שים שלום | סיבת מיקומה של ברכת השלום בסוף התפילה

"שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים, עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ, בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ, כֻּלָּנוּ יַחַד בְּאוֹר פָּנֶיךָ. כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה' אֱלֺקֵינוּ תּוֹרַת חַיִּים וְאַהֲבַת חֶסֶד, וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם. וְטוֹב בְּעֵינֶיךָ לְבָרֵךְ אֶת כָּל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶךָ, בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמְּבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם".

שאלה

כעולה מדברי חז"ל במקומות רבים, השלום הינו הברכה הגדולה ביותר שיכולה האנושות לאחל לעצמה. מדוע אם כן נקבעה ברכת השלום בסוף תפילת שמונה עשרה ולא בתחילתה [1]?

תשובות

א.  הסיבה העיקרית למלחמות הפורצות בעולם, הינה חוסר שביעות רצון של מדינה או כל קבוצת אנשים אחרת שאינה מרוצה ממצבה, ומקווה שבאמצעות מלחמה נגד מדינה או קבוצה אחרת תתמלאנה שאיפותיה. אין שום היתכנות לשלום אלא לאחר שתתמלאנה כל הבקשות שהזכרנו בשמונה עשרה הברכות הקודמות, ותבוא כל האנושות על סיפוקה.

ב.  מהכיוון ההפוך, "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, יש לו מנה רוצה מאתים". כל זמן שאדם עסוק במלחמת הקיום הפרטית שלו, אין ליבו פנוי למלחמות חיצוניות. כאשר הוא זוכה לכל הברכות שנמנו עד כה, בבריאות טובה ובשפע פרנסה וכדומה, הוא מתחיל ללטוש עינים לעושרם של אחרים, ומבקש אותו לעצמו בדרכי מלחמה.

ג.  השלום אינו הנושא היחידי בברכה זו. לאחריו משתרכת רשימה ארוכה של בקשות. טובה, ברכה, חן, חסד ורחמים.

ד.  "אמר רבי שמעון בן חלפתא, לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר (תהלים כט יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" (עוקצין פרק ג משנה יב). השלום אינו ברכה בפני עצמה, אלא כלי המחזיק את כל הברכות כולם. בלעדיו לא תיתכן שום הנאה מכל שפע הברכות שזוכה להם האדם. מה יתן ומה יוסיף לאדם עושרו הרב או בריאותו איתנה, אם מאחורי הכותל אורב לו האויב ומבקש להמיתו. כדברים אלו ממש שנינו בתורת כהנים (בחוקותי פרק א הלכה ח), "שמא תאמרו הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר (ויקרא כו ו) 'ונתתי שלום בארץ', מגיד שהשלום שקול כנגד הכל. וכן הוא אומר, 'עושה שלום ובורא רע', מגיד שהשלום שקול כנגד הכל". לפיכך בהיותו הערובה לשימור כל הברכות, הרי הוא מוזכר לאחריהן [2].

ה.  המונח 'שלום' נגזר משורש 'שלם' . לאחר שסיימנו לשטוח את בקשותינו בשמונה עשרה הברכות הקודמות, אנו משלימים את תפילתנו בברכת השלום.

ו.  רק לאחר שביקשנו על הכנעת האויבים, בנין ירושלים, חידוש מלכות בית דוד וביאת המשיח, הגיעה העת לבקש על השלום. אין כוונתנו לשלום זמני והפיך, אלא לשלום של אחרית הימים שעליו נאמר (ישעיה ב ד) "ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים, וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה".

ז.  לא במקרה אנו מזכירים בברכה זו את התורה, "כי באור פניך נתת לנו ה' אלוקינו תורת חיים". השלום האמיתי והנצחי מבוסס על התורה. אחד מכללי התורה הוא, "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג: יז), ועל פי נקבעות הלכות רבות. הרמב"ם (הלכות חנוכה פ"ד הי"ד) מחדד ביותר מסר זה וכותב, "גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם" [3]. מאחר ששלום ותורה כרוכים זה בזה אנו מבקשים עליהם לאחר הבקשה על מילוי כל צרכינו הקיומיים. "אם אין קמח אין תורה" (אבות פרק ג משנה יז).

ח.  על יסוד התשובה הקודמת, הבקשה לשלום הינה בעצם על חיזוק התורה ולומדיה בקרבנו. "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר (ישעיה נד יג) "וכל בניך לימוד ה', ורב שלום בניך", אל תקרי 'בניך' אלא בוניך (ברכות סד א) [4].

ט.  "גדול השלום, שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם, אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהן,כיון ששלום ביניהם" (בראשית רבה לח ו). גם אם יהי מצבנו המוסרי בכי רע, כמוצא אחרון אנו מבקשים מה' שישרור השלום בינינו, ובזכותו תהיה לנו זכות קיום.

י.  יש המבקשים את כל הבקשות הקודמות אך ורק לעצמם ולא לזולתם. הדבר עלול לגרום למחלוקת בעם ישראל, ועל כן מן הראוי לסיים את התפילה בברכת שלום. בכך אנו מדגישים שפנינו לשלום עם כל יהודי באשר הוא, וחלילה אין עינינו צרה בו, שיזכה גם הוא בכל הברכות שאנו מייחלים לעצמנו.

יא.  "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד ג). תפילותינו מהוות תחליף לקרבנות שהיו קרבים בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו. כשם שהקרבת קרבן תמיד של שחר הסתיימה בברכת הכהנים את העם, ברכה שהסתיימה במילים "וישם לך שלום". כמו כן אנו מסיימים את ברכות התפילה במילים אלו (אבודרהם).

יב.  הגמרא (מגילה יז ב - יח א) מבארת באריכות את טעמו של סדר ברכות שמונה עשרה, ומקשרת כל ברכה לזו שלאחריה, כשרשרת העשויה חוליות חוליות. ומסיימת הגמרא, "ומה ראו לומר 'שים שלום' אחר ברכת כהנים, דכתיב 'ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם'. ברכה דהקדוש ברוך הוא 'שלום', שנאמר ה' יברך את עמו בשלום".  

יג.  כאשר יהודים נפרדים זה מזה, הם מברכים איש את רעהו בברכת שלום. גם בסיום התפילה בה עמדנו לפני הקדוש ברוך הוא ושטחנו בפניו את בקשותינו, לפני שאנו פונים לעיסוקינו אנו מסיימים בברכת שלום.

[1] במקומות נוספים אנו מוצאים שהשלום נזכר בסוף הדברים. ברכת המזון מסתיימת במילים "ה' יברך את עמו בשלום". קדיש מסתיים במילים "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ונאמר אמן". ברכת כהנים מסתיימת במילים, "וישם לך שלום". כמובא להלן בהערות, גם ששה סדרי משנה וכן ארבע ממסכתות התלמוד מסתיימים במילה 'שלום'.

[2] לאור זאת, לא במקרה המשנה המובאת בתחילת התשובה חותמת את כל ששה סדרי משנה..

[3] מכל זה מבואר שהשלום אינו רק מצב שלילי של העדר מלחמה. אם כך היתה משמעותו לא מובן הערך הרב שמייחסים לו חז"ל. השלום נושא עמו משמעות עמוקה הרבה יותר. הוא החוט המקשר בין כל חלקי הבריאה ויוצר את ההרמוניה המושלמת ביניהם. בכך הוא מאפשר את תפקודם התקין, הן במישור הפיזי והן במישור הרוחני. להרחבת הדברים ראה בעקידת יצחק (שער עד) שהאריך בענין זה.

[4] אימרה זו מסיימת את מסכת ברכות, ושלש מסכתות נוספות, יבמות כתובות ונזיר. ראשי התיבות של ארבע מסכתות אלו יוצרים את המילה 'בניך'.