תפילה זו שתחילתה בברכת דוד את ה' המובאת בספר דברי הימים, ממשיכה בכתובים אלו שבספר נחמיה, בהם נפתחת ברכת הלוים את ה' בבית המקדש בתחילת ימי בית שני, במעמד החזרה בתשובה ההמונית של כל העם, וכריתת ברית האמנה שערך להם עזרא הסופר על שמירת מצוות התורה.
שאלה
כהמשך לתיאור המפעל הכביר של בריאת ה' את השמים ואת הארץ וכל צבאם, והחייאתו את כל הבריאה הכפופה אליו ומשתחווה לו, מציין הכתוב את בחירת ה' באברם, והחלפת שמו. מה הקשר בין עובדה זו חשובה ככל שתהיה, למעשה הבריאה?
תשובות
א. בדורות שקדמו לאברהם היו רוב בני העולם עובדי עבודה זרה, ולא הכירו במציאות ה'. אברהם אבינו גילה את האלוקות מתוך התבוננות במעשה הבריאה [1]. לפיכך לפני הזכרת נאמנות אברהם לקדוש ברוך הוא, מקדים הכתוב בבריאת השמים והארץ שהביאה את אברהם להכרה זו.
ב. לחילופין, רבהם אבינו לא הסתפק בהכרתו העצמית בה', אלא הפיץ בקרב כל יושבי תבל את אמונת ה' [2]. מאחר וכל תכלית הבריאה היא לגלות את כבוד ה' בתחתונים, ככתוב (ישעיה מג ז) "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו", נמצא שעל ידי אברהם אבינו התממשה תכלית הבריאה.
ג. בתחילת הברכה נאמר שה' ברא את הכל ומחיה אותו. אך כדי להוציא מהמחשבה המוטעית שהקדוש ברוך הוא מסר את הקיום של העולם ביד הטבע, ומיני אז אינו מתערב בניהולו השוטף, יש להדגיש את עובדת בחירת ה' באברהם והשגחתו הפרטים עליו עד כדי החלפת שמו, השוללת מעיקרה תיאוריה כוזבת זו [3].
ד. גם אברהם עצמו נטל חלק פעיל בשלילת תיאוריה זו. "מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, לא היה אדם שקרא לקדוש ברוך הוא 'אדון'. עד שבא אברהם וקראו 'אדון', שנאמר (בראשית טו ח) ויאמר, אדנ-י אלקים, במה אדע כי אירשנה" (ברכות ז ב). נשאלת השאלה, וכי אדם הראשון יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא לא הכיר באדנותו על העולם? המהרש"א (חידושי אגדות שם ד"ה עד) מיישב בתוך דבריו קושי זה. השם 'אדון' מצביע על יכולתו של הקדוש ברוך הוא לשנות את חוקי הטבע ומערכות השמים. הכרה בעובדה זו התחדשה על ידי אברהם אבינו. עד לימיו הכינוי המקובל לשם ה' היה 'אלוקים' המורה על הנהגת הטבע [4], או 'הויה', המצביע על עובדת היותו 'היה הוה ויהיה', ועל כך שהוא מהווה את כל המציאות, אך לא על אדנותו הבאה לידי ביטוי בשינוי דרכי הטבע.
ה. לחילופין, את הנהגת אומות העולם אכן מסר ה' בידי שרי מעלה, אך את אברהם וזרעו הוא מנהיג בעצמו ללא אמצעי של מלאך או מזל, ככתוב (דברים לב ט) "כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו" (ספר החינוך מצוה שנז).
ו. לאחר שנאמר "וצבא השמים משתחוים", מובאת דוגמה של כניעה מוחלטת לרצון ה' גם במין האדם שיש לו כח בחירה, ולא רק בגרמי השמים המשוללים כח זה. תופעה זו באה לידי ביטוי מיוחד באברהם שמעיד עליו הכתוב "ומצאת את לבבו נאמן לפניך".
ז. כתוספת לתשובה הקודמת, השעבוד המוחלט של אברהם אבינו לרצון ה' הושלם רק בהחלפת שמו על ידי תוספת האות ה"א. מבואר בדברי הגמרא (נדרים לב ב): כתיב 'אברם' וכתיב 'אברהם'. בתחילה המליכו הקדוש ברוך הוא על מאתים וארבעים ושלשה אברים, ולבסוף המליכו על מאתים וארבעים ושמונה אברים. ואלו הם, שתי עינים ושתי אזנים וראש הגוייה. מבואר במפרשים, שאצל אברהם אבינו היו כל אברי גופו מתוכנתים מאליהם לעשיית רצון ה' [5]. תחילה במאתים ארבעים ושלשה אברים, אך על ידי תוספת הה"א גם בחמשת אברים אלו. עיניו לא ראו ואזניו שלא שמעו כל דבר שמנוגד לרצון ה', וכן לא התאווה אלא לדבר שיש לה' חפץ בו.
ח. על יסוד דברי הגמרא הנ"ל ניתן לומר ביתר פשיטות, לאחר הזכרת בריאת ה' את העולם, מזכיר הכתוב את תכלית בריאתו. "בראשית ברא ה' את השמים ואת הארץ", בשביל אברהם שנקרא 'ראשית', שנאמר (הושע ט י) "כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם" (מדרש מעשה בראשית) [6]. מאחר ונשלם אברהם בכל רמ"ח אבריו רק לאחר תוספת הה"א לשמו, נמצא שבאותה שעה נשלמה תכלית הבריאה.
ט. את הציטוט האמור מספר נחמיה אמרו שבי הגולה, לאחר שחגגו את חג הסוכות ושמיני עצרת, ככתוב קודם לכן (שם ח יז-יח) "ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות, כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא, ותהי שמחה גדולה מאד. ויקרא בספר תורת האלוקים יום ביום, מן היום הראשון עד היום האחרון, ויעשו חג שבעת ימים, וביום השמיני עצרת כמשפט". בחגים באים לידי ביטוי יחסי הגומלין בין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל. השם 'פסח' מזכיר את הנס שעשה ה' לישראל בפסיחתו על בתיהם במכת בכורות, ולעומתו השם 'חג המצות' מבטא את אמונת ישראל בה', שעל פי מצוותו יצאו מיד ממצרים, בטרם הספיק בצקם להחמיץ. חג הסוכות שהוא לזכר ענני כבוד שסוככו על בני ישראל בארבעים שנותיהם במדבר, מעיד על ההשגחה המיוחדת של ה' על עמו, אך מאידך גיסא יש בו גם זכר לסוכות הארעיות שבהם ישבו בני ישראל באותן שנות נדודים במדבר, מתוך אמונה מוחלטת וציות גמור לציווי ה' על מסעות אלו. שורשו של קשר דו סטרי זה הינו באברהם אבינו, שמסר את נפשו למען קדושת ה', החל מהשלכתו לכבשן האש משום דביקותו בה' וכפירתו בעבודה זרה, וכלה בעקידת בנו יחידו על המזבח לקרבן לה'. על כל אלו גמל לו ה' באהבה גדולה לו ולזרעו אחריו, ובהשגחתו המיוחדת עליהם.
י. כמסופר בספר נחמיה פרק יג) ובספר עזרא (פרק י), בשבעים שנות גלות בבל חווה עם ישראל ירידה רוחנית קשה, ורבים מהם נשאו להם נשים נכריות. מעמד זה שבו נאמרו הפסוקים נשואי מאמרנו, היה תחילתו של מסע התעוררות רוחנית וחזרה בתשובה, שבסופו הוציאו את הנשים הנכריות שלהם. סביר להניח שנישואי תערובת אלו הביאו אותם גם להחלפת שמותיהם בשמות נכריים, ובפתיחת הדף החדש חזרו והחליפו אותם לשמות יהודיים. על רקע זה הזכירו בתוך דבריהם גם את החלפת שמו של אברהם אבינו.
יא. פיסקה זו של 'ויברך דוד' מסתיימת באמצע פסוק. סיום הכתוב "ומצאת את לבבו נאמן לפניך" פותח את הפיסקה הבאה, "וכרות עמו הברית, לתת את ארץ הכנעני החתי האמורי והפריזי והיבוסי והגרגשי לתת לזרעו, ותקם את דבריך כי צדיק אתה" [7]. מכאן הקשר שבין שבי הגולה לאברהם אבינו. לא כל הגולים הסכימו לשוב לארץ ישראל מבבל. רבים ראו בה את מולדתם החדשה, והתנערו מזיקתם לארץ אבותיהם. יתכן שהשבים נתקלו בהתנגדות מצד הנשארים, ונאלצו ללכת נגד הזרם. באמונתם זו בצדקת דרכם נתלו באילן גדול בדמותו של אברהם אבינו. גם הוא הלך נגד דעת הקהל ודבק באמונת ה', בעוד כל בני דורו כולל בית אביו האמינו בעבודה זרה. אמונת אברהם בדרכו הביאה עליו רדיפות קשות, עד לכדי השלכתו לכבשן האש, אך כל זה לא הרתיע אותו. "אחד היה אברהם" (יחזקאל לג כד), בודד במערכה, ובזכות זאת "ויירש את הארץ" (שם)[8].
יב. ארץ ישראל מוחזקת לנו מאבותינו, וראשיתה בהבטחת ה' לאברהם אבינו (בראשית טו ז), "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים, לתת לך את הארץ הזאת לרשתה". זכות אברהם וזרעו על הארץ מעוגנת כבר מראשית הבריאה, כדברי רש"י הראשון על התורה: אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם" שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח ב'בראשית', משום "כח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גוים" (תהלים קיא ו). שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. אותה שעה בה עלו גולי בבל וזכו מחדש בארץ ישראל, היא הזמן הראוי של איזכור בריאת העולם כולו בידי ה', ובחירתו באברהם לתת לו ולזרעו את הארץ הזו.
יג. כהמשך לתשובה הקודמת, אברהם אבינו לא הסתפק בעצם ההבטחה על הארץ, אלא ביקש עליה אות, ככתוב (בראשית טו ח) "במה אדע כי אירשנה". לשיטת שמואל (נדרים לב א) נענש אברהם על אמירה זו, ומחמתה השתעבדו בניו במצרים מאתים ועשר שנים. אמנם לעונש זה צורפה הבטחת ברית בין הבתרים, שלאחר מכן ישובו בניו אל הארץ. במחזה זה כרת לו ה' ברית לאמר (שם פסוק יח), "לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת". ברית זו הינה נצחית, ומבטיחה שלאחר כל גלות ישובו בניו לארץ המובטחת. בהיותה רלונטית גם לגבי שיבת ציון שבימי עזרא ונחמיה, על כן הזכירו עולי בבל את זכותו של אברהם מיד לאחר שיבתם.
יד. הבטחה זו ניתנה לאברהם במחזה שנגלה לו לאחר מלחמתו נגד ארבעת המלכים, ככתוב (שם פסוק א)"אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר, אל תירא אברם, אנכי מגן לך, שכרך הרבה מאד". כדי לרשת את הארץ נדרשת הגנת ה' מפני כל אויב המתקומם נגד ירושה זו, ועל כן הקדים לו הקדוש ברוך הוא הבטחה זו לפני הבטחתו על ירושת הארץ. גם לעולי בבל היתה סיבה טובה לחשוש מפני יושבי הארץ, ששיבת ציון היתה לצנינים ביניהם. במיוחד מהכותיים יושבי שומרון שעשו צרות צרורות לישראל, וניסו בכל לדרך למנוע את בנין בית המקדש השני, ואף הצליחו לעכבו למשך כמה שנים. כדי להתחזק ברוחם הזכירו עולי בבל את בחירת ה' באברהם והבטחותיו לו ולזרעו, ושאבו מכך עידוד ותעצומות נפש בעמידה אל מול אויביהם.
[1] כדברי המדרש (לט א): משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת. אמר, תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו, אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר, תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג? הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו, אני הוא בעל העולם.
[2] כדברי הגמרא (סוטה י א - י ב): 'ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם' (בראשית כא לג), אמר ריש לקיש, אל תיקרי 'ויקרא' אלא 'ויקריא', מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקדוש ברוך הוא בפה כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם, וכי משלי אכלתם? משל אלוקי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם.
[3] במיוחד מודגשת עובדה זו, בכך שאכן בהחלפת שמו של אברהם השתנו עבורו סדרי הטבע. אברם אמר לפני הקדוש ברוך הוא, הסתכלתי באיצטגנינות שלי, ואיני ראוי להוליד בן. אמר לו הקדוש ברוך הוא, צא מאיצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל (שבת קנו א). המדרש (קהלת רבה ה ו) מוסיף על כך: 'ולא יקרא עוד את שמך אברם, והיה שמך אברהם' (בראשית יז ה), אברם אינו מוליד אברהם מוליד. שרי אינה יולדת, שרה יולדת.
[4] כידוע 'אלקים' בגימטריה 'הטבע'.
[5] על דרך זו מסובר בספרי החסידות הפסוק (בראשית כב י) "וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו", שנראה כאריכות לשון מיותרת. מאחר שלא רצה ה' באמת בשחיטת יצחק, סירבה ידו של אברהם לעשות כן, עד שהוצרך אברהם לשלוח אותה בכח למרות רצונה.
[6] יתר על כן, שנינו במדרש (בראשית רבה יד ו): "האדם הגדול בענקים" (יהושע יד טו), זה אברהם. למה קורא אותו גדול, שהיה ראוי להבראות קודם לאדם הראשון, אלא אמר הקדוש ברוך הוא, שמא יקלקל ואין מי שיבא לתקן תחתיו. אלא הרי אני בורא את האדם תחילה, שאם יקלקל יבוא אברהם ויתקן תחתיו.
[7] חלוקה זו לפני קטעים באמצע פסוק מופיעה בכל נוסחאות התפילה, ולא ברור טעמה. הברוך שאמר (לרב ברוך עפשטיין) מעלה השערה שמקורה במנהג אמירת קטע זה על ידי החזן והקהל פסוק בפסוק, ביום שבו נערכת ברית מילה בבית הכנסת, משום פתיחתו 'וכרות עמו הברית' המזכירה את בריתו של אברהם אבינו. יש שנהגו להחליף בפסוקים אלו את בעל התפילה הרגיל בחזן שקולו ערב, כדי לאומרם בנעימה. מכאן השתרש הדבר בכל הסידורים, והחזן מפסיק בו גם ביום שאין בו ברית מילה.
[8] משום כן נקרא שמו 'אברם העברי' (בראשית יד יג), כל העולם כולו מעבר אחד, ואברהם בעבר השני (פסיקתא רבתי פיסקא לג).
