יכול להשפיע באופן שאין לאחרים.
חשוב מאוד לשמור על איזון.
לפעמים אדם מרגיש משיכה חזקה לדבר מסוים, אבל היא נובעת מפנטזיה, בריחה או רצון בכבוד.
לכן לא נכון להפוך כל רצון מיידי להכרזה: "זו השליחות שלי."
שליחות אמיתית בדרך כלל מחזיקה מעמד לאורך זמן. היא אינה נעלמת אחרי שבוע. היא גם אינה פוטרת את האדם מאחריות.
אם "השליחות" דורשת ממני לברוח ממחויבויות, לפגוע באחרים או להתעלם מהמציאות, כדאי לבדוק היטב אם זו באמת שליחות.
השליחות צריכה להשתלב בתוך חיי האדם, לא לפרק אותם.
זו נקודה חשובה מאוד.
אנשים רבים שומעים "שליחות" ומיד חושבים על מקצוע.
אבל השליחות יכולה להתבטא בהרבה מאוד מקומות.
אדם יכול לעבוד בתחום מסוים ולהגשים את השליחות שלו דרך הבית.
אחר דרך חסד.
אחר דרך תורה.
אחר דרך חינוך ילדיו.
אחר דרך השפעה על אנשים במקום העבודה.
לא לכל שליחות יש שם של מקצוע.
לפעמים השליחות היא איך האדם עושה את מה שהוא עושה, לא
גם כאן חשוב להבין שהשליחות אינה תמיד תפקיד אחד קבוע לכל החיים.
הצורה יכולה להשתנות.
בגיל צעיר אדם מבטא כוח מסוים בלימוד. אחר כך בחינוך. בהמשך בניהול. לבסוף בייעוץ.
אותו כוח פנימי יכול להופיע במקומות שונים.
לכן לא צריך להיבהל משינויים.
אדם יכול להחליף מקצוע ועדיין להמשיך את אותה שליחות בדרך אחרת.
לפעמים מה שנשאר קבוע הוא לא התפקיד החיצוני, אלא סוג ההשפעה.
שליחות אמיתית אינה רק תחושה פנימית. היא צריכה לפגוש את המציאות.
אם אני חושב שיש לי יכולת מסוימת, כדאי לבדוק אותה.
לנסות.
ללמוד.
לקבל משוב.
לראות אם אני באמת מועיל.
לפעמים אדם בטוח שהוא מתאים לתחום מסוים ורק ההתנסות מגלה שזה פחות מדויק. ולהפך, לפעמים הוא חושש מאוד ורק כשהוא מנסה הוא מגלה כוח גדול.
השליחות מתבררת לא רק דרך מחשבה, אלא גם דרך פעולה.
אחד הדברים שמעכבים אנשים הוא הרצון לדעת בוודאות: "זו השליחות שלי."
ברוב המקרים לא נקבל תשובה כזאת.
הדרך היא יותר צנועה.
לזהות כיוון.
לנסות.
ללמוד.
לראות מה קורה.
להמשיך להתבונן.
עם הזמן התמונה מתבהרת.
לפעמים רק אחרי שנים האדם מסתכל לאחור ואומר: עכשיו אני מבין למה כל התחנות האלה התחברו.
אם אדם רוצה להתחיל לבדוק את השליחות שלו, אפשר להתחיל בארבע שאלות:
איפה הכי קשה לי?
אולי שם יש עבודה מרכזית.
לאן הלב שלי נמשך לאורך זמן?
אולי שם נמצא כוח שמבקש להתגלות.
במה אני טוב באופן טבעי?
אולי זה כלי שקיבלתי.
איפה אני מצליח להועיל לאחרים?
אולי שם הכוח הופך לשליחות.
כשהתשובות מתחילות להיפגש, מתחיל להיווצר כיוון.
בסופו של דבר, שליחות אינה נמצאת רק במקום הקל ולא רק במקום הקשה.
היא נמצאת פעמים רבות במפגש ביניהם.
בין הכוח לחולשה.
בין הכישרון להתמודדות.
בין מה שאני אוהב לבין מה שהעולם צריך ממני.
בין מה שקיבלתי לבין מה שאני יכול לתת.
שם מתחילה להיווצר תמונה.
והתמונה הזאת אינה תמיד חדה מיד.
אבל ככל שהאדם מכיר את עצמו באמת, חי ביושר, שם לב למה שחוזר בחייו ומוכן גם לפעול – הוא מתקרב עוד קצת להבנה של המקום המיוחד שלו.
השליחות לא תמיד מתגלה בקול גדול. לפעמים היא נבנית לאט מתוך רמזים שהיו שם כל הזמן.
העבודה איננה תמיד למחוק את הכוח, אלא ללמוד איך להעלות אותו למקום נכון.
הנטיות הללו אינן בהכרח שליחות, אבל הן בהחלט רמז.
שני אנשים יכולים לעבוד באותו מקצוע, ואחד שליחותו היא להוביל, והשני להביא סדר, והשלישי לחזק אנשים.