אלוקי נצור לשוני מרע | הקשר בין הבקשות השונות שבתפילה זו

"אֱלֺקַי נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה. וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדֹּם, וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה. פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶךָ, וְאַחֲרֵי מִצְוֹתֶיךָ תִּרְדֹּף נַפְשִׁי. וְכָל הַחוֹשְׁבִים עָלַי רָעָה מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחֲשַׁבְתָּם".

מקורה של תפילה זו היא מדברי הגמרא (ברכות יז א). עיקרה של התפילה מסתיימת לאחר תשע עשרה הברכות הנאמרות בה, אך חכמים רבים נהגו להוסיף בה תפילה נוספת לפני עקירת הרגליים. בזמנם לא היה נוסח קבוע לתפילה זו, וכל אחד מהם נשא תפילה אישית משלו. אחת עשרה נוסחאות של תפילה מביאה שם הגמרא, אך לדורות נקבעה תפילת 'אלוקי נצור' שחוברה על ידי מר בר רבינא [1].

שאלה

בתפילה זו אנו מבקשים תחילה שישמור ה' את פינו ולשוננו מדברי מרמה, לאחר מכן הבקשה היא על פתיחת הלב בתורה ורדיפה אחר מצוות, ולאחר מכן על סיכול מזימות אויבינו. מסדר הדברים נראה שהבקשה האחרונה באה בעקבות שמירת פינו והתחזקותנו בתורה ומצוות. מה הקשר בין הדברים? מדוע עליה רוחנית בתחומים אלו מעוררת את שנאת אויבינו, שנאה שבגינה עלינו לבקש מה' שיפר את עצתם הרעה?

תשובות

א.  הגויים מקנאים ברמתו הרוחנית והמוסרית של עם ישראל, ובעיקר בתורתו [2], ועל כן הם מבקשים לכלותו. ככל שנלך ונתחזק בשמירת הפה מדיבורים אסורים, ובלימוד תורה וקיום מצוות, כך תלך ותתגבר שנאת הגויים כלפינו. משום כך אנו מצרפים לבקשות הרוחניות את הבקשה להגנה מפני האויב.

ב.  תפילה זו כוללת גם אויבים מבני עמינו. "גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמיד חכם, יותר משנאה ששונאים אומות העולם את ישראל" (פסחים מט ב). ככל שיפתח ליבנו בתורה ניחשף יותר לשנאה זו, ואין לנו אלא להתפלל לאבינו שבשמים שיגן עלינו מפני שנאה זו.

ג.  יתכן שהכוונה היא לאויב בדמות השטן, שעומד ומקטרג על לימוד התורה שלנו ועל מעשינו הטובים, ומנסה להטיל בהם דופי.

ד.  היצר הרע הוא האויב הגדול ביותר של האדם [3]. "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" (סוכה נב א) [4]. ככל שנגדל בתורה ומצוות יתגבר כוח היצר האורב לנו, ומבקש להפילנו ברשתו.

ה.  הדאגה הראשונית שלנו היא להגנה מפני האויב. מאחר והקדוש ברוך הוא דן אותנו לפי מעשינו, על כן לפני בקשת ההגנה אנו מקדימים בבקשה לחיזוק רוחני בתורה ומצוות, כדי שנהיה זכאים להגנתו.

ו.  ככל שאדם מתחזק בתורה ומצוות, כן הולכות וגוברות הדרישות ממנו, ומצופה ממנו ליותר. ה' מדקדק עם הצדיקים גם על דברים קלים ביותר, ככתוב (תהלים נ ג) "וסביביו נשערה מאד", ומכאן שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה (יבמות קכא ב). אי לכך בתקווה שתתמלא בקשתנו ונתעלה בשמירת הפה ובלימוד תורה וקיום מצוות, אנו צריכים לבקש יותר שנזכה לפניו בדין, ונהיה ראויים להגנתו מפני מבקשי נפשנו.

ז.  אנו מקדימים לתפילת שמונה עשרה את הכתוב (תהלים נא יז) "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך". כשם שפתחנו בבקשה לפתיחת הפה והשפתים בתפילה, כך אנו מסיימים בבקשה הפוכה על שתיקת הפה מדברי מרמה וקללה. בבקשה זו אנו כוללים גם את אויבינו הזוממים עלינו רעה, ומבקשים מה' שיפר את עצתם מבלי שנצטרך לקללם.

ח.  לאחר שימלא ה' את בקשתנו, ויפתח את ליבנו בתורתו וברדיפה אחר מצוותיו, יש מקום לחשש שמא יגבה ליבנו, ונתנשא על אחרים שאינם עומדים ברמה הרוחנית שלנו [5]. מלבד עצם חטא הגאווה, הדבר עלול לעורר כלפינו שנאה ולהקים עלינו אויבים חדשים. לפיכך אנו מבקשים מה', "נפשי כעפר לכל תהיה", ולא ירום ליבנו. לכך אנו מוסיפים, שגם אם חלילה ניכשל בדבר, ומתוך כך יהיו כאלה שיחשבו עלינו רעה, אף על פי כן "הפר עצתם וקלקל מחשבתם".

[1] הסיבה לכך היא כפי הנראה משום שמר בר רבינא היה אחרון האמוראים, ועל ידו נחתם התלמוד, וכלל הוא בידינו 'הלכה כבתראי' [כאחרונים]. זאת משום שדברי האחרונים לא היו לעיני הראשונים, לעומת האחרונים שהביאו בחשבון את דברי הראשונים, ואף על פי כן הכריעו כפי שהכריעו.

[2] כדברי הגמרא (שבת פט א), הר סיני נקרא בשם זה משום שבמתן תורה ירדה עליו שנאת אומות העולם לישראל.

[3] בעצם תשובה זו עולה בקנה אחד עם התשובה הקודמת. "הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המוות" (בבא בתרא טז א ).

[4] עקרון דומה מצוי גם בחוקי הפיזיקה, כל פעולה גוררת בעקבותיה ריאקציה בעוצמה שווה לעוצמת הפעולה. ככלל, כל חוקי הטבע נגזרים מחוקיה הרוחניים של התורה. התורה היא מעין תכנית אב לבריאת העולם. כדברי הזוהר, הסתכל הקדוש ברוך הוא בתורה, ועל פיה ברא את העולם.

[5] לעתים אין הדבר נובע גאווה, אלא מבוז וסלידה מחיי החומר הנטולים משמעות רוחנית. כדוגמת רבי שמעון בר יוחאי ובנו, שלאחר שיצאו מהמערה בה התחבאו שלש עשרה שנבה ועסקו בתורה, בראותם בני אדם חורשים וזורעים אמרו, כיצד מניחים הם חיי עולם ועוסקים בחיי שעה? וכל מקום שהיו נותנים בו את עיניהם היה נשרף (שבת ג ב).