המורה שהוריד גשם – לפעמים דווקא הילד שמפריע הוא הילד שזקוק לך יותר מכולם
19.10.2026סיום מסכתזמן קריאה · 13 דקות
טוען…
טוען תוכן…
זמן העברה משוער: 12-10 דקות
מקור: תלמוד בבלי, תענית כד ע"א, מעשה רב ושליח הציבור שהיה מלמד תינוקות.
תארו לעצמכם בית ספר שבו יש שני תלמידים. הראשון מגיע בזמן, מקשיב בשיעורים, מכין את המטלות ומצליח במבחנים. השני מתקשה לשבת בשקט, מפריע באמצע השיעור, אינו מתעניין בלימודים ולעיתים אפילו מסרב לפתוח את הספר. אם נשאל את המורה איזה תלמיד קל יותר ללמד, התשובה תהיה ברורה. אבל אם נשאל שאלה אחרת, איזה תלמיד זקוק למורה טוב יותר, ייתכן שהתשובה תהיה דווקא הפוכה. כי לפעמים המבחן הגדול של מורה אינו מה הוא מצליח להעניק לתלמיד שכבר רוצה ללמוד, אלא מה הוא עושה עם התלמיד שכבר כמעט ויתר על עצמו.
במסכת תענית, דף כ"ד ע"א, מספרת הגמרא סיפור מופלא שמלמד אותנו יסוד עמוק מאוד בחינוך, בעבודת ה' וביחסים שבין בני אדם. רב הגיע למקום מסוים, וכאשר ראה שיש צורך בגשמים גזר תענית על הציבור. האנשים התענו והתפללו, אבל הגשם לא ירד. בתוך המעמד ניגש שליח ציבור להתפלל לפני התיבה. כשהגיע למילים „משיב הרוח”, נשבה הרוח, וכשאמר „מוריד הגשם”, התחיל לרדת גשם. רב התפלא מאוד. הוא עצמו גזר תענית וביקש רחמים, והגשם לא הגיע, והנה אדם אחר ניגש להתפלל, וכמעט מיד נענית תפילתו. רב פנה אליו ושאל שאלה פשוטה: „מאי עובדך?”, מה הם המעשים המיוחדים שלך?
אפשר להבין את הציפייה. אולי האיש צם במשך ימים רבים, אולי הוא לומד תורה במסירות יוצאת דופן, אולי הוא בעל מדרגה רוחנית שאין דומה לה. הרי הגמרא מתארת אדם שתפילתו נענתה בצורה מופלאה כל כך, עד שהשינוי במזג האוויר התרחש תוך כדי אמירתו. אבל תשובתו של האיש הייתה מפתיעה מאוד. הוא אמר: „מקרי דרדקי אנא”, אני מלמד ילדים. והוא המשיך והסביר שהוא מלמד את בני העניים כבני העשירים, וממי שאין לו אפשרות לשלם הוא אינו לוקח דבר. אחר כך הוסיף פרט מעניין במיוחד: יש לו בריכה של דגים, וכאשר יש תלמיד שמתרשל בלימוד ואינו רוצה ללמוד, הוא מפתה אותו באמצעות הדגים, מסדר את הדברים כדי לקרבו ומפייס אותו עד שהוא חוזר ללמוד.
כדאי להתבונן היטב בתשובה הזאת. רב שאל את האיש מהם המעשים המיוחדים שלו, והוא לא סיפר על לימוד תורה בשעות הלילה, על תעניות רבות או על תפילות ארוכות. הוא סיפר כיצד הוא מתייחס לילדים שלומדים אצלו. אבל גם בתוך התשובה שלו יש שני חלקים שונים. הראשון נוגע לכסף, והשני נוגע ללב. הוא אינו מבחין בין תלמיד עשיר לעני, ואינו מוותר על תלמיד רק מפני שהוריו אינם יכולים לשלם. אבל הוא גם אינו מוותר על תלמיד שמתרשל בלימוד. במקום לכעוס עליו ולדחות אותו, הוא מחפש דרך מיוחדת לקרב אותו בחזרה אל התורה.
וזו נקודה עמוקה מאוד. הרי מה היינו מצפים ממורה כאשר תלמיד אינו רוצה ללמוד? בדרך כלל המורה יכול לומר לו: אם אינך רוצה ללמוד, זו בעיה שלך. אני מלמד את הכיתה, ומי שרוצה מצליח. אבל האיש שבסיפור לא הסתפק בכך שהוא עצמו לימד כראוי. הוא הרגיש אחריות גם כלפי התלמיד שעדיין אינו מצליח לקבל את מה שהוא נותן. לכן הוא לא חיכה שהתלמיד ישתנה מעצמו. הוא חיפש את הדרך שתעורר בו מחדש את הרצון ללמוד.
תארו לעצמכם את אותו ילד. אולי במשך ימים הוא אינו מקשיב, אינו מצליח להבין את הנלמד ומתחיל להרגיש שהתורה פשוט אינה בשבילו. אולי הוא כבר רגיל לכך שמבקרים אותו על חוסר הרצינות שלו. וכאשר המורה פונה אליו, הוא מצפה לעוד תוכחה. אבל במקום זאת המורה מזמין אותו אל בריכת הדגים. הוא מדבר איתו, משמח אותו, מפייס אותו ויוצר איתו קשר. לאחר מכן הילד חוזר אל הספר. מבחינת הילד קרה כאן דבר גדול. בפעם הראשונה מישהו לא ראה בו רק תלמיד שאינו לומד. הוא ראה בו אדם שיש לו דרך מיוחדת להגיע אל הלימוד.
כאן אפשר לשאול שאלה מעניינת. הרי המטרה של המורה הייתה שהתלמיד ילמד תורה. אם כך, מדוע הוא השקיע זמן בדגים? מה הקשר בין בריכת דגים לבין לימוד תורה? התשובה היא שלפעמים כדי להגיע אל הראש של האדם, צריך קודם להגיע אל הלב שלו. המורה הבין שאם התלמיד איבד את החשק ללמוד, עוד הסבר ועוד דרישה לא בהכרח יעזרו לו. לפני שמנסים למלא את הילד בתוכן, צריך לעזור לו לרצות להקשיב.
וזה אינו אומר שצריך לתת לכל ילד מתנה בכל פעם שהוא אינו משתף פעולה, או שכל בעיית משמעת פותרים בפרסים. הגמרא אינה מציגה כאן תכנית חינוכית מחייבת לכל מצב. היא מספרת על מורה שידע לזהות תלמיד מסוים, להבין מה עשוי לקרב אותו ולפעול בחכמה ובסבלנות. הגדולה שלו לא הייתה בבריכת הדגים, אלא בכך שהבין שלא כל תלמיד מגיע אל התורה באותה הדרך.
זהו יסוד חשוב מאוד לכל מי שמחנך ילדים. פעמים רבות אנחנו רוצים שכל הילדים יגיבו באותה צורה. אם אמרנו דבר פעם אחת, אנחנו מצפים שכולם יבינו. אם שיטה מסוימת הצליחה עם הילד הראשון, אנחנו מניחים שהיא תצליח גם עם השני. אבל המציאות אינה כזאת. ילד אחד זקוק לעידוד, השני זקוק למסגרת ברורה, השלישי צריך שיסבירו לו בדרך אחרת, והרביעי זקוק לזמן אישי עם ההורה או המורה. העובדה שילד אינו מתקדם בדרך שבחרנו אינה מוכיחה שאין לו יכולת להתקדם. לפעמים היא רק מלמדת שעדיין לא מצאנו את הדרך המתאימה לו.
ויש כאן סכנה עדינה מאוד. כאשר ילד מפריע או מתקשה, קל להפוך את ההתנהגות שלו לזהות שלו. במקום לומר „הילד מתקשה ללמוד”, אנחנו אומרים „הוא ילד שלא אוהב ללמוד”. במקום לומר „הוא אינו מצליח לשבת בשקט”, אנחנו אומרים „הוא ילד בעייתי”. ההבדל נראה קטן, אבל הוא משמעותי מאוד. כאשר אנחנו מגדירים את הילד לפי הקושי שלו, אנחנו עלולים להפסיק לחפש דרכים לעזור לו. הרי אם כך הוא מטבעו, מה כבר אפשר לעשות? אבל כאשר אנחנו רואים בקושי מצב שאפשר לעבוד עליו, אנחנו ממשיכים לחפש פתרון.
המורה שבגמרא אינו מתעלם מן הבעיה. הוא יודע שהתלמיד מתרשל בלימוד, והוא רוצה לשנות זאת. אבל הוא אינו נותן לקושי להחליט מה ערכו של התלמיד. להפך. דווקא מפני שהילד חשוב לו, הוא משקיע מאמץ מיוחד כדי להחזיר אותו ללימוד.
וזה מביא אותנו לחלק הראשון של תשובתו. המורה מספר שהוא מלמד את בני העניים כבני העשירים. מדוע הגמרא מדגישה זאת? אפשר להבין שיש כאן הרבה יותר מהתחשבות כלכלית. המורה אינו מאפשר למצבם של ההורים לקבוע כמה תורה יקבל הילד. הוא יודע שהילד לא בחר לאיזו משפחה להיוולד, ואינו צריך לשלם מחיר רוחני על כך שאין להוריו אפשרות לשלם. מבחינתו, הזכות ללמוד תורה אינה שמורה רק למי שבא מבית מבוסס.
וכאן שני חלקי הסיפור מתחברים. כשם שהמורה אינו מוותר על הילד שחסר לו כסף, כך הוא אינו מוותר על הילד שחסר לו חשק ללמוד. בשני המקרים הוא רואה דבר שעשוי להרחיק את הילד מן התורה, ופועל כדי להסיר את המחסום. אצל ילד אחד המחסום הוא כלכלי, ואצל ילד אחר המחסום הוא רגשי או לימודי. אבל המטרה אחת: לאפשר לכל ילד למצוא את מקומו בבית המדרש.
וזה מסר שאינו מוגבל לבית הספר. גם בתוך המשפחה אנחנו פוגשים אנשים שונים, וכל אחד מהם זקוק לדרך אחרת של קשר. לפעמים הורה אומר לילד: אני נותן לך בדיוק מה שנתתי לאחיך, מדוע אתה מגיב אחרת? אבל הילד אינו אחיו. הוא אדם בפני עצמו, עם כוחות, קשיים וצרכים משלו. יחס שווה אינו תמיד יחס זהה. לפעמים דווקא כדי להעניק לילדים הזדמנות הוגנת, צריך לדעת להתייחס לכל אחד מהם לפי צרכיו.
כך גם בין בני זוג. יש אדם שמרגיש אהבה בעיקר דרך מילים טובות, ויש מי שמרגיש אותה דרך עזרה מעשית, זמן משותף או הקשבה. אדם יכול להשתדל מאוד להביע אהבה בדרך שנראית לו נכונה, ובכל זאת האדם שמולו אינו מרגיש אותה. לפעמים הפתרון אינו להתאמץ יותר באותה הדרך, אלא לעצור ולשאול מה באמת צריך האדם האחר.
ואפשר לקחת את הרעיון גם לעולם התורה שלנו. יש אדם שאוהב ללמוד גמרא בעיון עמוק, ויש מי שדווקא לימוד מסודר של הלכות למעשה פותח בפניו את עולם התורה. אחד זקוק לחברותא, אחר לשיעור קבוע, ושלישי צריך להתחיל במסכת קצרה כדי לחוות הצלחה ראשונה. אם נתעקש שכל מי שרוצה ללמוד חייב להתחיל בדיוק בדרך שבה אנחנו למדנו, אנחנו עלולים להרחיק אנשים שהיו יכולים להתקרב מאוד.
לפעמים אדם אומר: ניסיתי ללמוד גמרא, אבל לא הצלחתי להבין. הוא פותח ספר, מסתבך במילים, מאבד את הרצף ומגיע למסקנה שלימוד הגמרא אינו מתאים לו. אבל אולי הוא פשוט צריך מורה מתאים, הסבר בסיסי יותר או מסלול הדרגתי. לא כל מי שלא הצליח בדרך הראשונה צריך להפסיק לנסות. לפעמים צריך רק למצוא את בריכת הדגים שלו.
וכאן כדאי לחזור אל הסיפור עצמו ולשאול שאלה נוספת. מדוע הגמרא בחרה לספר דווקא על המורה הזה במסגרת סיפורי התפילות על הגשמים? הרי מסכת תענית עוסקת בציבור שנמצא בצרה, שמתענה ומתפלל לגשמים. רב גוזר תענית והגשם אינו יורד, ואילו כאשר המורה ניגש להתפלל, הרוח נושבת והגשם יורד. מדוע דווקא מעשיו של מורה לילדים קשורים לתיאור הזה?
אפשר להציע כאן קשר רעיוני יפה, בלי לקבוע שזו הסיבה הנסתרת לכך שתפילתו נענתה. מה תפקידו של הגשם? הוא יורד על האדמה ומאפשר למה שנטמן בה לצמוח. אבל לא כל זרע צומח באותו זמן, ולא כל חלקת אדמה זקוקה לאותה כמות מים. הגשם עצמו אינו הפרי. הוא יוצר את התנאים שיאפשרו לפרי לגדול.
כך פועל גם מורה טוב. הוא אינו יכול להכניס את הידיעות ישירות לתוך ליבו של הילד ולהבטיח שהכול יצמח מיד. אבל הוא יכול ליצור תנאים טובים לצמיחה. הוא יכול לתת ידע, ביטחון, חום, עידוד והזדמנות. לפעמים הוא צריך גם סבלנות רבה עד שיראה את הפירות.
וזו אולי ההקבלה היפה ביותר בין מעשיו של המורה לבין הגשם שבא בעקבות תפילתו. המורה הקדיש את חייו לכך שילדים שונים יקבלו הזדמנות לצמוח. הוא לא ביקש שכל ילד יהיה זהה לחברו. הוא ראה את המחסומים ופעל כדי לעזור לכל אחד להתגבר עליהם. ובסיפור הגמרא, דווקא תפילתו היא שנענתה בגשמים שמביאים צמיחה לעולם.
יש כאן גם שיעור בענווה. אנחנו רגילים למדוד אנשים לפי גודל התפקיד שלהם, לפי מספר האנשים שמכירים אותם או לפי המעמד הציבורי שלהם. אבל הגמרא אינה מספרת שהאיש היה מנהיג מפורסם או בעל תפקיד רם. כאשר רב שאל אותו במה הוא זכה, תשובתו הייתה שהוא מלמד ילדים. התפקיד הזה נראה אולי פשוט, אבל בעיני הגמרא יש בו גדלות עצומה.
כמה אנשים יכולים לספר על מורה אחד ששינה את חייהם? לפעמים זה היה מורה שהסביר היטב, אבל פעמים רבות זה היה דווקא מורה שהאמין בהם כאשר הם עצמם לא האמינו בעצמם. הוא לא בהכרח היה המורה המלומד ביותר שפגשו. הוא היה האדם שידע לומר להם ברגע הנכון: אתה מסוגל, אל תוותר, ננסה שוב בדרך אחרת.
לפעמים משפט אחד כזה מלווה אדם במשך עשרות שנים. תלמיד שהיה בטוח שהוא אינו מסוגל להצליח מגלה שיש מישהו שמאמין בו, והאמונה הזאת נותנת לו כוח לנסות פעם נוספת. ההצלחה שבאה לאחר מכן עשויה להשפיע על כל חייו. ואולי המורה עצמו לעולם לא ידע עד כמה השפיע עליו.
אבל מה שיפה במיוחד בסיפור הוא שהמורה לא הסתפק באמונה כללית בתלמידיו. הוא פעל. הוא לימד גם בלי לקבל תשלום ממי שלא היה מסוגל לשלם, והוא השקיע זמן ויצירתיות כדי לקרב את מי שהתרחק מן הלימוד. הרחמים שלו הפכו למעשים. לפעמים אנחנו אומרים שאנחנו מאמינים בכל ילד, אבל המבחן האמיתי הוא מה אנחנו עושים כאשר הילד אינו מצליח.
וכאן אפשר לקחת את הדברים גם לעבודת ה' האישית שלנו. לפעמים אדם מתייחס לעצמו בצורה נוקשה מאוד. הוא מקבל על עצמו סדר לימוד גדול, אינו מצליח לעמוד בו, ומיד מסיק שאין לו התמדה. הוא מנסה להשתפר במידה מסוימת, נכשל כמה פעמים, ומחליט שאינו מסוגל להשתנות. אבל אולי גם כלפי עצמנו אנחנו צריכים לפעמים להתנהג כמו המורה שבסיפור. לא לוותר על המטרה, אבל להיות חכמים יותר בבחירת הדרך.
אם קשה לי ללמוד שעה רצופה, אולי נכון שאבנה תחילה סדר קצר יותר ואעמוד בו בקביעות. אם איני מבין את הסוגיה, אולי עליי לחפש הסבר מתאים יותר ולא להסיק שהלימוד אינו בשבילי. אם הדרך שבה ניסיתי להתקדם אינה מצליחה, אולי צריך לשנות אותה ולא לוותר על עצם ההתקדמות. אין הכוונה להקל ראש בחובה או להסתפק תמיד במועט, אלא לבנות מסלול שמאפשר התקדמות אמיתית.
וזה מתחבר באופן מיוחד למעמד סיום המסכת שלנו. כאשר אדם מסיים מסכת, אנחנו רואים את ההישג הסופי. אבל מאחורי הסיום יש פעמים רבות דרך ארוכה של למידה, ניסיונות, הסברים וחזרות. אולי מי שסיים היום מסכת תענית לא היה מצליח להגיע עד כאן אלמלא מורה שהסביר לו בסבלנות, חברותא שלא התייאש ממנו או אדם שעודד אותו דווקא כשהתקשה.
לכן סיום מסכת הוא גם הזדמנות להכיר טובה לאנשים שידעו לקרב אותנו אל התורה. לא רק למי שלימדו אותנו את החומר, אלא גם למי שנתנו לנו את הביטחון שאנחנו מסוגלים ללמוד אותו.
ואפשר לקחת מכאן החלטה מעשית לקראת המסכת הבאה. לחשוב על אדם אחד שרוצה ללמוד תורה אבל מתקשה, ולנסות לעזור לו למצוא את הדרך המתאימה לו. אולי להזמין אותו לשיעור, אולי ללמוד איתו פעם בשבוע, אולי להסביר לו מושגים בסיסיים בלי לגרום לו להתבייש. לפעמים אין צורך במבצע גדול. מספיק אדם אחד שמאמין באדם אחר, ומוכן להשקיע בו מעט זמן וסבלנות.
אולי זהו המסר הגדול ביותר של המורה שהוריד גשם. מורה טוב אינו נמדד רק בכמה תלמידים מצטיינים יצאו מתחת ידו, אלא גם בכמה תלמידים שכמעט התרחקו הצליח להחזיר אל הדרך. קל לשמוח עם מי שכבר מצליח. הגדלות המיוחדת היא לדעת לראות את מי שמתקשה, להבין שלא תמיד הקושי מעיד על חוסר יכולת, ולחפש את הדרך שתפתח בפניו את הלב.
וכשאנחנו מסיימים מסכת תענית, מסכת שעוסקת בתפילות לגשם, אפשר לבקש מהקב"ה שנזכה גם אנחנו להיות מעט כמו אותו מורה. שנדע להביא חיים וצמיחה למקומות שנראים יבשים, שנדע להאמין באנשים גם כאשר ההתקדמות שלהם איטית, ושנזכור שלכל אדם יש דרך משלו ללמוד, להתפתח ולהתקרב.
יהי רצון שנזכה להיות מן האנשים שאינם מוותרים על אחרים בקלות, שמסוגלים לראות את הכוחות המסתתרים גם במי שמתקשה, ושיודעים שלפעמים כל מה שאדם צריך כדי להתחיל לצמוח הוא מישהו אחד שיאמין בו ויעזור לו למצוא את הדרך. כי לפעמים ההבדל בין ילד שכבר ויתר על התורה לבין ילד שלומד אותה בשמחה אינו נמצא בילד עצמו, אלא באדם שהחליט שלא לוותר עליו.
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת תַּעֲנִית וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת תַּעֲנִית וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי.
נוהגים לחזור על קטע זה שלוש פעמים.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא.
חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא.
הַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ.
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי. יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ. לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי. בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ. אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד.
נאמר במניין.
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (אמן)
דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא, וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא, וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא, וּלְמִפְרַק חַיָּיָא, וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא, וּלְאָתָבָא פּוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ. (אמן)
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא, שִׁירָתָא, תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא, וּמַרְעִין בִּישִׁין, יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ, שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים, אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים, אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים, אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי לְסַיֵּם מַסֶּכֶת תַּעֲנִית, כֵּן תַּעְזְרֵנִי לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה.
וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְהָאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי הַחֲכָמִים יַעֲמוֹד לִי וּלְזַרְעִי, שֶׁלֹּא תָמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם בִּי: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
