המן ידע לחשב את המזלות, אבל לא הכיר את הסוד של המספר י"ג

כאשר המן הרשע הפיל פור כדי לקבוע את היום שבו יוכל להשמיד את עם ישראל, הוא הגיע לתאריך י"ג באדר. לכאורה, מדובר בפרט טכני בלבד. המן רצה למצוא תאריך מתאים, הפיל גורל, והגורל נפל על יום מסוים. אולם כאשר מתבוננים בעומק הדברים, מתברר שיש משמעות מיוחדת דווקא למספר י"ג. זהו המספר המזכיר לנו את שלוש עשרה מידות הרחמים, ודווקא הוא עומד במרכז הניסיון של המן להשמיד את ישראל. כיצד ייתכן שהמן בחר במספר הקשור לרחמים עליונים כדי לבצע באמצעותו את גזירתו?

במגילת אסתר מסופר שהמן הפיל את הפור בחודש ניסן, והגורל קבע את חודש אדר כמועד שבו תבוצע הגזירה [1]. המהר"ל מבאר ב„אור חדש” את משמעות הבחירה ביום י"ג באדר, ומקשר אותה לכך שזהו הזמן האחרון לפני שלושים הימים הקודמים לפסח, שבהם כבר מתחילה להתעורר ההכנה לגאולת ישראל [2]. המן ביקש לבחור את הנקודה שבה ההארה הרוחנית נמצאת בשפל הגדול ביותר, רגע לפני תחילת ההתחדשות של חודש ניסן. אולם כאן טמונה הטעות הגדולה שלו. הוא ידע לחפש את נקודת החולשה, אבל לא הבין שדווקא בנקודה הזאת יכול להתגלות כוח עליון שאינו כפוף למערכת הרגילה.

כדי להבין זאת, עלינו להכיר יסוד עמוק בהנהגת הקב"ה את עולמו. בספר „שערי אורה” מתוארים גילויים שונים של ההנהגה האלוקית, ובהם השמות אדנות, הוי"ה ואהי"ה. אין אלו, חלילה, כוחות נפרדים, אלא דרכים שונות שבהן מתגלה לנו הנהגתו של הבורא. הגילוי הראשון הוא שם אדנות, המבטא את ההכרה שיש אדון אחד לעולם כולו. אברהם אבינו התבונן בבריאה והכיר בכך שכל הכוחות הנראים בעולם אינם פועלים מעצמם, אלא יש בורא אחד המנהיג אותם. חז"ל אמרו שאברהם היה הראשון שקרא לקב"ה אדון [3]. זהו היסוד הראשון באמונה, ההכרה שהעולם אינו אוסף של כוחות עצמאיים ומנותקים, אלא מציאות אחת המונהגת ברצונו של הבורא.

אולם הידיעה שיש לעולם מנהיג עדיין אינה מלמדת אותנו מהי מטרת ההנהגה. כאן מגיע הגילוי השני, שם הוי"ה. בתחילת פרשת וארא נאמר: „וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי ה' לא נודעתי להם” [4]. שם הוי"ה מגלה לא רק את עצם הנהגת העולם, אלא גם את העובדה שהעולם צועד לעבר יעד ותכלית. אין המציאות אוסף של מאורעות מקריים. יש לה ראשית, יש לה מהלך ויש לה מטרה. עם ישראל קיבל את התורה והמצוות כדי לפעול בתוך המהלך הזה ולהוביל את הבריאה אל תיקונה.

אך מה קורה כאשר נראה שהמהלך כולו עומד להיכשל? מה קורה כאשר האדם או האומה אינם נוהגים כראוי, ולפי כללי הדין נראה שאין להם אפשרות להמשיך להתקיים כפי שהתקיימו עד כה? כאן מתגלה הבחינה השלישית, הנרמזת בשם אהי"ה. שם זה מבטא את הרצון האלוקי הפנימי שלמענו נבראה כל המערכת מלכתחילה. הרצון הזה אינו מבטל את הדין, אלא מגלה שהדין עצמו נועד לשרת תכלית עליונה יותר. כאשר המשך קיומה של המערכת עומד בסכנה, עשויים להתגלות רחמים עליונים המאפשרים להמשיך את הדרך גם במקום שבו מידת הדין לבדה אינה נותנת לכך מקום.

כדי להמחיש זאת נחשוב על אב עשיר שהקים בית ספר מיוחד כדי לחנך בו את בנו. האב מינה מנהלים ומורים, קבע כללים ברורים והורה שגם בנו יהיה כפוף לכללי המוסד. אם הילד יתנהג שלא כראוי, יענישו אותו כפי שמענישים כל תלמיד אחר. האב מבין שחינוך אמיתי אינו יכול להתקיים בלי כללים ובלי משמעת. יום אחד עשה הבן מעשה חמור כל כך, שלפי תקנון בית הספר היה צריך לסלק אותו לצמיתות. מבחינת הכללים הרגילים, ההחלטה פשוטה וברורה. אבל אז קם האב ואומר: הרי לשם מה הקמתי את בית הספר? כל מטרתו הייתה לחנך את בני. אם אסלק אותו ולא תהיה לו עוד אפשרות להתחנך כאן, אאבד את עצם המטרה שלשמה הקמתי את המוסד.

באותו רגע מתגלה רובד עמוק יותר. האב אינו מבטל את חשיבותם של הכללים, אך הוא מגלה שיש דבר העומד ביסוד קיומם: הרצון לחנך את הבן ולהביאו אל תכליתו. לכן הוא מפעיל רחמים מיוחדים המאפשרים לבן להמשיך ולהתחנך, אף שלפי הכללים הרגילים היה מקום לסלקו. כך, להבדיל, ניתן להבין את גילוי הרחמים העליונים ביחס לעם ישראל. הקב"ה ברא את העולם והעמיד בו מערכת של דין ומשפט, אך כל המערכת הזאת נועדה להביא את הבריאה אל תכליתה. כאשר עם ישראל נמצא במצב של סכנה קיומית, מתגלה עומק הברית שבינו לבין הקב"ה, ומתעוררים רחמים עליונים המאפשרים את המשך קיומו ואת תיקונו.

היסוד הזה התגלה באופן מיוחד לאחר חטא העגל. דווקא לאחר הנפילה הנוראה, כאשר משה רבנו ביקש רחמים על ישראל, גילה לו הקב"ה את שלוש עשרה מידות הרחמים. חז"ל מלמדים שבגילוי הזה נמסרה לישראל דרך לעורר רחמים באמצעות סדר המידות הללו [5]. שלוש עשרה המידות מבטאות את הרצון העליון שאינו מוותר על תכלית הבריאה ועל האפשרות לתקן את מה שנפגם.

וכאן מגיעים לסוד המספר י"ג. בספר יצירה מופיע המושג „שנים עשר גבולי אלכסון” [6]. בדרך רמז אפשר לראות במספר שנים עשר את המסגרת החיצונית של המציאות, ואילו במספר שלוש עשרה את הנקודה הפנימית המעניקה לה משמעות. נתבונן בקובייה. יש לה שש פאות ושנים עשר מקצועות היוצרים את מסגרתה החיצונית. אולם נוסף על המבנה הזה קיימת הנקודה הפנימית, המרכז שסביבו מאורגן המבנה כולו. המספר שנים עשר מסמל את המערכת החיצונית, ואילו המספר שלוש עשרה רומז לנקודה הפנימית המעניקה לכל המערכת את משמעותה.

נחזור למשל בית הספר. המבנה, התקנון, המורים והעונשים הם המערכת החיצונית. אך הרצון של האב לחנך את בנו הוא התכלית הפנימית שבגללה נבנה הכול. כאשר המערכת החיצונית מגיעה למצב שבו היא עלולה להרוס את תכליתה, מתגלה אותה נקודה פנימית ומעוררת את האפשרות להמשיך. זהו העומק הרמוז במספר י"ג, המספר המסמל את גילוי התכלית הפנימית שמעל כללי ההנהגה הרגילים, ושאליו קשורה גם ברית שלוש עשרה מידות הרחמים.

והנה דבר נפלא. המן ביקש לבחור דווקא ביום י"ג באדר מפני שחשב שזהו הזמן שבו עם ישראל יהיה חלש ביותר. הוא בחן את המציאות לפי המערכת החיצונית ולפי הכוחות הגלויים שבה. אך הוא לא ידע שדווקא כאשר המערכת החיצונית מגיעה לקצה גבולה, עשויה להתגלות ההנהגה הפנימית של הרחמים. הוא ידע לזהות חולשה, אך לא ידע להכיר את עומק הברית שבין הקב"ה לישראל. הוא ידע לחשב את הסכנה, אך לא הבין שיש בעולם רצון אלוקי עליון שאינו מאפשר לתוכניתו להביא את הבריאה אל אובדן תכליתה.

הדבר נרמז גם במזמור י"ג בתהילים. דוד המלך פותח בזעקה: „עד אנה ה' תשכחני נצח, עד אנה תסתיר את פניך ממני”, אולם הוא מסיים בביטחון: „ואני בחסדך בטחתי, יגל לבי בישועתך, אשירה לה' כי גמל עלי” [7]. תחילתו של המזמור בחושך ובהסתר, וסופו בביטחון ובישועה. דווקא מתוך המקום שבו האדם מרגיש מרוחק ונעזב, מתעוררת האפשרות לגלות עומק חדש של חסד ורחמים.

המן חשב שהחושך הגדול ביותר הוא המקום שבו אפשר להכניע את ישראל. הוא לא הבין שדווקא שם עשוי להתגלות אור שאינו כפוף לחשבונותיו.

וזהו המסר לחיינו. לפעמים אדם מגיע למצב שבו הוא מרגיש שכבר אין לו אפשרות לתקן. הוא מכיר את כישלונותיו, יודע כמה פעמים ניסה להשתנות ולא הצליח, ומרגיש שהכול אבוד. אולם עבודת התשובה מלמדת אותנו שהאדם אינו נמדד רק לפי מצבו הנוכחי. הקב"ה חפץ בתיקונו ובשובו אליו, וגם במקום שבו הדרך נראית חסומה, האדם יכול לפנות אל מקור הרחמים ולבקש כוח להתחלה חדשה. אין פירוש הדבר שהדין והאחריות למעשינו מתבטלים. להפך, הרחמים מעניקים לאדם הזדמנות לשוב אל הדרך הראויה ולממש את התכלית שלשמה נברא.