אות אחת שהפכה את גזירת המן – הסוד של „לעבדם” ו„לאבדם”

לפעמים אות אחת משנה את משמעותה של מילה מן הקצה אל הקצה. שינוי קטן עשוי להפוך ברכה לקללה, הבטחה לאיום, או משפט תמים לגזירה נוראה. אולם במגילת אסתר מתגלה רעיון מופלא עוד יותר: שינוי של אות אחת הפך גזירה קשה לגזירה חמורה ממנה, ובכל זאת דווקא ההחמרה הזאת הייתה תחילתה של הישועה.

כאשר אסתר המלכה עמדה לפני אחשורוש במשתה השני וביקשה להציל את עמה, היא אמרה: „כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד, ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי” [1]. הדברים מעוררים תמיהה גדולה. מדוע אסתר אומרת שאילו נמכרו ישראל לעבדים ולשפחות הייתה מחרישה? וכי גזירת עבדות על עם שלם אינה צרה נוראה המצדיקה בקשת רחמים? יתרה מזו, מדוע בכלל הזכירה אסתר אפשרות של עבדות, כאשר הגזירה שנחתמה הייתה להשמיד את היהודים?

התמיהה מתעצמת כאשר מתבוננים בתגובתו של אחשורוש. המלך פנה אל אסתר ושאל: „מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן” [1]. לכאורה, כיצד יכול אחשורוש להעמיד פנים שאינו יודע מי ביקש להשמיד את היהודים? הרי המן פנה אליו במפורש בבקשה לאבד עם שלם, והמלך עצמו נתן לו את טבעתו ואמר לו לעשות בעם כטוב בעיניו [2]. מה פשר התגובה המופתעת הזאת?

בספר „אוהב ישראל” מאפטא מובא בשם רבי אלימלך מליז'נסק ביאור בדרך דרש, שלפיו המן הציג תחילה לאחשורוש בקשה לקנות את היהודים לעבדים תמורת עשרת אלפים כיכר כסף. בשטר שנכתב הופיעה המילה „לעבדם”, אולם לאחר שהמלך חתם עליו שינה המן את האות ע' לאות א', והמילה הפכה ל„לאבדם”. כך הפך השטר שנועד לשעבוד לשטר של השמדה. בדרך זו מתבארים דברי אסתר שאילו הייתה הגזירה לעבדות בלבד הייתה מחרישה, וכן פליאתו של אחשורוש, שלא ידע על השינוי שנעשה בשטר.

אולם מעבר ליישוב דברי המגילה בדרך הדרש, טמון כאן רעיון עמוק מאוד. מהי משמעות ההבדל שבין האות ע' לאות א'? ומדוע דווקא ההחלפה ביניהן מבטאת את המהלך שהוביל להצלת ישראל?

כדי להבין זאת עלינו להתבונן בשני מושגים יסודיים: פירוד ואחדות. האות ע', שערכה שבעים, רומזת לריבוי הפרטים שבבריאה. אנו מוצאים את הביטויים „שבעים אומות” ו„שבעים פנים לתורה”, המבטאים מציאות שיש בה כוחות, תפקידים וזוויות רבות. לעומתה, האות א' מסמלת את האחדות, את הנקודה הפנימית שבה כל הפרטים מתחברים לתכלית אחת.

נחשוב על אדם המתבונן בשולחן. אפשר לתאר בנפרד את ארבע רגליו, את המשטח העליון, את החומר שממנו נבנה ואת הצורה המיוחדת שלו. אולם כל הפרטים הללו אינם עומדים כל אחד בפני עצמו. הם מצטרפים יחד ליצירה אחת, מפני שלכולם יש תכלית משותפת: ליצור שולחן. אילו היינו מפרידים את החלקים זה מזה, היו נשארים לפנינו עצים וברגים, אך לא שולחן שלם.

כך גם הבריאה כולה. בעולם קיימים אינספור נבראים, מאורעות ותהליכים. כאשר מתבוננים בהם רק מבחוץ, הם נראים כמציאות מפורדת שאין קשר ברור בין חלקיה. אולם האמונה מלמדת שכל הפרטים הללו משתלבים במהלך אחד שהקב"ה מוביל אל תכליתו. מי שרואה רק את הפרטים נשאר במבט של פירוד, ומי שמתחבר לתכלית העליונה מגלה את האחדות המסתתרת בתוכם.

רעיון זה נרמז גם בדברי המדרש על אדם הראשון. לאחר החטא נאמר בתורה שהקב"ה עשה לאדם ולאשתו „כתנות עור” [3]. אולם במדרש מובאת המסורת שבתורתו של רבי מאיר נמצא כתוב „כתנות אור” [4]. בדרך רמז אפשר לראות בהחלפת האות א' באות ע' ביטוי לשינוי שהתחולל בעקבות החטא. קודם החטא הייתה המציאות קשורה בגילוי אלוקי עליון, ואילו לאחר החטא התחזקה תחושת הפירוד והחומריות. במקום האור המאחד הופיע העור המבטא את המציאות החיצונית והמוגבלת.

גם במגילת אסתר עמד עם ישראל בניסיון דומה. כאשר נהנו מסעודתו של אחשורוש, נחלש החיבור הפנימי שלהם אל תכליתם הרוחנית. הם נתנו מקום למבט הרואה את המציאות הגלויה כאילו היא עומדת בפני עצמה, בלי להכיר במידה הראויה בכך שהקב"ה מנהיג את כל המאורעות לקראת גאולת עמו. הפירוד הזה נרמז באות ע', והוא גם עומק טענתו של המן: „ישנו עם אחד מפוזר ומפורד”.

מכאן נוכל להבין את משמעות הגזירה „לעבדם”. כאשר אדם מתנתק מן השורש הרוחני שמעניק לחייו משמעות, הוא עלול למצוא את עצמו משועבד לכוחות חיצוניים. כך גם עם ישראל, כאשר נחלש החיבור הפנימי לתכליתו, עלולה לבוא עליו גזירה של שעבוד לאומות העולם. השעבוד נועד לעורר אותו לשוב אל מקורו ולהכיר מחדש בכך שאין לו קיום עצמאי המנותק מהקב"ה.

אולם הגזירה השתנתה מ„לעבדם” ל„לאבדם”. במבט ראשון זהו שינוי נורא, שהרי גזירת השמדה חמורה לאין ערוך מגזירת עבדות. אבל דווקא כאן התגלה כוחו של המהפך. כאשר ישראל עמדו מול סכנת כליה מוחלטת, התברר להם שאין בכוחם להינצל באמצעות קשרים פוליטיים, מעמד חברתי או השתלבות בממלכת אחשורוש. הם נדרשו לפנות אל הקב"ה, להתאחד ולהתפלל מעומק ליבם.

הגזירה החמורה עצמה עוררה בהם את החזרה לשורש האחדות. במקום שכל אדם יהיה עסוק במעמדו הפרטי, הכול הבינו שהם שייכים לעם אחד שגורלו משותף. במקום להישען על הכוחות החיצוניים של הממלכה, הם שבו להכיר בכך שהקב"ה הוא מקור קיומם. חז"ל לימדו שכאשר ישראל אינם מתעוררים לתשובה, עלולה לקום עליהם מלכות קשה כהמן, ומתוך הצרה הם שבים ונגאלים [5].

וכאן מתגלה משמעות נוספת של האות א', בסוד המעבר מן הדין אל הרחמים. בספר „שערי אורה” מבואר ששם אדנות קשור למידת המלכות, שבה מתגלה הנהגת הדין, אך דווקא ממנה נמשכים גם רחמים וסליחה לישראל [6]. הדבר רמוז בכך שהמילה „דינא” ושם „אדני” מורכבים מאותן אותיות, אלא שב„דינא” האות א' נמצאת בסוף, ואילו בשם „אדני” היא נמצאת בתחילה.

מה משמעות הדבר? כאשר האדם רואה את הדין בלי להבין את תכליתו, הוא חש רק את הקושי והצמצום. מבחינתו יש כאן גזירה קשה שאין בה אלא עונש. אולם כאשר הוא מצליח להתבונן בתכלית הפנימית של ההנהגה האלוקית, הוא מגלה שגם הדין נועד להביא את האדם לתיקון. האות א' הנמצאת בראש מסמלת את גילוי התכלית האחת המנהיגה את כל הפרטים, ומתוך כך מתברר שהדין עצמו יכול להיות כלי להופעת הרחמים.

אין פירוש הדבר שהצרה חדלה להיות צרה, או שסבלם של ישראל היה דבר קל. הגזירה הייתה נוראה, אולם הקב"ה הפך דווקא את המצב הקשה לכוח שעורר את ישראל לשוב אליו, ומתוך כך הביא את הישועה.

המן חשב שבהחלפת האות ע' באות א' הוא הופך עבדות לכליה. הוא לא הבין שדווקא האות א' תרמוז לחזרה אל האחדות, שתהפוך את גזירתו למקור הישועה.

זהו אחד מסודותיו של „ונהפוך הוא”. לא רק שהקב"ה ביטל את תוכניתו של המן, אלא שהשתמש במהלך הגזירה עצמו כדי לעורר את התיקון שהביא לביטולה. מה שנראה בתחילה כהתרחקות גדולה יותר מן הישועה התברר לבסוף כחלק מן הדרך אליה.

גם בחיי האדם יש מצבים שבהם קושי מסוים מערער את תחושת הביטחון שלו. דברים שעליהם סמך מתגלים כבלתי יציבים, ותוכניות שבנה במשך שנים אינן מתממשות. אין האדם יכול לדעת מדוע בא עליו קושי מסוים, ואסור לו לקבוע שכל צרה נועדה בהכרח למטרה שהוא מסוגל לזהות. אולם הוא יכול לבחור כיצד להגיב. האם יישאר רק בתחושת הפירוד והחיסרון, או שינצל את ההתמודדות כדי לחזק את אמונתו, את תפילתו ואת הקשר שלו עם הקב"ה?

פורים מלמד אותנו שגם כאשר המציאות נראית כגזירה שאין ממנה מוצא, אין בכך כדי לקבוע כיצד יסתיים המהלך. הקב"ה יכול לפתוח פתח של רחמים דווקא מתוך המקום שבו האדם ראה רק דין. וכאשר אנו מתחברים מחדש לשורש האחדות, אנו מגלים שהכוח הגדול ביותר אינו נמצא בידיו של המן, אלא בידיו של מי שמנהיג את העולם כולו.