ברכת מחיה המתים | הגבורה שמעניקה חיים, ישועה ותקווה
10.10.2026מדריך מקיףזמן קריאה · 28 דקות
טוען…
טוען תוכן…
מתוך סדרת ביאורי תפילת שמונה עשרה | על פי שיעורו של הרב מאיר אליהו שליט"א
מדוע אנו משבחים את הקדוש ברוך הוא כגיבור דווקא בברכה העוסקת בחיים וברחמים? מה הקשר בין גשמים לתחיית המתים, מה פירוש „רב להושיע”, מדוע נאמר „סומך נופלים” בלשון רבים, וכיצד הישועה צומחת בהדרגה? ביאור הברכה השנייה של תפילת שמונה עשרה על פי סדר מילותיה, בשילוב דברי חז"ל, מדרשים ומשלים מעשיים.
כאשר אנו חושבים על המושג גבורה, בדרך כלל עולה בדעתנו אדם בעל כוח רב, המסוגל להתגבר על אויביו, לנצח במאבקים ולעשות דברים שאחרים אינם מסוגלים לעשות. אולם כאשר אנו מתבוננים בברכה השנייה של תפילת שמונה עשרה, אנו מגלים משמעות עמוקה יותר של המושג גבורה. הברכה פותחת במילים "אתה גיבור לעולם אדני", אך מיד לאחר מכן היא עוסקת בתחיית המתים, בישועה, בירידת הגשמים, בפרנסת הבריות, בתמיכה בנופלים וברפואת החולים. לכאורה, מה הקשר בין כל אלה לבין גבורה? מדוע דווקא הברכה העוסקת בכוחו של הקדוש ברוך הוא מלאה בתיאורים של חסד ורחמים?
התשובה היא שגבורתו של הקדוש ברוך הוא שונה במהותה מגבורתו של האדם. גיבור בשר ודם מתגלה בדרך כלל כאשר הוא מצליח להכריע את העומדים נגדו, ואילו גבורתו של הבורא מתגלה גם ביכולתו להעניק חיים, לקיים את העולם, לרחם על ברואיו ולהושיע אותם במצבים שבהם אין בידם להושיע את עצמם. אין זו גבורה של כוח בלבד, אלא גבורה של חיים, השגחה וחסד.
הברכה השנייה נקראת בדברי חז"ל "ברכת גבורות", והיא אחת משלוש ברכות השבח הפותחות את תפילת העמידה. שלוש הברכות הראשונות נאמרות בכל תפילות העמידה, בימות החול, בשבתות ובמועדים, ולכן יש חשיבות מיוחדת להבנתן. לאחר שבברכה הראשונה הזכרנו את זכות האבות ואת חסדי הקדוש ברוך הוא, אנו עוברים לברכה השנייה, העוסקת בכוחו להחיות, להושיע ולחדש את החיים. על דרך הסוד, הברכה הראשונה קשורה לאברהם אבינו ולמידת החסד, הברכה השנייה ליצחק אבינו ולמידת הגבורה, והברכה השלישית ליעקב אבינו ולמידת התפארת.
כדי להבין את משמעות הברכה ואת הקשר בין חלקיה, נתבונן במילותיה לפי סדרן ונראה כיצד כל ביטוי מוסיף נדבך נוסף להכרת גבורתו של הבורא.
מדוע אנו מדגישים שגבורתו של הקדוש ברוך הוא קיימת "לעולם"? לכאורה, די היה לומר שהוא גיבור, והיינו מבינים שכוחו גדול מכל כוח אחר. אלא שהמילה "לעולם" מלמדת על ההבדל היסודי שבין גבורתו של האדם לבין גבורתו של הבורא.
אדם יכול להיות גיבור גדול, לנצח במלחמות ולהתגבר על אויבים רבים, אך לאחר מאמץ הוא מתעייף וזקוק למנוחה. גם אם בצעירותו היה בעל כוח יוצא דופן, עם השנים כוחותיו נחלשים. דברים שבעבר עשה בקלות נעשים קשים עבורו, והוא מגלה שגבורתו אינה עומדת לו תמיד.
דוד המלך, למשל, היה גיבור מלחמה גדול, וניצח אויבים רבים, אך גם הוא היה בשר ודם, וכוחותיו היו מוגבלים. גבורתו הייתה גדולה ביחס לבני אדם אחרים, אולם עדיין הייתה כפופה למגבלות הגוף והזמן.
לעומת זאת, אצל הקדוש ברוך הוא אין עייפות, חולשה או הזדקנות. אין אצלו מצב שבו היה גיבור בעבר וכעת כוחו פחת, והוא אינו זקוק למנוחה כדי לחדש את כוחותיו. לכן אנו אומרים "אתה גיבור לעולם", כלומר, גבורתך קיימת תמיד, ללא שינוי וללא חיסרון.
הדבר מעניק לאדם יסוד חשוב בביטחון בה'. כאשר הוא עומד מול קושי גדול, הוא עלול לחשוב שאין דרך להיחלץ ממנו. הוא בוחן את האפשרויות העומדות לרשותו, וכאשר הוא מגלה שכוחותיו מוגבלים, הוא עלול להתייאש. אולם המילים "אתה גיבור לעולם" מזכירות לו שאין להשוות את כוחו המוגבל של האדם לכוחו של הבורא. גם כאשר האדם אינו רואה דרך לישועה, אין פירוש הדבר שאין הקדוש ברוך הוא יכול להושיעו.
מיד לאחר שאנו מזכירים את גבורתו הנצחית של הקדוש ברוך הוא, אנו אומרים "מחיה מתים אתה". מדוע בחרו חכמים להזכיר דווקא את תחיית המתים כביטוי לגבורתו?
בספרי הנביאים אנו מוצאים כמה מקרים שבהם זכו נביאים להיות שליחים להחזרת חיים למתים. אליהו הנביא החיה את בן האישה האלמנה מצרפת לאחר שהתפלל אל הקדוש ברוך הוא (מלכים א פרק יז), ואלישע הנביא החיה את בנה של האישה השונמית (מלכים ב פרק ד). בהמשך ספר מלכים מסופר גם על אדם מת שנגע בעצמות אלישע הנביא ושב לחיים (מלכים ב יג, כא).
לכאורה, אפשר היה לחשוב שגם לנביאים ולצדיקים יש כוח להחיות מתים, אולם אין הדבר כך. הנביאים אינם יוצרים חיים בכוח עצמם, וכל מה שעשו היה מכוחו וברצונו של הקדוש ברוך הוא. אליהו ואלישע התפללו אל הבורא, והוא העניק להם את הכוח להיות שליחים להחזרת החיים. נמצא שגם כאשר הנס התרחש באמצעות נביא, מקור החיים היה הקדוש ברוך הוא עצמו.
רעיון זה מתבטא בנבואת העצמות היבשות שבספר יחזקאל. כאשר הקדוש ברוך הוא מראה לנביא את העצמות ושואל אותו אם יוכלו לחיות, משיב יחזקאל: "אדני ה' אתה ידעת" (יחזקאל לז, ג). הנביא מבין שאין בידו לקבוע אם העצמות יכולות לשוב לחיים, משום שהדבר תלוי ברצונו ובכוחו של הבורא. בהמשך הנבואה נאמר: "הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי" (שם, פסוק יב).
בגמרא במסכת תענית (ב ע"א) נאמר ששלושה מפתחות נמצאים בידו של הקדוש ברוך הוא ולא נמסרו ביד שליח: מפתח הגשמים, מפתח חיה ומפתח תחיית המתים. הדברים מלמדים על ייחודן של הנהגות אלו, שבהן מתגלה שליטתו של הבורא על עצם קיומם של החיים.
לאחר הזכרת תחיית המתים אנו מוסיפים "רב להושיע". מה מוסיפות המילים הללו? הרי אם הקדוש ברוך הוא מסוגל להחיות מתים, ברור שהוא מסוגל גם להושיע את האדם מכל צרה.
אפשר לבאר את הביטוי "רב להושיע" בשתי דרכים, וכל אחת מהן מגלה צד נוסף בישועה האלוקית.
הביאור הראשון הוא שהקדוש ברוך הוא מסוגל להעניק ישועה גדולה ושלמה. נמשיל זאת לאדם שנקלע לחוב כספי עצום, וכדי להיחלץ מן המצוקה הוא זקוק לסכום משמעותי בתוך זמן קצר. הוא פונה לחברו העשיר ומבקש עזרה, אך חברו מציע לתת לו בכל פעם סכום קטן. הכוונה טובה, אולם העזרה אינה מספיקה כדי לפתור את הבעיה. אותו אדם אינו זקוק רק להקלה מסוימת, אלא לישועה שתאפשר לו לצאת מן המצוקה.
לעומת זאת, כאשר אנו פונים אל הקדוש ברוך הוא, אין יכולתו להושיע מוגבלת בכמות או בעוצמה. לכן אנו אומרים "רב להושיע", כלומר, ישועתו יכולה להיות גדולה ורחבה, בהתאם לצורך האמיתי של האדם.
הביאור השני מתייחס למספר הפעמים שבהן הקדוש ברוך הוא מושיע. אדם עשוי לעזור לחברו פעם אחת, אך כאשר אותו חבר נקלע שוב לאותה מצוקה, הוא עלול לומר שכבר עשה עבורו די. גם אדם נדיב מאוד עשוי להגיע למצב שבו אין בכוחו או ברצונו להמשיך ולעזור.
אצל הקדוש ברוך הוא אין הדבר כך. הוא מושיע פעם אחר פעם, גם כאשר האדם חוזר ונקלע לקשיים, ולעיתים אפילו כאשר הקשיים נגרמו ממעשיו שלו. שערי התפילה והתשובה פתוחים בפניו, והוא יכול לשוב ולבקש עזרה. לפי ביאור זה, "רב להושיע" פירושו שהקדוש ברוך הוא מרבה להושיע, ולא מושיע פעם אחת בלבד.
בימות הגשמים אנו מזכירים בברכה זו "משיב הרוח ומוריד הגשם", ובימות הקיץ נוהגים הספרדים לומר "מוריד הטל". אולם מדוע קבעו חכמים את הזכרת הגשמים דווקא בברכת תחיית המתים? הרי ירידת הגשמים קשורה לכאורה לפרנסה, לתבואה ולברכת הארץ.
המשנה במסכת ברכות (ה, ב) מלמדת שמזכירים גבורות גשמים בברכת תחיית המתים. הגמרא במסכת תענית (ב ע"א) מבארת שירידת הגשמים נחשבת לאחת מגבורותיו של הקדוש ברוך הוא, ולומדת זאת מלשון הפסוק המדבר על מעשיו הגדולים של הבורא.
הגשם נראה לעיתים כדבר טבעי ופשוט. אנו רגילים לראות עננים בשמים, טיפות יורדות ואדמה הנרטבת מן המים. אולם כאשר מתבוננים בחשיבות הגשמים, מבינים שתלויים בהם חייהם של בני האדם, בעלי החיים והצמחים. כאשר הגשמים יורדים בעתם, האדמה מצמיחה יבול, מקורות המים מתמלאים והבריאה מתחדשת. כאשר הם נעצרים לאורך זמן, עלולים להיווצר בצורת, מחסור במזון ופגיעה קשה בחיים.
לכן הזכרת הגשמים מתאימה לברכת תחיית המתים. כשם שהקדוש ברוך הוא עתיד להחזיר חיים למתים, כך הוא מעניק חיים לעולם בכל שנה באמצעות הגשמים. האדמה שהייתה יבשה שבה להצמיח, והזרע שהיה טמון בקרקע מתחיל להתפתח ולהוציא חיים חדשים. הגשם הוא גילוי מתמיד של הכוח המחיה שהקדוש ברוך הוא העניק לבריאה.
על דרך הסוד, הזכרת הגשמים קשורה גם למידת הגבורה המיוחסת ליצחק אבינו. הגבורה אינה מתבטאת רק בכוח הדין, אלא גם ביכולת לכבוש את הדין ולהשפיע חיים ורחמים. גם כאשר מעשי בני האדם אינם ראויים, הקדוש ברוך הוא מאריך אפו וממשיך לקיים את בריאתו בחסד.
לאחר שהזכרנו את כוחו של הקדוש ברוך הוא להחיות את העולם, אנו ממשיכים ואומרים "מכלכל חיים בחסד". מדוע אנו מדגישים שהוא מכלכל "חיים"? וכי לא היה מספיק לומר שהוא מכלכל את הבריאה בחסדו?
אלא שהמילים הללו מלמדות שהשגחתו של הקדוש ברוך הוא מקיפה את כל בעלי החיים ואת כל הנבראים הזקוקים לקיום. אין יצור חי היכול להתקיים בכוחות עצמו ללא המזון, המים ושאר התנאים שהבורא מעניק לו. מן האדם ועד בעלי החיים הקטנים ביותר, הכול זקוקים לשפע האלוקי.
על כך נאמר בתהילים (קמה, טז): "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון". הקדוש ברוך הוא אינו מעניק מזון רק לאדם או רק לצדיקים ולעושי רצונו. הוא מקיים את הבריאה כולה, וכל יצור מקבל את צורכי חייו לפי טבעו.
אולם המילה "בחסד" מוסיפה יסוד חשוב. האדם אינו רשאי לראות את מזונותיו ואת עצם קיומו כדבר המגיע לו בזכות עצמו בלבד. גם כאשר הוא עובד לפרנסתו ומתאמץ להשיג את צרכיו, הכוחות שבהם הוא משתמש, האפשרויות שנפתחו בפניו והיכולת ליהנות מפרי עמלו ניתנו לו מאת הבורא.
החסד האלוקי מתגלה במיוחד בכך שהקדוש ברוך הוא מעניק חיים ופרנסה גם למי שאינם נוהגים תמיד כראוי. אילו היה העולם מתקיים רק על פי דין מדוקדק, מי יכול היה לעמוד לפני הקדוש ברוך הוא ולומר שכל צרכיו מגיעים לו בזכות מעשיו? אולם הבורא מאריך אפו לבריותיו וממשיך להחיות אותן, ובכך מעניק להן גם אפשרות לתקן את דרכיהן.
כאשר האדם אומר "מכלכל חיים בחסד", הוא יכול להיזכר שכל מה שיש לו, מעצם חייו ועד המזון המונח על שולחנו, הוא חלק מן ההשגחה האלוקית. גם הדברים הפשוטים שאנו רגילים לקבל כמובנים מאליהם אינם מובנים מאליהם כלל.
לאחר שכבר אמרנו בתחילת הברכה "מחיה מתים אתה", אנו חוזרים ואומרים "מחיה מתים ברחמים רבים". מדוע אנו מזכירים שוב את תחיית המתים, ומה מוסיפות המילים "ברחמים רבים"?
הביאור הראשון קשור לתחיית המתים כפשוטה. הגמרא במסכת כתובות (קיא ע"ב) מלמדת שהצדיקים עתידים לעמוד בתחיית המתים כשהם לבושים בבגדיהם. הגמרא מביאה לכך קל וחומר מן החיטה, הנזרעת בקרקע כגרעין פשוט ויוצאת כשהיא עטופה בלבושיה. אם החיטה שנזרעה ללא לבוש יוצאת בלבוש, קל וחומר לצדיקים שנקברו בלבושיהם.
על פי אחד הביאורים המובאים בשיעור, יש בכך גילוי של רחמים וכבוד. הקדוש ברוך הוא אינו מחיה את המתים רק כדי להשיב להם את עצם החיים, אלא גם דואג לכבודם. לפי דרך זו, המילים "ברחמים רבים" מדגישות שתחיית המתים אינה רק גילוי של כוח וגבורה, אלא גם גילוי של רחמים.
אולם ישנו ביאור נוסף, הקשור לא רק למתים שבקברים אלא גם לאנשים החיים בעולם הזה. חז"ל אומרים במסכת ברכות (יח ע"ב) שהרשעים בחייהם קרויים מתים. אין הכוונה שהם אינם חיים מבחינה גופנית, אלא שחייהם חסרים את החיות הרוחנית הנובעת מן הקשר עם הקדוש ברוך הוא. אדם יכול להיות בריא, עשיר ומצליח כלפי חוץ, ובכל זאת להיות רחוק מאוד מן התכלית שלשמה נברא.
כאשר אדם כזה שב בתשובה, משנה את דרכיו ומתחיל לחיות חיים של תורה ומצוות, מתרחשת בו מעין תחיית המתים רוחנית. הוא אינו רק מתקן מעשה מסוים, אלא משנה את כיוון חייו. דברים שבעבר משכו אותו מאבדים מכוחם, רצונותיו משתנים, והוא מתחיל לצעוד בדרך אחרת.
לאחר שהזכרנו את כוחו של הקדוש ברוך הוא להעניק חיים חדשים, אנו אומרים "סומך נופלים". כאן מתברר שהחיות האלוקית אינה מתגלה רק במצבים של מוות או סכנה, אלא גם במקום שבו האדם איבד את כוחו לעמוד.
מדוע נאמר "נופלים" בלשון רבים? משום שיש סוגים רבים של נפילות, ולא כולן נראות לעין. יש אדם שנפל מבחינה כלכלית. במשך שנים הייתה לו פרנסה מסודרת, הוא חי בכבוד ואף הצליח לעזור לאחרים, ולפתע איבד את עבודתו או את רכושו. הקושי שלו אינו מסתכם במחסור הכספי בלבד, אלא עלול להיות מלווה בתחושת בושה, בחוסר ביטחון ובדאגה לעתיד.
יש אדם שנפל ברוחו. כלפי חוץ חייו נראים מסודרים, אך בתוכו הוא מתמודד עם ייאוש, עצבות או תחושה שאין לו כוח להמשיך להתמודד עם הקשיים. לעיתים אדם כזה זקוק לעזרה לא פחות ממי שנפל מבחינה גשמית, אלא שנפילתו נסתרת מעיני הבריות.
ויש אדם שנפל מבחינה רוחנית. הוא קיבל על עצמו להתקדם בעבודת ה', התחזק בלימוד התורה או ביקש לתקן מידה מסוימת, אולם לאחר זמן נכשל ושב להרגליו הקודמים. הוא עלול לחשוב שמאמציו היו לשווא ושאין טעם לנסות פעם נוספת. אחרים מתמודדים שוב ושוב עם מידותיהם, כגון כעס, קנאה או הרגלים שאינם ראויים, ומתקשים להתגבר עליהם.
על כל המצבים הללו אנו אומרים "סומך נופלים". הקדוש ברוך הוא מכיר את סוגי הנפילות השונים, ויודע מה עובר על כל אדם ובאיזה מקום הוא זקוק לתמיכה. הוא אינו מסייע רק למי שנפילתו גלויה לכול, אלא גם למי שנושא את קשייו בתוך לבו.
לאחר שהזכרנו את תחיית המתים ואת תמיכתו של הקדוש ברוך הוא בנופלים, אנו אומרים "ורופא חולים". לכאורה, הסדר היה צריך להיות הפוך. בדרך הטבע אדם נעשה חולה, ורק אם מחלתו מחמירה הוא עלול למות. מדוע הזכירו חכמים תחילה את תחיית המתים ורק לאחר מכן את רפואת החולים?
התשובה קשורה לדברי חז"ל על תחיית המתים לעתיד לבוא. הגמרא במסכת פסחים (סח ע"א) דורשת את הפסוק "אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא" (דברים לב, לט), ומלמדת שהמתים עתידים לקום תחילה כפי שהיו בעת מיתתם, ורק לאחר מכן להתרפא ממומיהם.
מדוע יש צורך בכך? הרי אם הקדוש ברוך הוא עתיד להחיות את המתים, הוא יכול להחזירם לחיים כשהם בריאים ושלמים מלכתחילה.
אחד הביאורים הוא שיש בכך גילוי ברור של זהותם. אדם שהיה חולה או בעל מום בחייו, אילו היה קם מיד כשהוא בריא ושלם לחלוטין, היה קשה לזהותו. אולם כאשר הוא קם תחילה כפי שהיה, ניכר שזהו אותו אדם שחי בעבר, ולאחר מכן מתגלה הנס הנוסף של רפואתו. כך מתחזקת ההכרה שאין מדובר בבריאת אדם אחר, אלא בתחייתו של אותו אדם עצמו.
על פי דרך זו אפשר להבין את סדר השבחים בברכה. תחילה אנו מזכירים את כוחו של הקדוש ברוך הוא להחיות את המתים, ולאחר מכן את כוחו לרפא את החולים. עם זאת, אין הכוונה שחז"ל קבעו במפורש שזהו הטעם היחיד לסדר המילים בנוסח התפילה, אלא שזהו ביאור המתיישב עם דברי הגמרא על סדר התחייה והרפואה.
גם בחיי האדם אפשר למצוא כאן מסר חשוב. לעיתים אדם ניצל מצרה גדולה, אך עדיין נותרה לפניו דרך של החלמה ושיקום. אדם שניצל מסכנת חיים עשוי להזדקק לטיפול ממושך, ומי שיצא ממשבר קשה עדיין צריך לבנות את חייו מחדש. הישועה הגדולה אינה מבטלת תמיד את הצורך בשלבים נוספים של תיקון.
לאחר שהזכרנו את רפואת החולים, אנו ממשיכים ואומרים "ומתיר אסורים". משמעות המילים הפשוטה היא שהקדוש ברוך הוא משחרר את הנתונים במאסר ומוציאם לחירות. אולם כאשר מתבוננים בדברים, מתגלה שהמושג "אסורים" יכול להתייחס למצבים שונים של שעבוד וחוסר חירות.
הביאור הראשון הוא האדם הכלוא בבית האסורים. הוא אינו יכול לקבוע את סדר יומו כרצונו, לצאת למקום שיחפוץ או לחיות בחופשיות. כאשר הוא משתחרר, הוא זוכה לקבל בחזרה את חירותו. על כך אנו משבחים את הקדוש ברוך הוא שהוא "מתיר אסורים".
על דרך הדרש, יש שביארו שהמילים רומזות גם לתינוק הנמצא במעי אמו. במשך חודשי ההיריון הוא נתון במקום סגור, תלוי באמו ואינו יכול לצאת לאוויר העולם בכוחות עצמו. כאשר מגיע זמן הלידה, הוא יוצא ממעי אמו ומתחיל את חייו מחוץ לרחם. גם בכך אפשר לראות בחינה של יציאה ממקום סגור אל חירות וחיים חדשים.
אולם ישנו ביאור נוסף, הקרוב מאוד לעבודת האדם בחיי היום־יום. לא כל מי שאסור נמצא מאחורי סורג ובריח. יש אדם ההולך בחופשיות ברחובות, עובד, קונה ומוכר, וכלפי חוץ נראה שהוא בן חורין לחלוטין, אך בתוך נפשו הוא כבול להרגלים ולתאוות שאינו מצליח להשתחרר מהם.
אדם כזה עשוי לדעת שהתנהגות מסוימת מזיקה לו, ואף על פי כן להמשיך בה. הוא רוצה להפסיק לכעוס, אך שוב מתפרץ. הוא רוצה לשנות הרגל פסול, אך נמשך אליו מחדש. הוא רוצה להתקדם בעבודת ה', אולם מרגיש שכוחות פנימיים מושכים אותו לכיוון ההפוך.
לאחר שאנו משבחים את הקדוש ברוך הוא על שהוא מתיר אסורים, אנו אומרים "ומקיים אמונתו לישני עפר". מי הם "ישני עפר", ומהי האמונה שהקדוש ברוך הוא מקיים להם?
הביאור הפשוט הוא שהמילים מתייחסות למתים הטמונים בעפר, אשר הקדוש ברוך הוא הבטיח להחיותם לעתיד לבוא. השימוש במילה "ישני" אינו מקרי. השינה היא מצב שבו האדם נראה כאילו אינו פעיל, אולם לאחר זמן הוא עתיד להתעורר. כך מתוארים המתים בלשון הנביאים, כדי לבטא שהמוות אינו סוף קיומו של האדם ושהקדוש ברוך הוא עתיד להחיותו.
בספר דניאל (יב, ב) נאמר: "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו". גם בספר ישעיהו (כו, יט) נאמר: "הקיצו ורננו שוכני עפר". הפסוקים הללו מבטאים את האמונה בתחיית המתים ואת ההבטחה שהמוות אינו המילה האחרונה בתולדות האדם.
אולם מדוע נאמר דווקא "ומקיים אמונתו"? הרי הקדוש ברוך הוא מקיים את הבטחותיו בכל דבר, ומה מיוחד בהבטחה הזאת?
התשובה היא שבתחיית המתים מתגלה נאמנות מיוחדת של הבורא. אדם חי יכול לבקש, להתפלל ולהתחנן, אולם אדם שכבר נפטר אינו יכול לעמוד ולדרוש שההבטחה שניתנה לו תתקיים. ואף על פי כן, הקדוש ברוך הוא אינו שוכח אותו ואינו חוזר בו מהבטחתו.
נמצא שהאמונה בתחיית המתים מבוססת גם על ההכרה בנאמנותו המוחלטת של הקדוש ברוך הוא. כאשר הוא מבטיח דבר, אין ההבטחה מתבטלת מחמת חלוף השנים או מחמת העובדה שהאדם אינו יכול עוד לבקש את קיומה. גם לאחר דורות רבים, דברו עומד בתוקפו.
בהמשך הברכה אנו אומרים "מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך". משמעות הדברים פשוטה וברורה: אין מי שמשתווה לקדוש ברוך הוא בגבורתו, ואין שום נברא שאפשר להשוות אליו. אולם מדוע אנו חוזרים על הרעיון בשתי לשונות?
על דרך הפשט, שני הביטויים משלימים זה את זה. "מי כמוך בעל גבורות" מבטא את העובדה שאין כוח המשתווה לכוחו של הקדוש ברוך הוא, ואילו "מי דומה לך" מדגיש שאין שום מציאות שאפשר להשוות למהותו ולהנהגתו. האדם יכול להיות גיבור ביחס לבני אדם אחרים, אך כל כוחו מוגבל ותלוי, ואילו הקדוש ברוך הוא הוא מקור הכוחות כולם.
על דרך הרמז אפשר למצוא כאן גם התייחסות למעלתם של הצדיקים. חז"ל מלמדים במסכת מועד קטן (טז ע"ב) על כוחם של צדיקים, שתפילתם וגזירתם עשויות להתקיים בזכות קרבתם אל הקדוש ברוך הוא. אין הכוונה שהצדיק עומד מעל הבורא או מחייב אותו לעשות כרצונו, אלא שהקדוש ברוך הוא חפץ בתפילתם של הצדיקים ונותן כוח לפעולתם.
אולם הדרך העיקרית שבה האדם יכול להידמות להנהגתו של הקדוש ברוך הוא היא באמצעות תיקון מידותיו. הרמב"ם בהלכות דעות (פרק א, הלכה ו) מבאר את מצוות ההליכה בדרכי ה'. כשם שהקדוש ברוך הוא נקרא רחום וחנון, כך על האדם להשתדל להיות רחום וחנון. כשם שהוא גומל חסדים, כך עלינו לגמול חסדים.
מתוך כך מתברר שהשבחים שאמרנו לאורך הברכה אינם רק תיאורים של פעולות הבורא. הם גם מלמדים אותנו כיצד עלינו לנהוג. כאשר אנו משבחים את הקדוש ברוך הוא שהוא סומך נופלים, ראוי שנחשוב כיצד נוכל לסייע למי שנפל. כאשר אנו אומרים שהוא רופא חולים, עלינו לזכור את חובתנו לדאוג לחולים ולסייע להם. וכאשר אנו מזכירים שהוא מכלכל חיים בחסד, עלינו להשתדל להיטיב לאחרים מן השפע שניתן לנו.
לאחר מכן אנו אומרים "מלך ממית ומחיה". לכאורה, היה מתאים יותר לומר "מלך מחיה וממית", שהרי תחילה האדם נולד וחי, ורק לאחר מכן הוא נפטר. מדוע הוקדם המוות לחיים?
הביאור המרכזי הוא שהמילים הללו עוסקות בתחיית המתים. תחילה האדם נפטר מן העולם, ולאחר מכן הקדוש ברוך הוא עתיד להחיותו. לכן הסדר הוא "ממית ומחיה", כדי ללמד שאותו הבורא שבידו המוות הוא גם בעל הכוח להחזיר את החיים.
רעיון זה מופיע בפסוק שבתורה: "אני אמית ואחיה" (דברים לב, לט). הגמרא במסכת פסחים (סח ע"א) לומדת מן הפסוק שהקדוש ברוך הוא עתיד להחיות את אותם המתים שהמית, ולא רק לברוא חיים חדשים במקומם.
על דרך הסוד מובא גם ביאור הקושר את המילים "ממית ומחיה" לתיקון הנשמה. על פי תורת הגלגול, הנשמה עשויה לשוב לעולם לצורך השלמת תיקונה. לפי ביאור זה, גם חזרת הנשמה לעולם היא חלק מן ההנהגה האלוקית המבקשת להביא את האדם אל תיקונו. אולם משמעותה הפשוטה של הברכה היא האמונה בשליטתו של הקדוש ברוך הוא על החיים ועל המוות ובתחיית המתים העתידה.
המסר העולה מן הדברים הוא שאין המוות מציב גבול לכוחו של הבורא. מבחינת האדם, המוות הוא סיום החיים בעולם הזה, אולם מבחינת כוחו של הקדוש ברוך הוא, גם לאחר המוות קיימת האפשרות להחיות מחדש. לכן אנו משבחים אותו לא רק כמי שמעניק את החיים בתחילתם, אלא גם כמי שעתיד להשיבם לאחר שהסתיימו.
לאחר המילים "מלך ממית ומחיה" אנו מוסיפים "ומצמיח ישועה". מדוע השתמשו חכמים דווקא בלשון צמיחה? הרי ישועה היא הצלה מצרה, ואילו צמיחה שייכת לעולם הצמחים והאדמה. מה הקשר בין הדברים?
אלא שלצמיחה יש תכונה מיוחדת. כאשר אדם זורע זרע באדמה, אין הוא רואה מיד את התוצאה. בתחילה הזרע נטמן בקרקע ונעלם מן העין. לאחר זמן מתחיל תהליך של התפתחות, עד שמופיע נבט קטן. הנבט גדל בהדרגה, מצמיח עלים, מתחזק ולבסוף הופך לצמח שלם.
כך אפשר להבין גם את דרך הופעתה של הישועה. לא תמיד היא מגיעה בבת אחת ובדרך גלויה. לעיתים הקדוש ברוך הוא מנהיג תהליך שבו דבר אחד מוביל לדבר אחר, שלב מצטרף לשלב, ורק לאחר זמן אפשר להבין כיצד נבנתה הישועה.
רעיון זה מופיע בתלמוד הירושלמי במסכת ברכות (פרק א, הלכה א). מסופר שם על רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בבקעת ארבל וראו את אור השחר מתחיל לבקוע. אמר רבי חייא לרבי שמעון בן חלפתא שכך היא גאולתם של ישראל: בתחילה היא מופיעה מעט מעט, וככל שהיא מתקדמת היא הולכת ומתרחבת.
משל השחר מוסיף להבנת רעיון הצמיחה. אור היום אינו מתגלה תמיד בבת אחת במלוא עוצמתו. תחילה מופיעה הארה קלה, ולאחר מכן השמים הולכים ומאירים עד שהיום מתגלה בשלמותו. כך גם הגאולה עשויה להופיע כתהליך הדרגתי, שבו כל שלב מכין את השלב הבא.
מדוע הקדוש ברוך הוא אינו מגלה את כל האור בבת אחת? אפשר להבין זאת באמצעות משל לאדם ששהה זמן רב במקום חשוך. עיניו התרגלו לחושך, ואם ייחשף בבת אחת לאור חזק מאוד, הדבר עלול להכאיב לו ולהקשות עליו להסתגל. לכן יש צורך להרגילו לאור בהדרגה, כדי שיוכל לקבלו כראוי.
לקראת סיום הברכה אנו אומרים "ונאמן אתה להחיות מתים". לכאורה, כבר הזכרנו כמה פעמים את תחיית המתים, ומדוע אנו חוזרים ומדגישים שהקדוש ברוך הוא נאמן להחיותם?
אלא שהמילה "נאמן" מוסיפה כאן יסוד חשוב. יש הבדל בין מי שמסוגל לעשות דבר מסוים לבין מי שאפשר לסמוך על הבטחתו שיעשה אותו. אדם יכול להיות בעל יכולת גדולה, אך אין הכרח שיקיים כל הבטחה שנתן. אצל הקדוש ברוך הוא שני הדברים שלמים: גם הכוח להחיות את המתים נתון בידו, וגם הבטחתו נאמנה ואינה מתבטלת.
כאשר הקדוש ברוך הוא מבטיח תחיית המתים, אין זו הבטחה התלויה בחלוף הזמן או במצבו של האדם. גם אם יעברו דורות רבים, וגם אם האדם כבר אינו חי בעולם הזה, ההבטחה עומדת בתוקפה.
לכן אנו אומרים "ונאמן אתה להחיות מתים". איננו מסתפקים בהכרה בכך שהקדוש ברוך הוא מסוגל להחיות מתים, אלא מבטאים את אמונתנו בכך שהוא עתיד לקיים את דברו.
אפשר להבין מכאן גם מדוע תחיית המתים נזכרת פעמים רבות כל כך לאורך הברכה. בתחילתה אנו אומרים "מחיה מתים אתה", בהמשכה "מחיה מתים ברחמים רבים", לאחר מכן "מלך ממית ומחיה", לקראת סופה "ונאמן אתה להחיות מתים", ולבסוף אנו חותמים "ברוך אתה ה', מחיה המתים".
החזרה הזאת אינה מיותרת, משום שבכל פעם אנו מתבוננים בתחיית המתים מצד אחר. בתחילה מצד כוחו של הבורא, לאחר מכן מצד רחמיו, בהמשך מצד שליטתו על החיים ועל המוות, ולבסוף מצד נאמנותו לקיים את הבטחתו.
הברכה נחתמת במילים "ברוך אתה ה', מחיה המתים". לאחר שהזכרנו את גבורתו הנצחית של הקדוש ברוך הוא, את כוחו להושיע, את הגשמים המחיים את העולם, את החסד שבו הוא מכלכל את בריותיו, את תמיכתו בנופלים ואת רפואתו לחולים, אנו חוזרים אל היסוד המרכזי של הברכה: תחיית המתים.
בדברי המדרש מובא קשר מיוחד בין ברכה זו לבין יצחק אבינו ומעשה העקדה. יצחק, שמסר את נפשו על גבי המזבח, נעשה סמל למידת הגבורה ולמסירות נפש מוחלטת לעבודת ה'. במסורות מדרשיות המתארות את חזרת נשמתו לאחר העקדה, נקשרת ברכת מחיה המתים לאותו מעמד. יש מן המסורות המייחסות את אמירת הברכה ליצחק, ויש המתארות את אברהם כמברך על חזרת בנו לחיים.
חשוב להדגיש שאין מדובר בתיאור המפורש של מעשה העקדה בתורה, אלא בביאור מדרשי המבקש להמחיש את הקשר שבין מסירות נפשו של יצחק לבין האמונה בכוחו של הקדוש ברוך הוא להחיות מתים.
כשם שהברכה הראשונה של תפילת העמידה קשורה לאברהם אבינו ולמידת החסד, כך הברכה השנייה קשורה ליצחק אבינו ולמידת הגבורה. אולם החידוש הגדול הוא שגבורתו של הקדוש ברוך הוא מתגלה דווקא ביכולתו להעניק חיים. האדם הגיבור נמדד בדרך כלל בכוחו להתגבר על אחרים, ואילו הגבורה האלוקית כוללת גם את הכוח להחיות, לרחם, להציל ולחדש.
לכן החתימה "מחיה המתים" כוללת בתוכה את כל מהלך הברכה. היא מלמדת שאין גבול לכוחו של הקדוש ברוך הוא, שאין מציאות הנמצאת מחוץ להשגחתו, ושגם לאחר שהחיים מסתיימים בעולם הזה, עדיין עומדת הבטחתו לחיים חדשים.
ברכת "מחיה המתים" פותחת בהכרזה על גבורתו הנצחית של הקדוש ברוך הוא, אך ככל שאנו מתקדמים במילותיה מתגלה שגבורה זו אינה מתבטאת רק בכוח שאין לו גבול. היא מתגלה גם בחסד שבו הוא מקיים את בריותיו, ברחמים שבהם הוא סומך את הנופלים, ברפואה שהוא מעניק לחולים ובישועה שהוא מצמיח גם במקום שבו נדמה שכבר אבדה התקווה.
יש כאן מסר עמוק לחייו של כל אדם. לעיתים אנו מודדים כוח לפי היכולת להתגבר על אחרים, להכריע במאבקים או לשלוט במציאות. אולם הברכה מלמדת אותנו על משמעות אחרת של גבורה, היכולת להעניק חיים, להקים את מי שנפל, לפתוח דרך למי שנמצא במצוקה ולחדש את מה שנראה כאילו הגיע לסיומו.
ומכאן גם משמעותה של האמונה בתחיית המתים. כשאנו אומרים "ונאמן אתה להחיות מתים", אנו מבטאים את אמונתנו בכך שכוחו של הבורא אינו מוגבל אפילו במוות, ושהבטחתו עתידה להתקיים. אותה אמונה מלמדת אותנו שגם בחיינו, כאשר אנו ניצבים מול קשיים שנראים גדולים מכוחותינו, אין עלינו להתייאש. עלינו להמשיך להתפלל, להשתדל ולעשות את המוטל עלינו, מתוך ידיעה שהישועה אינה מוגבלת למה שאנו מסוגלים לראות ולהבין.
זוהי הכוונה שאפשר לקחת עמנו לתפילה הבאה. כאשר נאמר "סומך נופלים", נוכל לחשוב על המקום שבו אנו זקוקים לכוח לקום. כאשר נאמר "רופא חולים", נבקש רפואה לכל הזקוקים לה. וכאשר נאמר "ומצמיח ישועה", נזכור שלא כל ישועה מתגלה ברגע אחד, ולעיתים הדברים הגדולים ביותר מתחילים בצמיחה שאינה נראית לעין.
הברכה פותחת בגבורתו של הקדוש ברוך הוא ומסתיימת באמונה בתחיית המתים, אך בין שני הקצוות הללו היא מלמדת אותנו כיצד לחיות: באמונה, בתקווה, בהכרת חסדי הבורא ובידיעה שגם לאחר נפילה אפשר לקום מחדש.
חשוב להבחין בין מעשי ההחייאה המתוארים אצל הנביאים לבין תחיית המתים העתידה. המעשים שהתרחשו בימי אליהו ואלישע היו ניסים מיוחדים שבהם הוחזרו אנשים לחיים בעולם הזה. תחיית המתים העתידה היא הבטחה כללית ויסודית באמונת ישראל, העוסקת בחידוש החיים לעתיד לבוא. המשותף לשני הדברים הוא ההכרה שהחיים אינם נוצרים מכוחו העצמאי של האדם, אלא מקורם בקדוש ברוך הוא.
לפיכך אנו אומרים "מחיה מתים אתה". לא רק מפני שהוא עתיד להחיות את המתים, אלא מפני שהוא מקור החיים כולם, וכל כוח חיים הקיים בעולם נובע ממנו.
שני הביאורים משלימים זה את זה. הקדוש ברוך הוא רב להושיע הן מצד גודל הישועה והן מצד ריבוי הישועות.
מדוע נזכר הדבר מיד לאחר תחיית המתים? משום שלעיתים הישועה שאדם זקוק לה גדולה כל כך, עד שהיא דומה בעיניו לחזרה לחיים. אדם שניצל מסכנת חיים, מי שהצליח לצאת ממשבר קשה או מי שהיה נתון במצוקה חמורה ונפתח בפניו פתח של תקווה, יכול להרגיש כאילו קיבל את חייו במתנה פעם נוספת.
חז"ל השתמשו בביטוי "חשובים כמת" כדי לתאר מצבי חסרון וסבל קשים (נדרים סד ע"ב). אין הכוונה שאותם אנשים איבדו חלילה את ערך חייהם, אלא לבטא את עומק מצוקתם. כאשר הקדוש ברוך הוא מושיע אדם ממצב קשה כזה, אפשר לראות בישועה מעין החייאה מחודשת. כך מתחברות המילים "מחיה מתים" ו"רב להושיע" למהלך אחד, המלמד על כוחו של הבורא להשיב לאדם חיים, תקווה ואפשרות להתחלה חדשה.
כך מתברר שהגשמים אינם נזכרים כאן רק משום שהם מביאים פרנסה. הם מזכירים לנו שהקדוש ברוך הוא הוא מקור החיים, ושהבריאה כולה תלויה בכוחו המחיה בכל רגע.
גם להזכרת הטל יש משמעות עמוקה הקשורה לתחיית המתים. בפסוק בישעיהו (כו, יט) נאמר: "יחיו מתיך נבלתי יקומון, הקיצו ורננו שוכני עפר, כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל". הפסוק קושר בין תחיית המתים לבין הטל, ובדברי חז"ל ובספרי הקבלה מופיע הרעיון של טל התחייה, שבאמצעותו עתיד הקדוש ברוך הוא להחיות את המתים.
הטל יורד בשקט, בלי רעש ובלי סערה, ומעניק לחות לצמחים. לעיתים האדם כלל אינו מבחין בירידתו, אולם בבוקר הוא רואה את סימניו על פני האדמה. על דרך הדרש והסוד, הטל נעשה סמל לחיות אלוקית המגיעה אל הבריאה ממקור נסתר. חשוב להבחין בין משמעותו הרוחנית של טל התחייה לבין דיני הזכרת הטל בתפילה, שהם נושא הלכתי בפני עצמו.
הגמרא במסכת כתובות (קיא ע"ב) קושרת בין לימוד התורה לבין תחיית המתים, על פי הפסוק "כי טל אורות טלך", ואומרת: "כל המשתמש באור תורה, אור תורה מחייהו". הדברים מלמדים על מעלתה העצומה של התורה ועל הקשר שבין הדבקות בה לבין חיי הנצח.
בהמשך הסוגיה מתבאר שגם מי שתומך בלומדי תורה ומהנה אותם מנכסיו זוכה למעלה מיוחדת של דבקות בתלמידי חכמים. לכן אין להסיק מן המאמר הזה שכל אדם שלא זכה ללמוד תורה בהיקף גדול נשללת ממנו תחיית המתים. עיקר הלימוד לענייננו הוא שהתורה מחברת את האדם למקור החיים ומעניקה משמעות נצחית לעבודתו בעולם הזה.
כך הזכרת הטל בתוך ברכת גבורות מעוררת אותנו לחשוב לא רק על החיים הגשמיים שהקדוש ברוך הוא מעניק לנו, אלא גם על החיות הרוחנית שאנו מקבלים מן התורה ועל האמונה בחיים העתידיים.
על פי ביאור המובא בשם רבי יהונתן אייבשיץ בספרו "יערות דבש", אפשר לפרש את שתי ההזכרות של תחיית המתים כשתי בחינות שונות. הראשונה מתייחסת לתחיית המתים ממש, ואילו השנייה רומזת להחייאתם הרוחנית של החוטאים באמצעות התשובה.
לפי ביאור זה, המילים "ברחמים רבים" מקבלות משמעות מיוחדת. הקדוש ברוך הוא אינו סוגר את הדלת בפני האדם לאחר שנכשל, אלא מעניק לו אפשרות לחזור, לתקן ולהתחיל מחדש. אילו האדם היה מתבונן רק במעשיו הקודמים, הוא עלול היה להתייאש ולחשוב שאין לו עוד תקווה. אולם מידת הרחמים מלמדת שגם לאחר החטא עדיין יש אפשרות לשינוי.
נמצא שתחיית המתים המוזכרת בברכה מלמדת אותנו לא רק על מה שעתיד להתרחש באחרית הימים, אלא גם על כוח ההתחדשות שהקדוש ברוך הוא מעניק לאדם כבר בעולם הזה. כשם שבכוחו להחזיר חיים למתים, כך הוא פותח שערי תשובה בפני מי שמבקש לשוב אליו באמת.
לכן כשאנו אומרים "ורופא חולים", אנו משבחים את הקדוש ברוך הוא לא רק על עצם ההצלה, אלא גם על הרפואה ועל הכוח שהוא מעניק לאדם להחלים ולהשתקם. אנו מבקשים ממנו שתשרה ברכה בכל הדרכים והאמצעים המביאים רפואה, ושהחולים יזכו לשוב לבריאות ולחיים טובים.
זוהי בחינה נוספת של מאסר. האדם אינו כלוא במקום גשמי, אלא נתון בשעבוד להרגליו ולרצונותיו. לעיתים השעבוד הזה קשה במיוחד, משום שאיש מבחוץ אינו רואה את הכבלים שהוא נושא בתוכו.
גם על כך אנו אומרים "ומתיר אסורים". אנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שיסייע לנו להשתחרר מן הדברים הכובלים אותנו, שייתן לנו כוח להתגבר על הרגלים מזיקים ולבחור בדרך הנכונה. לצד התפילה נדרשים גם מאמץ אישי, התמדה ולעיתים סיוע מתאים, אך עצם ההכרה בכך שאפשר להשתחרר היא תחילתה של הדרך.
בן חורין אמיתי אינו רק מי שיכול לעשות כל מה שהוא רוצה, אלא מי שמסוגל לבחור בטוב גם כאשר רצונותיו והרגליו מושכים אותו לכיוון אחר. זהו אחד המסרים המעשיים שאפשר לקחת מן המילים "ומתיר אסורים".
על דרך הדרש אפשר לקשר את הביטוי "שוכני עפר" גם למידת הענווה. הגמרא במסכת סוטה (ה ע"א) מדגישה את מעלת הענווה ומבארת את חומרתה של הגאווה, ואף קושרת את תחיית המתים למי שמשים עצמו כעפר. אין הכוונה רק לאדם השוכב בעפר לאחר פטירתו, אלא גם למי שבחייו היה עניו והכיר בכך שכל מעלותיו ניתנו לו מאת הבורא.
הדברים מלמדים שהאמונה בתחיית המתים אינה רק ידיעה על העתיד, אלא גם יסוד לעבודת המידות בהווה. מי שמכיר בכך שחייו, כוחותיו ועתידו נתונים ביד הקדוש ברוך הוא, יכול ללמוד מכך ענווה ולהשתמש בכוחותיו לעבודת ה' ולהיטיב לאחרים.
אין האדם יכול להידמות לקדוש ברוך הוא במהותו או בכוחו, אך הוא יכול ללמוד מדרכי הנהגתו וללכת בדרכיו.
כך אפשר להבין גם את התהליך הרוחני של הגאולה. גילוי כבוד ה' בעולם הוא אור גדול ונשגב, והאדם צריך להכין את עצמו כדי להיות ראוי לקבלו. לעיתים יש צורך בשלבים של תיקון, לימוד והתקדמות רוחנית, שבאמצעותם נעשים ישראל מוכנים יותר לקבל את אור הגאולה.
לרעיון הזה יש גם משמעות בחייו האישיים של האדם. יש מי שמתפלל במשך זמן רב על ישועה מסוימת ואינו רואה שינוי מיידי. הוא עלול לחשוב שתפילתו לא נענתה, אולם אין בידינו לדעת כיצד ומתי תבוא הישועה. ייתכן שמתרחשים תהליכים שאינם גלויים לעיניו, וייתכן שהישועה תופיע בדרך שונה מזו שציפה לה.
המילים "ומצמיח ישועה" מזכירות לנו שלא כל שינוי משמעותי מתרחש ברגע אחד. לפעמים התהליכים הגדולים ביותר מתחילים בדבר קטן, ורק לאחר זמן מתברר מה צמח ממנו. כשם שהאדם אינו רואה את כל תהליך התפתחותו של הזרע מתחת לפני הקרקע, כך גם אין הוא יכול לדעת את כל דרכי ההשגחה.
אין בכך הבטחה שכל בקשה פרטית תתמלא בדרך שהאדם רוצה, אלא חיזוק לאמונה ולסבלנות. על האדם להמשיך להתפלל, להשתדל ולעשות את המוטל עליו, גם כאשר תוצאות מאמציו עדיין אינן נראות לעין.
על דרך הדרש אפשר לראות בחמש ההזכרות הללו גם רמז לריבוי סוגי הישועה והחיות שהקדוש ברוך הוא מעניק לאדם. אולם עיקרה של הברכה הוא האמונה בתחיית המתים עצמה, שהיא אחד מיסודות האמונה של עם ישראל.
מקורות מרכזיים: מלכים א פרק יז. מלכים ב פרקים ד, יג. יחזקאל פרק לז. ישעיהו כו, יט. דברים לב, לט. תהילים קמה, טז. ברכות יח ע"ב, לג ע"א. תענית ב ע"א. נדרים סד ע"ב. פסחים סח ע"א. כתובות קיא ע"ב. סוטה ה ע"א. מועד קטן טז ע"ב. ירושלמי ברכות פרק א, הלכה א. רמב"ם הלכות דעות פרק א, הלכה ו. שולחן ערוך אורח חיים סימן קיד.
מקור השיעור: הרב מאיר אליהו, "ברכת תחיית המתים", השיעור השני בסדרת ביאורי תפילת שמונה עשרה. המאמר מבוסס על תוכן השיעור ונערך ועובד לקריאה רציפה.
