במקום אשמה – אחריות

הבחור מאשים את הישיבה, הישיבה מאשימה את הבחור, ההורים מאשימים את הצוות, והצוות את הבית.

ייתכן שחלק מן הטענות נכונות. אבל יש הבדל עצום בין השאלה "מי אשם?" לבין השאלה "מי יכול לקחת אחריות?"

אשמה יכולה לשתק. אחריות מניעה לפעולה.

כאשר כל תחושת כישלון נתפסת כאיום על הערך העצמי שלנו, קשה מאוד להודות בטעות. משום שאם טעיתי, נדמה לי שמשמעות הדבר היא שאני אדם רע.

אבל כאשר אני יודע שהטעות אינה מוחקת אותי, קל הרבה יותר לומר: טעיתי. עכשיו מה ביכולתי לעשות?

וזהו יסוד חשוב מאוד גם בתשובה.

התשובה אינה בנויה מכך שהאדם יישאר עסוק ללא סוף במה שהיה, אלא מכך שילמד ממנו וייקח עליו אחריות לעתיד.

גם האשמת אחרים עלולה להפוך לדרך להימלט מאותה אחריות. וכך גם הציפייה שמישהו אחר יבוא ויפתור עבורי את הכול.

אפשר לקבל עזרה, ולעיתים היא אף נחוצה מאוד. אבל גם כאשר אחרים מסייעים לנו, העבודה שלנו נשארת שלנו.

אחד היצרים המסוכנים הוא לחכות שמישהו יציל אותי במקום להתחיל לפעול במקום שבו אני נמצא.

התשובה מתחילה ברגע שבו האדם מפסיק לשאול רק "למה זה קרה לי?" ומתחיל לשאול: "מה אני יכול לעשות עכשיו?"