שמע קולנו | משמעות שמיעת קולנו

"שְׁמַע קוֹלֵנוּ ה' אֱלֺקֵינוּ, חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ, וְקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ. כִּי אֵ-ל שׁוֹמֵעַ תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים אָתָּה, וּמִלְּפָנֶיךָ מַלְכֵּנוּ, רֵיקָם אַל תְּשִׁיבֵנוּ, כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְפִלַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים, בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה".

שאלה

הברכה פותחת בבקשה מה' שישמע את 'קולנו, ממשיכה בתואר 'שומע תפילות', ואף מסיימת בתואר דומה 'שומע תפילה'. מדוע בפתיחת הברכה מיוחסת שמיעת ה' לקולנו ולא לתפילתנו? איזו משמעות יש לקול בפני עצמו?

תשובות

א.  כדרכו של עולם, טקסט הנאמר שלש פעמים ביום הופך לאמירה אוטומטית, ללא תשומת לב לתוכן הדברים. במיוחד נכונים הדברים לתחילת תפילת העמידה, אך ככל שמתקדמים בה כך הולך הלב ונפתח, ומתחבר למשמעות המילים. אמנם תפילה היוצאת מן הפה ולא מן הלב הינה בדרגה נמוכה, אך למרות הכל היא נחשבת לתפילה, וגם אותה שומע ה' [1]. אי לכך ברכת שומע תפילה המתייחסת למכלול התפילות פותחת ב'שמע קולנו', וגם לתפילות שאינן מתבטאות אלא בקול היוצא מפינו מן השפה ולחוץ. אך בהמשך אנו מצפים להתייחסות גדולה יותר אל 'התפילות' הנובעות מעמקי לבבנו.

ב.  הקול הנזכר בברכה אינו מכוון לקול המילים דווקא, אלא לבכיות והאנחות המתלוות למילות התפילה, ומבטאות יותר מכל את שברון לבבנו ומצוקת רוחנו. צעקה יכולה להותיר רושם חזק יותר ממילים, כמו שנאמר (שמות ג ט) "ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי, וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם".

ג.  כתוספת לתשובה הקודמת, לא בכדי אנו מקדימים לבקש על שמיעת הקול לפני שמיעת התפילות. סיבת הדבר נעוצה בדברי הגמרא (ברכות לב ב): מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנאמר (איכה ג ח) "גם כי אזעק ואשווע שתם תפלתי". ואף על פי ששערי תפלה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר (תהלים לט יג) "שמעה תפלתי ה' ושוועתי האזינה, אל דמעתי אל תחרש". בכדי לבקוע שערי תפילה יש להתחכם ולהיכנס תחילה בשערי הדמעות.

ד.  בדומה לתשובות הקודמות, אנו מבקשים מה' שיקשיב לא רק למילות תפילותינו, אלא גם לצליל המתלווה אליהן. לעתים המנגינה מעצבת את משמעות המילים, בהתאם לרגשות העומדים בבסיסה. גם דוד המלך מדגיש יותר את קול התפילה מאשר את מילותיה, באומרו "אכן שמע אלוקים, הקשיב בקול תפילתי" (תהלים סו יט).

ה.  'קולנו' כולל כל דיבור אל ה' המבטא את רחשי ליבנו, ולא דווקא בסגנון הקבוע של התפילה. גם קריאה ספונטנית לה', כמו "ה' עזור לי והושיעני מצרתי" נחשבת תפילה לכל דבר. על תפילות מעין אלו אנו מבקשים 'שמע קולנו', כשם שביקש דוד המלך עליו השלום במזמוריו (תהלים כז ז), "שמע ה' קולי אקרא וחנני וענני".

ו.  'קול' במשמעותו הרחבה אינו מוגבל לצליל הבוקע מפי האשם או מגרונו, אלא משקף את דיעותיו ורצונותיו. כאשר אנו רוצים לבטא את הציות למישהו, אנו משתמשים בביטוי 'שמע בקולו', כלשון הכתוב (שמות יח כד) "וישמע משה לקול חותנו, ויעש כל אשר אמר" [2]. גם בברכה זו אנו מבקשים שיהיו אזני ה' קשובות לרצונותינו ורגשותינו.

ז.  תהיה זו עזות מצח מצידנו להתפאר בתפילותינו, ולדרוש מה' שיקשיב להן ויתרשם מתוכנן. על כן אנו פותחים תחילה בלשון צניעות וענווה, ומתארים את תפילותינו כקול חסר משמעות. בכך אנו מבקשים שירחם עלינו דווקא משום אזלת ידינו, וחוסר יכולתנו לבטא את עצמנו כראוי, בבחינת "בתחנונים יבקש רש". רק לאחר מכן אנו אוזרים אומץ לבקש התייחסות מצידו לתוכן מילות תפילותינו.

ח.  אנו לא מבינים מספיק את עומק כוונת המילים של התפילה. עבורנו היא נחשבת רק כקול ללא מילים.

ט.  גם כאשר אנו מבינים את כוונת המילים, אין אנו מקדישים להן את תשומת הלב הראויה, אלא מתייחסים אליהן אלא כאל קול בלבד.

י.  יתכן שמשמעות 'קולנו' איננה מוגבלת לקולות שאנו משמיעים בתפילה, אלא כוללת את כל קולות המצוה שאנו משמיעים במשך היום, כגון בלימוד תורה, או בדיבורים של חסד עם הזולת, ולחילופין הימנעות מדבורי איסור כגון לשון הרע ודומיה. אנו מבקשים מה' שיאזין לכל הקולות הללו שנאמרים או לא נאמרים מפינו, ובזכותם יישמע לתפילותינו.

יא.  על משקל הכתוב (שיר השירים ה ב) "קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי", אנו מבקשים מה', 'שמע קולנו' הדופק על הפתח, ופתח לנו שערי שמים כדי שיישמעו תפילותינו לפניך.

[1] שתי דרגות תפילה אלו מרומזות בתרגום אונקלוס, שתרגם את המילים "בחרבי ובקשתי" (בראשית מח כב), "בצלותי ובעותי", כלומר בתפילתי ובבקשתי. פשר דבריו מבואר היטב בחידושי מרן רי"ז הלוי (שם, וכעין זה בשפת אמת פרשת ויחי שנת תרל"ה בשם סידור הרב). כח החרב הוא בעצם כובדה וצורתה, לעומת זאת כח הקשת לא בא ממנה עצמה, אלא מכח האדם הדורך אותה ויורה באמצעותה את החיצים. גם בתפילה מצויים שני כוחות אלו. עצם מילות התפילה שחוברו על ידי אנשי כנסת הגדולה, בכוחן לחולל גדולות ונצורות גם ללא כוונה מיוחדת של המתפלל, וכח זה מקביל לכוחה העצמי של החרב. אך יש תפילה שכוחה נובע מכוונת המתפלל המרוממת את מילות התפילה עד לגבהי מרומים, בדומה לאוחז בקשת, שבכוחו הוא יורה את חיציה למרחקים.

[2] דוגמה נוספת, "כי תשמע בקול ה' אלוקיך לשמור מצוותיו וחוקתיו הכתובה בספר תורה הזה, כי תשוב אל ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ל י).