אם שוב ניפול – לשם מה התשובה?

תשובה, מבט לפנים או לאחור? 

במסכת יומא דף פו, ב מובאת מחלוקת תנאים ביחס לדרך התשובה הראויה:  

תנו רבנן: עבירות שהתודה עליהן יום הכפורים זה, לא יתודה עליהן יום הכפורים אחר, ואם שנה בהן צריך להתודות יום הכפורים אחר. ואם לא שנה בהן וחזר והתודה עליהן, עליו הכתוב אומר: "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ" (משלי כו, יא). רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל שכן שהוא משובח, שנאמר: "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד". אלא מה אני מקיים "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ" וגו' – כדרב הונא, דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך? אלא אימא: נעשית לו כהיתר.  

זוהי מחלוקת מרתקת הפותחת צוהר להתבוננות פנימית בתהליך התשובה. לפנינו שתי עמדות קוטביות. האחת סבורה כי פני האדם מכוונים אך ורק כלפי עתידו. לפי תפיסה זו, אדם ששב מחטאיו ותיקן את דרכיו, אל לו לשוב ולהתעסק עם החטאים הישנים. העמדה הנגדית, סבורה כי על החוטא לשים את עברו לנוכח פניו תמיד, אף אם כבר התוודה ושב אל ה', גם אם לא שנה בחטאיו.  

לפי הגישה הראשונה הוידוי על חטאי העבר לאחר התשובה הוא שלילי. חכמים בגמרא אף נוקטים בביטוי חריף כלפי אדם זה: "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ". לדעתם, עיקר התשובה היא ההתנתקות מהצדדים הנמוכים באמצעות עזיבת החטא והפניית המבט קדימה אל העתיד. העיסוק בחטאים כשכבר אין צורך בכך הוא לדעתם מטופש ("כְּסִיל") ואפילו דוחה ("קיא").