27.10.2026סיום מסכתזמן קריאה · 6 דקות
#דבר תורה#סיום מסכת#ראש השנה
טוען…
טוען תוכן…
זמן העברה משוער: 4-3 דקות
מקור: משנה סוטה א, ט, סוטה ט ע"ב, שמות ב, ג–ט, במדבר יב, טו. הקשר בין המתנת מרים לבין המתנת ישראל מפורש במשנה; היישומים לחינוך, להקשבה ולהתמדה הם פיתוח רעיוני.
יש מעשים שאנחנו עושים ושוכחים מהם כעבור כמה דקות. עזרנו למישהו, המתנו לו, אמרנו מילה טובה או הקדשנו מעט מזמננו למי שהיה זקוק לנו. מבחינתנו זה היה דבר קטן, כמעט חסר משמעות. אבל במסכת סוטה חז"ל מספרים על מעשה שנמשך שעה אחת בלבד, ובזכותו עם ישראל כולו המתין שבעה ימים במדבר.
המשנה במסכת סוטה (ט ע"ב) אומרת: "מרים המתינה למשה שעה אחת, שנאמר 'ותתצב אחותו מרחוק', לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר, שנאמר 'והעם לא נסע עד האסף מרים'".
כדי להבין את הדברים, נחזור אל אותו רגע על שפת היאור במצרים. פרעה גזר להשליך את הבנים הנולדים ליאור, ויוכבד, אמו של משה רבנו, כבר לא הייתה יכולה להסתיר אותו. היא הכינה לו תיבה קטנה, הניחה אותו בתוכה ושמה אותה בסוף שעל שפת היאור. התינוק נמצא לבדו בתוך התיבה, ואיש אינו יודע מה יהיה גורלו.
אבל הייתה שם ילדה אחת שלא הייתה מוכנה להתרחק. מרים, אחותו של משה, עמדה מרחוק והביטה בתיבה, כפי שנאמר: "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו".
מה כבר הייתה יכולה לעשות? הרי הייתה רק ילדה, ומולה עמדה גזירתו של מלך מצרים. היא לא הייתה מסוגלת לבטל את הגזירה, ולא הייתה יכולה לדעת אם תצליח להציל את אחיה. ובכל זאת, היא נשארה שם.
ואז הגיעה בת פרעה, מצאה את התיבה וראתה את התינוק. מרים ניגשה אליה והציעה להביא אישה מינקת מן העבריות. כך זכה משה לחזור אל אמו, שתיניק אותו ותטפל בו.
חלפו שנים רבות. משה גדל, יצא עם ישראל ממצרים והנהיג את העם במדבר. בפרשת בהעלותך מסופר שמרים נענשה בצרעת ונאלצה לשבת מחוץ למחנה שבעה ימים. במשך כל אותו הזמן לא המשיך עם ישראל במסעו, כפי שנאמר: "והעם לא נסע עד האסף מרים".
וחז"ל מגלים לנו שיש קשר בין שני האירועים. כשמשה היה תינוק חסר אונים, מרים המתינה לו. וכאשר מרים נזקקה להמתנה, עם ישראל כולו המתין לה.
וצריך להבין, מדוע זכתה מרים לשכר גדול כל כך? הרי באותו רגע היא לא ידעה אם תצליח להועיל. היא לא ידעה שמשה יהיה גדול הנביאים, וגם לא ידעה מה עתיד לצמוח מן ההמתנה שלה.
וזה בדיוק החידוש. ערכו של מעשה טוב אינו נמדד רק לפי מה שהאדם ידע שיצליח להשיג באמצעותו.
מרים עשתה את מה שהיה ביכולתה לעשות באותו רגע. היא לא יכלה להבטיח את התוצאה, אבל יכלה להישאר, להשגיח ולהיות מוכנה לעזור כאשר תיפתח האפשרות.
כמה פעמים אנחנו נמנעים מלעשות דבר טוב מפני שנדמה לנו שלא תהיה לו השפעה גדולה? אדם רואה חבר שמתמודד עם קושי, וחושב שאין לו דרך לפתור את בעיותיו. הוא אומר לעצמו שממילא אין לו מה להציע, ולכן אינו מתקשר. אבל לפעמים דווקא שיחת הטלפון, ההקשבה או הידיעה שמישהו מתעניין בו מעניקות לחבר כוח להמשיך.
כך גם בחינוך. הורה מקדיש עשר דקות לשיחה עם ילדו, מורה מעודד תלמיד שמתקשה בלימוד, ואדם מבוגר מקשיב בסבלנות לצעיר המבקש עצה. איש מהם אינו יודע מה יישאר מן המפגש הזה בעוד שנים. ייתכן שהדברים יישכחו, וייתכן שהילד או התלמיד יזכור דווקא אותם ברגע חשוב בחייו.
אין כאן הבטחה שכל מעשה קטן יביא לתוצאה גדולה, אבל יש כאן לימוד שלא לזלזל במעשה טוב רק מפני שהוא נראה קטן.
ועוד דבר אפשר ללמוד ממרים. היא לא עזבה את מקומה רק מפני שבאותו רגע לא הייתה מסוגלת לעשות משהו גדול יותר. לפעמים עצם הנוכחות היא חלק מן העזרה. יש מצבים שבהם האדם אינו צריך עצות רבות, אלא לדעת שמישהו נמצא לצידו.
וכאן יש קשר יפה למעמד סיום מסכת. כאשר אדם מסיים מסכת שלמה, אנחנו רואים את ההישג הגדול. אבל ההישג הזה נבנה מהרבה רגעים קטנים. עוד יום שבו פתח את הגמרא, עוד כמה דקות של חזרה, עוד מאמץ להבין קושיה. שום רגע בפני עצמו אינו נראה כמו סיום מסכת, אבל כל אותם רגעים מצטרפים לדבר גדול.
יהי רצון שנזכה להעריך את המעשים הטובים הקטנים, שלא נתייאש כאשר איננו רואים תוצאות מידיות, ושנדע להעניק מזמננו לאחרים גם כשאין בידינו פתרון לכל מצוקתם.
כי לפעמים מה שנראה לנו כמו שעה אחת של המתנה הוא מעשה שהערך שלו גדול הרבה יותר מכפי שאנחנו מסוגלים לראות באותו רגע.
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת סוֹטָה וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת סוֹטָה וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לָא נִתְנְשֵׁי מִינָךְ מַסֶּכֶת סוֹטָה וְלָא תִתְנְשֵׁי מִינָן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי.
נוהגים לומר קטע זה שלוש פעמים.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא.
חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אַדָּא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא.
הַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ.
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי. יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ. לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי. בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ. אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד.
נאמר במניין.
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. (אָמֵן)
דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא, וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא, וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא, וּלְמִפְרַק חַיָּיָא, וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא, וּלְאָתָבָא פּוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ. (אָמֵן)
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תּוּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא וּמַרְעִין בִּישִׁין, יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן, וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּישְׁתָא, דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים, אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים, אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים, אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי לְסַיֵּם מַסֶּכֶת סוֹטָה, כֵּן תַּעֲזְרֵנִי לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה.
וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְהָאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי הַחֲכָמִים יַעֲמֹד לִי וּלְזַרְעִי, שֶׁלֹּא תָמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם, וְיִתְקַיֵּם בִּי: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
