גם כאשר מוכיחים אותך – הקשב למסר

"וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ, גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה... וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים" (לב, טז–יז)

בני גד ובני ראובן שומעים ממשה דברי תוכחה חריפים מאוד. משה חושש שהם מבקשים להישאר בעבר הירדן ולהפקיר את אחיהם, ולכן הוא אומר להם:

"הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?"

ואפילו מוסיף ביטויים קשים: "תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים".

לכאורה, אם משה הבין אותם לא נכון, מדוע לא עצרו אותו מיד בתחילת דבריו ואמרו לו: לא זו הייתה כוונתנו?

במעיינה של תורה מובא סיפור נפלא בשם השפת אמת.

כשהיה השפת אמת צעיר, למד פעם עם חברו כל הלילה בהתמדה. לפנות בוקר הלך לישון, ולכן קם מאוחר יותר. כאשר ראה זאת סבו, בעל חידושי הרי"ם, הוא הוכיח אותו באריכות על כך שאינו משכים קום ומרבה בשינה.

חברו של השפת אמת, שידע היטב מה באמת קרה, שאל אותו לאחר מכן: מדוע לא עצרת את סבך בתחילת דבריו? מדוע לא אמרת לו שלמעשה למדת כל הלילה ולכן קמת מאוחר?

השפת אמת פתח חומש והראה לו את פרשתנו.

גם כאן, בני גד ובני ראובן היו יכולים לעצור את משה מיד ולומר לו שהוא טועה בהבנתם. ובכל זאת הם המתינו.

מדוע?

מפני שכאשר אדם גדול מוכיח אותך, יש ערך גם לעצם ההקשבה לתוכחה, אפילו אם הסיבה המסוימת שבגללה נאמרה אינה מדויקת.

ייתכן שמשה טעה בהבנת כוונתם, אך דברי התוכחה עצמם עדיין יכולים ללמד אותם משהו.

וזהו שיעור גדול לכל אדם: לפעמים אנו ממהרים להתגונן ולהסביר מדוע מי שמבקר אותנו טועה. אך אולי כדאי לעצור לרגע ולשאול:

גם אם הוא טעה בהבנת המקרה – האם יש משהו בדבריו שאני יכול ללמוד ממנו?

היכולת להקשיב לתוכחה בלי למהר להדוף אותה היא מעלה גדולה. לפעמים דווקא מתוך ביקורת שנאמרה מסיבה לא נכונה, האדם יכול למצוא נקודה נכונה שתשנה אותו.