פרק ו | על הנסים, הלל ומה עושים אם שכחנו?
11.10.2026מסלול קצרזמן קריאה · 7 דקות
טוען…
טוען תוכן…
זמן לימוד משוער: כ-9 דקות
חנוכה הוא לא רק שמונה לילות של הדלקת נרות, אלא גם שמונה ימים של הלל והודאה. לכן מוסיפים „על הנסים” בתפילה ובברכת המזון, וגומרים את ההלל בכל יום. ואם שכחנו „על הנסים” — לא חוזרים על התפילה ולא על ברכת המזון.
עד עכשיו רוב המסלול שלנו עסק בנרות: מי מדליק, איפה, מתי ובאיזה סדר. אבל אם נעצור כאן נקבל רק חלק מהתמונה. חז״ל קבעו את ימי חנוכה כימים של „הלל והודאה”.[1] כלומר, לצד האור שאנחנו מדליקים בבית יש גם הודאה שאנחנו אומרים בפה.
וזה מסביר שני דברים שפוגשים בכל יום של חנוכה: „על הנסים” ו־הלל.
בכל שמונת ימי חנוכה מוסיפים „על הנסים” בשני מקומות מרכזיים.
בתפילת העמידה אומרים אותו בתוך ברכת „מודים”.
בברכת המזון אומרים אותו בתוך ברכת „נודה לך”, שהיא ברכת הארץ.[2]
וזה מתאים מאוד למהותו של החג. חנוכה נקבע להודאה, ולכן גם ההוספה נכנסת דווקא למקומות שבהם אנחנו כבר מודים לה׳.
ב„על הנסים” אנחנו מזכירים את גזירות יוון, את המלחמה ואת הישועה: „מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים”, ולאחר מכן את טיהור המקדש והדלקת הנרות. כך בכל תפילה אנחנו חוזרים לרגע למה שעומד מאחורי החנוכייה.
זו אחת השאלות השכיחות ביותר בחנוכה, והכלל חשוב מאוד:
מי ששכח „על הנסים” אינו חוזר על תפילת העמידה.[3]
נניח שסיימתם את התפילה ורק אז נזכרתם שלא אמרתם „על הנסים”. לא מתפללים שוב שמונה עשרה בגלל זה.
ומה אם נזכרתם עוד בתוך ברכת „מודים”? כל זמן שעדיין לא אמרתם את שם ה׳ בחתימת הברכה, חוזרים למקום של „על הנסים”, אומרים אותו וממשיכים משם.[4] אפילו אם כבר אמרתם „ברוך אתה” אבל עדיין לא אמרתם את שם ה׳, אפשר לחזור. ברגע שכבר אמרתם את שם ה׳ בחתימת הברכה, אין חוזרים.
אם כבר עברתם את המקום, נכון לומר את נוסח „על הנסים” בסוף התפילה, בתוך „אלהי נצור”, לפני „יהיו לרצון”.[5]
כלומר, יש מקום להשלים את ההודאה, אבל בלי לחזור על תפילת העמידה כולה.
אותו עיקרון קיים גם כאן.
אם שכחתם „על הנסים” בברכת המזון, אין חוזרים על ברכת המזון.[6]
אם נזכרתם בתוך ברכת „נודה לך” ועדיין לא אמרתם את שם ה׳ בחתימה, חוזרים ואומרים „על הנסים”. אם כבר הזכרתם את שם ה׳, ממשיכים הלאה.
לפי ילקוט יוסף, טוב שבמקרה כזה, כשמגיעים לקטע של „הרחמן”, יאמרו: „הרחמן הוא יעשה עמנו נסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה...”, וימשיכו בעניין מתתיהו ובניו.[7]
זה פתרון יפה: לא חוזרים על כל ברכת המזון, אבל גם לא מוותרים לגמרי על הזכרת הנס.
גם בתפילת מוסף של שבת חנוכה או של ראש חודש טבת אומרים „על הנסים”.[8]
זה פרט שחשוב לזכור, מפני שלפעמים חושבים ש„על הנסים” שייך רק לשחרית, מנחה וערבית. למעשה, גם במוסף של שבת או ראש חודש שחלים בחנוכה מזכירים אותו בתוך „מודים”.
בראש חודש טבת יש גם „יעלה ויבוא” וגם „על הנסים”. כל תוספת נכנסת למקום שלה, ואין אחת מחליפה את השנייה.
בכל אחד משמונת ימי חנוכה גומרים את ההלל.[9]
לפי פסיקת ילקוט יוסף, גם יחיד וגם ציבור אומרים הלל שלם בכל יום, ומברכים לפניו „לגמור את ההלל” ולאחריו את ברכת „יהללוך”.[10]
זה שונה מראש חודש רגיל, שבו למנהג הספרדים אין מברכים על ההלל בדילוג. בחנוכה אומרים הלל שלם עם ברכה בכל שמונת הימים.
גם כאשר חל ראש חודש טבת בתוך חנוכה, אומרים הלל שלם בגלל חנוכה.[11]
כלומר, מי שמגיע לשחרית בראש חודש טבת צריך לזכור: אמנם זה ראש חודש, אבל מבחינת ההלל אנחנו נמצאים גם בחנוכה, ולכן אומרים את ההלל כולו.
הפוסקים נתנו כמה טעמים לכך שבחנוכה גומרים את ההלל בכל שמונת הימים. אחד הטעמים הוא שבכל יום נוסף נר חדש, וכל יום ניכר בפני עצמו.[12]
אבל מבחינת הלומד במסלול הקצר, אין צורך לזכור את כל הטעמים. מספיק לדעת את הדין המעשי: כל שמונת הימים — הלל שלם.
זה גם עוזר להבין שחנוכה אינו חג של לילה בלבד. בלילה מדליקים נרות, ובבוקר ממשיכים את החג בתוך התפילה ובהלל.
בכל שמונת ימי חנוכה אין אומרים תחנון.[13]
לכן שחרית של חנוכה שונה מעט מיום חול רגיל: אומרים „על הנסים” בעמידה, אין תחנון, גומרים את ההלל, ולאחר מכן קוראים בתורה את קריאת חנוכה.
בכל שמונת ימי חנוכה קוראים בפרשת קרבנות הנשיאים וחנוכת המשכן, בפרשת נשא.[14]
הקשר לחנוכה ברור: הקריאה עוסקת בחנוכת המזבח, וחנוכה עצמו קשור לחנוכת המקדש והמזבח מחדש לאחר שטיהרו החשמונאים את המקום.
בשבת חנוכה קוראים בספר הראשון את פרשת השבוע, ובספר נוסף קוראים את קריאת חנוכה.[15] אם ראש חודש טבת חל בשבת, מוציאים שלושה ספרי תורה: לפרשת השבוע, לראש חודש ולחנוכה.[16]
אין צורך במסלול הקצר לזכור את כל סדר העליות, אבל כן כדאי לדעת שבכל יום חנוכה יש קריאה מיוחדת בתורה.
כאן חשוב לדייק.
לדעת מרן השולחן ערוך, ריבוי הסעודות בחנוכה הוא רשות, מפני שימי חנוכה לא נקבעו למשתה ושמחה כמו פורים.[17]
כלומר, אין בחנוכה חיוב של סעודה מיוחדת כמו שיש בסעודת פורים.
הרמ״א מוסיף שיש אומרים שיש קצת מצווה בריבוי הסעודות משום חנוכת המזבח, ושכאשר אומרים בהן זמירות ושבחות הן מקבלות אופי של סעודת מצווה.[18]
למעשה, בהחלט יפה לשבת עם המשפחה, לשיר, לומר דברי תורה ולדבר על נסי חנוכה, אבל חשוב לדעת מהו עיקר החג: הדלקת נרות, הלל והודאה.
יש מנהג המובא ברמ״א לאכול מאכלי חלב, זכר לנס שנקשר למעשה יהודית.[19]
מעבר לכך קיימים מנהגים רבים בעדות ישראל, אבל הם אינם עיקר מצוות החג. לכן במסלול קצר עדיף לא לערבב בין מנהגים יפים לבין הדברים שחז״ל ופוסקי ההלכה קבעו כחלק המרכזי של חנוכה.
עכשיו אפשר לחבר את הכול לתמונה אחת.
בתפילת העמידה מוסיפים „על הנסים” בתוך „מודים”. בשחרית אין אומרים תחנון, גומרים את ההלל בברכה וקוראים בתורה את קריאת חנוכה. אם אוכלים לחם ומברכים ברכת המזון, מוסיפים „על הנסים” בתוך „נודה לך”. ובערב חוזרים אל החנוכייה ומדליקים את מספר הנרות המתאים לאותו לילה.
כך חנוכה מקיף גם את הלילה וגם את היום.
על הנסים בתפילה — בתוך „מודים”.
על הנסים בברכת המזון — בתוך „נודה לך”.
שכחתם? אם כבר עברתם את מקום האמירה, לא חוזרים על התפילה ולא על ברכת המזון.
הלל — הלל שלם בכל שמונת ימי חנוכה, ובפסיקת הספרדים מברכים עליו.
תחנון — אין אומרים בכל שמונת הימים.
קריאת התורה — בכל יום קוראים מקרבנות הנשיאים.
ואפשר לזכור את חנוכה כולו בשלוש מילים:
נרות ← הלל ← הודאה.
הנרות מפרסמים את הנס, ההלל משבח את ה׳ עליו, ו„על הנסים” מחזיר אותנו שוב ושוב לסיפור הישועה.
וזה אולי הסיום הנכון למסלול כולו: חנוכה מלמד שלא מספיק שקרה נס. צריך גם לזכור אותו, לפרסם אותו ולדעת לומר עליו תודה.
מקורות:
[1] שבת כא ע״ב.
[2] שולחן ערוך, אורח חיים סימן תרפ״ב סעיף א.
[3] שולחן ערוך, אורח חיים סימן תרפ״ב סעיף א.
[4] שולחן ערוך, שם.
[5] ילקוט יוסף, הלכות חנוכה, סימן תרפ״ב. וכן בפוסקים על סימן תרפ״ב.
[6] שולחן ערוך, אורח חיים סימן תרפ״ב סעיף א.
[7] ילקוט יוסף, הלכות חנוכה, סימן תרפ״ב סעיפים י״א–י״ב.
[8] שולחן ערוך, אורח חיים סימן תרפ״ב סעיף ב.
[9] שולחן ערוך, אורח חיים סימן תרפ״ג סעיף א.
[10] ילקוט יוסף, הלכות חנוכה, סימן תרפ״ג סעיף א.
[11] ילקוט יוסף, שם, בדיני הלל בחנוכה.
[12] בית יוסף ופוסקים על אורח חיים סימן תרפ״ג.
[13] רמ״א, אורח חיים סימן תרפ״ג סעיף א, וכן מנהג ישראל ופסקי האחרונים.
[14] שולחן ערוך, אורח חיים סימן תרפ״ד סעיף א.
[15] שולחן ערוך, אורח חיים סימן תרפ״ד סעיף ב.
[16] שולחן ערוך, אורח חיים סימן תרפ״ד סעיף ג.
[17] שולחן ערוך, אורח חיים סימן תר״ע סעיף ב.
[18] רמ״א, אורח חיים סימן תר״ע סעיף ב.
[19] רמ״א, אורח חיים סימן תר״ע סעיף ב.
