ג. "מוליך לימין משה זרוע תפארתו, בוקע מים מפניהם, לעשות לו שם עולם" (ישעיה סג יב).
ד. "בקע ים ויעבירם, ויצב מים כמו נד" (תהילים עח יג) [1].
לעומת זאת בספרות חז"ל בדרך כלל מתואר נס זה כ'קריעת ים סוף', כדלהלן:
א. אמר רבה בר בר חנה בשמו של רבי יוחנן, "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף" (סוטה ב א).
ב. אמר רב שיזבי בשמו של רבי אלעזר בן עזריה, "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" (פסחים קיח א).
ג. "קשים נקביו של אדם [כשהוא עצור מעשיית צרכיו] כיום המיתה וכקריעת ים סוף" (פסחים שם).
ד. "אמר לפניו [משה], רבונו של עולם, למה אני מת? לא טוב שיאמרו זה משה שהוציאנו ממצרים וקרעלנו את הים? (ספרי דברים פיסקא שלז).
ה. 'ויהס כלב את העם אל משה' (במדבר יג ל). אמר להם, וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם? הוציאנו ממצרים וקרעלנו את הים והאכילנו את המן (סוטה לה א).
שאלה
מדוע שינו חכמים בלשונם מלשון המקרא, ומלשון התפילה המסורה לנו מדור לדור, והגדירו את הנס כקריעה ולא כבקיעה [2]? גם בספרות התורנית לדורותיה עד ימינו, וגם בשיח היהודי המקובל השתרש הביטוי 'קריעת ים סוף', בהתעלמות מוחלטת מהביטוי המקורי, והדבר אומר דרשני.
תשובות
א.המילה 'קריעה' מזוהה במקרים רבים כביטוי לאבל, כמו קריעה על המת [3]. אמנם בטביעתם בים סוף נענשו המצרים בדין, ולא היו ראויים לרחמים, אך יחד עם זאת היה במיתתם מימד של צער. סוף כל סוף כל אדם באשר הוא נברא בצלם, ורבים מיצירי כפיו של הקב"ה הוכחדו באותו מעמד. ואכן שנינו במדרש (שמות רבה כג ז): "אמר רבי יוחנן, ביקשו המלאכים לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא באותו הלילה שעברו ישראל את הים, ולא הניחם הקדוש ברוך הוא. אמר להם, לגיונותי נתונים בצרה ואתם אומרים לפני שירה" [4]? כביטוי וסמל לאותו אבדן אנושי, מכונה בקיעת ים סוף בספרות חז"ל 'קריעה'.
ב. בדומה לתשובה הקודמת אך בשינוי מה. הביטוי קריעה מזוהה גם עם ביטוי לחרדה בשעת סכנה, כגון "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, ויקרע מרדכי את בגדיו, וילבש שק ואפר" (אסתר ד א). לפעמים הקריעה הינה תגובה לשמע בשורה רעה או אכזבה קשה, כגון "ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם" (במדבר יד ו). בעומדם למול ים סוף שסירב תחילה להיבקע מפניהם, הגיעו בני ישראל להכרה במדרגתם השפלה שהידרדרו אליה במצרים, עד הגיעם לדיוטא התחתונה ולשקיעה במדרגה המ"ט של הטומאה, מדרגה אחת בלבד מעל לשער החמישים של הטומאה שכל באיו לא ישובון, ואך כפסע היה בינם לבין כליון רוחני בלתי הפיך. או אז הבינו שלפי מצבם הרוחני אינם ראויים להיגאל מצד הדין, ואינם עדיפים על המצרים הרודפים אחריהם. תובנה זאת גרמה להם לתחושת חרדה ואכזבה קשה, שמן הראוי לעשות קריעה בגינה. כדי לכלול גם משמעות זו במעמד ים סוף כינו חכמים את בקיעתו 'קריעה'.
ג. משורש 'בקע' נגזר המונח בקעה, שהיא עמק המשתרע בין שני הרים [5]. קריעת ים סוף הותירה רושם כביר וחרצה חריץ עמוק בלב בני אותו דור שזכה לראות את הנס הגדול שהתרחש לנגד עיניהם. הביטוי 'בקיעת ים סוף' הוא על שם אותו בקע שנחרת בלבבות בעקבות נס זה. אמנם את הרושם הזה הם העבירו לבניהם אחריהם, ובניהם לבניהם עד לדורינו אנו, אך מדרך הטבע עם השנים הלך הרושם ונמוג, והפך למסורת העוברת מדור לדור. מסיבה זו השתנתה הגדרתו מבקיעה לקריעה.
ד. בסמוך לנאמר בתהלים (עח יג) 'בקעים ויעבירם', נאמר (שם פסוק טו) "יבקע צורים במדבר, וישק כתהומות רבה", המכוון להכאת הסלע שהוציא מים לבני ישראל במדבר. ניתן להסיק מכך שהפועל 'בקיעה' מציין חיתוך ממוקד בנקודה ספציפית [כמו ביקוע יהלומים], ומצומצם יותר מפעולת הקריעה שעשויה להתרחב לשטח נרחב יותר. גם בים סוף היה החיתוך אמור להיות ממוקד, בהתאם למרחב שנדרש למעבר בני ישראל, ולא מעבר לכך, שהרי הקדוש ברוך הוא אינו עושה נסים לחינם. מסיבה זו מכונה הנס בכתובים 'בקיעת ים סוף'. אך מצד שני הרחיב הקדוש ברוך הוא את שטח היבשה שנוצר בתוך הים לרווחת בני ישראל, כדי שיוכלו לעבור בו בבטחה. על שם הרחבה זו מכונה הנס בלשון חכמים 'קריעה'.
ה. כהמשך לתשובה הקודמת, בשעת מעשה היו כל מעייניהם של בני ישראל נתונים להצלתם מיד מצרים, ולא שתו ליבם לתנאי הנוחות שניתנו להם במעבר בתוך הים. רק במבט לאחור שמו לב לפרטי הנס המצביעים על גודל אהבת ה' אותם. מעבר לעצם בקיעת הים ניצבו המים כקיר איתן, ושום טיפת מים לא נזלה מהם והטרידה את ישראל. כמו כן עשה ה' בים שנים עשר שבילים, כדי שכל שבט יוכל לעבור בשביל משלו. מצד שני נעשו חלונות במים שהפרידו בין שביל לשביל, כדי שלא יווצר נתק בין שבט לשבט, ויוכל כל אחד מהם לראות גם בנס שנעשה לאחיו בני השבט האחר. בנוסף לכך ראה כל אחד ואחד מישראל את אדונו המצרי טובע ומת לנגד עיניו. כמו כן באותה שעה נבקעו כל המימות שבעולם. כאמור, את המשמעות הרחבה של הנס על כל פרטיו וספיחיו, הפנימו ישראל רק בשלב מאוחר יותר. המקראות מגדירים את הנס כפי שהשתקף בעיני ישראל בשעת מעשה, ועל כן הם מתארים אותו בלשון בקיעה, שהינה בעלת משמעות מצומצמת יותר. לעומת זאת חכמים מתארים את הנס על פי השתקפותו בראי הדורות, ובמשמעות הרחבה יותר של קריעה.
ו. שלא כקריעה המחלקת יחידה הומוגנית לשתים, משמעות בקיעה היא הפרדה בין שני חלקים שונים, שעד עתה היו מחוברים זה לזה, כמו בקיעת עצים הנעשית באמצעות הכאה בין טבעות העץ והפרדתן זו מזו. גם ביקוע יהלום אינו מתבצע באמצעות הכאה אקראית, אלא בנקודת התורפה שבה נפגשות שכבות האבן זו עם זו. גם ביקוע ים סוף בעצם הפריד בין שני חלקים, שמלכתחילה היו מיועדים להפרדה, כדברי המדרש (בראשית רבה ה ה): אמר רבי יוחנן, תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם הים, שיהא נקרע לפני ישראל, והוא שנאמר (שמות יד כז) 'וישב הים לאיתנו' - לתנאו שהתנה עמו. לפיכך, מנקודת מבט שמיימית אכן ראוי הנס להיקרא 'בקיעת ים סוף' כפי שהוא מוגדר בכתובים. אך מנקודת מבט אנושית היתה זו קריעה אקראית בלתי צפויה, ועל כן היא מכונה בלשון חכמים 'קריעת ים סוף'.
ז. ניתן לבאר את הדברים על פי הרעיון שבתשובה הקודמת, אך בדרך הפוכה מן הקצה אל הקצה. מדברי החכם מכל אדם (קהלת ג ז) "עת לקרוע ועת לתפור" עולה, שהפעולה הנגטיבית לקריעה היא התפירה. גם במלאכות שבת מצאנו שאין מתחייבים על מלאכת קריעה, אלא אם כן היא נעשית על מנת לתפור (שבת עג ב). לדעת השלחן ערוך הרב (אורח חיים סימן שמ סעיף יז), קריעה איננה אלא בדבר העשוי מגופים רבים שהתחברו יחד לגוף אחד, כגון בגד הארוג מהרבה חוטים. אבל נייר או עור שמתחילת ברייתם הם גוף אחד, אין חייבים עליהם משום מלאכת קורע, אלא משום מלאכת מחתך בלבד [6]. אם כן ניתן לכאורה להקיש מתפירה לקריעה, כשם שתפירה היא איחוי שתי יחידות אריג או נייר זו לזו, אף קריעה היא הפרדת שתי יחידות שנדבקו זו בזו, וכבר היו בעבר שתי יחידות נפרדות. לעומת זאת בקיעה היא שבירה לשנים של דבר שמעולם לא נבדלו חלקיו זה מזה.
לפי זה יש לומר, שהמונח 'בקיעת ים סוף' הנזכר בכתובים מתייחס לאירוע כפי שנראה בשעת מעשה, כאשר עדיין לא היו ישראל מודעים לתנאי שהתנה הקדוש ברוך הוא עם הים שיבקע מפניהם, שהרי אם היו מודעים לו לא היו חרדים מפני המצרים [7]. מנקודת מבטם באותה שעה לא היתה זו קריעת שני חלקים המובדלים מלכתחילה זה מזה, אלא בקיעת חטיבה אחת לשני חלקים. אך בראי הדורות, לאחר שנגלה לנו סוד התנאי שהתנה ה' עם הים, מן הראוי להגדיר את הנס כ'קריעת ים סוף'.
ח. הבאר מים חיים (לרבי חיים מטשרנוביץ, שמות יד כט) מחדש חידוש מפתיע, וכותב שים סוף נבקע פעמיים. בפעם הראשונה עבור כלל ישראל, ובפעם השניה עבור דתן ואבירם. הנחה זו מבוססת על הכתוב (שמות יד ג), "ואמר פרעה לבני ישראל, נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר". על פניהם הדברים תמוהים, הלא כבר יצאו בני ישראל ממצרים, ואיך דיבר פרעה עמהם? כדי להימלט מקושי זה מפרש רש"י, שהלמ"ד של 'לבני ישראל' משמשת במשמעות 'על' [8]. כלומר, דיבר אודות בני ישראל, ולא עמהם. אולם תרגום יהונתן מפרש את דברי הכתוב כפשוטו, וחידש שבני ישראל שאליהם דיבר פרעה היו דתן ואבירם שסירבו לצאת ממצרים ונשארו בה [9]. אמנם לא יתכן שנשארו בה לצמיתות, שהרי הם חוזרים ומופיעים בקורות בני ישראל במדבר, כגון בסיפור קורח ועדתו. על כרחנו עלינו לומר שכאשר רדף פרעה אחרי בני ישראל הצטרפו אליו דתן ואבירם, אך לא יכלו לעבור את הים יחד עם בני ישראל, משום שהיו במחנה מצרים. רק לאחר שטבעו המצרים חפצו גם הם לעבור את הים, ולשם כך נבקע הים שנית בעבורם [10].
בסיס נוסף לחידוש האמור ניתן למצוא בהבדלי לשון הכתובים בענין זה. בציווי ה' נאמר (שם יד טז) "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה", וכן נאמר בתיאור הראשון של מעבר בני ישראל (שם פסוק כב), ונוסף בו "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם". ואילו בפעם השניה (שם פסוק כט) מתואר המעבר במלים, "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, והמים להם חֹמָה מימינם ומשמאלם". שלשה הבדלים אנו מוצאים בין שני התיאורים. בפעם הראשונה נאמר 'בתוך הים ביבשה', ובשניה 'ביבשה בתוך הים'. בפעם הראשונה 'ויבואו בני ישראל', ובשניה 'ובני ישראל הלכו'. בפעם הראשונה נאמר 'חומה' עם וא"ו בכתיב מלא, ובשניה 'חמה' ללא וא"ו בכתיב חסר.
לאור החידוש האמור מבואר היטב טעם הבדלי לשון אלו. הפעם הראשונה מתייחסת למעבר כלל עם ישראל, שהפגין את בטחונו הבלתי מעורער בישועת ה', וקפץ לתוך הים עוד טרם שהפך ליבשה, ועל כן הקדים בהם הכתוב את המילה 'ים' למילה 'יבשה'. לעומת זאת הפעם השניה מתייחסת למעבר דתן ואבירים שהיו קטני אמונה, ולא נאותו להיכנס לתוך הים עד שהפך ליבשה, ועל כן הקדים בהם הכתוב את המילה 'יבשה' למילה 'ים'.
מכאן נובע גם ההבדל השני שבין שתי הפעמים. כלל ישראל נכנס לים טרם שהפך ליבשה, ועל כן נאמר בהם 'ויבואו' ולא 'וילכו', שכן הליכה אינה אלא ביבשה ולא בים. מה שאין כן בדתן ואבירם שנכנסו לים רק לאחר שהפך ליבשה, ועל כן נאמר בהם 'הלכו'.
גם ההבדל השלישי באיות המילה 'חומה' מבואר בדרך זו, וזאת על פי דברי המדרש (אגדת בראשית פרק יז), שנכתב 'חמה' בחסרון וא"ו משום שסירבו המים להיבקע, והתמלאו עליהם המים חימה וביקשו לחונקם [11]. סביר להניח שהדברים אמורים על דתן ואבירם שהיו רשעים, ומשום כך סירב הים להבקע מפניהם, ועל כן דוקא בפעם השניה העוסקת בהם נכתב 'חמה'. מה שאין כן בפעם הראשונה העוסקת במעבר כלל ישראל, שלא היתה בה חימה, ועל כן נכתב שם 'חומה' בכתיב מלא.
בהתבסס על גישתו של הבאר מים חיים, יתכן שמכאן נובע פיצול משמעות נס ים סוף לשני מושגים. המונח 'בקיעת ים סוף' מתייחס לפעם הראשונה בה נבקע בעבור כלל ישראל, ואילו המונח 'קריעת ים סוף' מתייחס לפעם השניה בה נקרע בעבור דתן ואבירם. וזאת משום אחת מהסיבות הבאות:
א. כמובא לעיל (תשובה ה), נבקע הים לשנים עשר שבילים כמנין שבטי ישראל. כמובן שהדברים אמורים רק לגבי הבקיעה הראשונה שבה עברו י"ב שבטי י-ה, כדי שיהיה לכל שבט שביל בפני עצמו. מה שאין כן בפעם השניה, שלא היה בה צורך ליותר משביל אחד, שהרי נועד למעבר דתן ואבירם בלבד. לאור זאת יובן היטב חילוק הלשון האמור. בקיעה בדרך כלל מתבצעת על ידי הכאה בעצם קשה, כמו פטיש או איזמל, פעולה הגורמת במקרים רבים לניפוץ הדבר לרסיסים רבים. לעומת זאת קריעה נעשית ביד או בסכין, כשהאובייקט הנקרע הוא עצם רך כנייר או אריג, ופעולת קריעה אחת הנעשית בו אינה מחלקת אותו ליותר משני חלקים. לפיכך על הפעם הראשונה בה התחלק הים לשנים עשר חלקים נאמרה לשון 'בקיעה', ועל הפעם השניה בה התחלק רק לשני חלקים נאמרה לשון 'קריעה'.
ב. בהתאם לאמור לעיל בתשובה ו, משמעות ביקוע היא הפרדה בין שני חלקים המחוברים לחטיבה אחת, לעומת קריעה שהיא חלוקת יחידה הומוגנית אחת לשתים. כמבואר שם, גם קודם קריעתו נחשב ים סוף לשני חלקים מחוברים, מכח התנאי שהתנה עמו הקדוש ברוך הוא בששת ימי בראשית, שיבקע מפני בני ישראל, ועל כן חלוקתו מחדש מוגדרת כבקיעה. אך מסתבר שתנאי זה חל רק ביחס לבקיעה הראשונה שהיתה לצורך כל ישראל. אולם הבקיעה השניה לא היתה בכלל התנאי האמור, ולאחר שעברו בו בני ישראל, שב הים לאיתנו והפך להיות יחידה הומגנית אחת שאינה עומדת לחלוקה, ולא היה מחוייב להיבקע שנית בשביל דתן ואבירם [12]. לפיכך הפעם השניה מכונה 'קריעה' ולא 'בקיעה'.
ג. בהתאם לאמור לעיל בתשובה ז, הדברים מתבארים בדרך הפכית. בקיעה היא הפרדה חדשה של שני חלקים שלא היו פרודים זה מזה מעולם, לעומת קריעה שהיא הפרדת שני חלקים שהתחברו לחטיבה אחת. מעתה יש לומר שהפעם הראשונה שבה נבקע הים עונה להגדרת 'בקיעה', לעומת הפעם השניה העונה להגדרת 'קריעה', שהרי בה חזרו ונפרדו שני חלקי הים לאחר שכבר נפרדו בעבר ואוחדו מחדש.
ד. השורש 'בקע' שממנו נגזר הפועל בקיעה, משמש בתורה גם כשם של מטבע מחצית השקל, ככתוב (שמות לח כו) "בקע לגולגלת מחצית השקל בשקל הקודש" וגו'. כמו כן הוא משמש כיחידת משקל לתכשיטי זהב, ככתוב (בראשית כה כב) "נזם זהב בקע משקלו". השימוש בביטוי 'בקיעה' בהקשר לנס ים סוף רומז לביזת הים, בה נטלו ישראל את כספם וזהבם של המצרים שטבעו בו. סביר להניח שדתן ואבירם שחצו את הים רק לאחר טביעת המצרים לא הספיקו ליטול חלק בשלל זה, ומשום כן לגביהם לא נחשב הנס ל'בקיעה' אלא ל'קריעה' בלבד.
שאלה
כמובא לעיל בפתיחת המאמר, משווים חכמים את זיווגו של אדם לקריעת ים סוף. לדרכנו בביאור ההבדל שבין בקיעה לקריעה על פי חידושו של הבאר מים חיים, עדיין שומה עלינו לבאר, מדוע נמשל הזיווג לפעם השניה של קריעת הים, ולא לפעם הראשונה של בקיעתו?
תשובות
א.דתן ואבירם היו בעלי ריב ומדון, שהמחלוקת והמריבה היתה להם לדרך חיים. עוד בהיותם במצרים פרצה קטטה ביניהם, ככתוב (שמות ב יג) "והנה שני אנשים עברים ניצים", ופירשו חז"ל שהכוונה לדתן ואבירם. הם גם אלו שהלשינו על משה לפני פרעה וסיפרו שהרג את המצרי וטמן אותו בחול (רש"י שם פסוק טו). הם היו אלו שהאשימו את משה ואהרן בהכבדת פרעה את עול השעבוד על ישראל (נדרים סד ב), ואמרו להם "ירא ה' עליכם, וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו, לתת חרב בידם להרגנו". הם היו הרשעים שהותירו מהמן ליום המחרת, ועברו על ציווי ה' "איש אל יותר ממנו עד בקר" (שם טז יט), ככתוב (שם פסוק כ) "ולא שמעו אל משה, ויותירו אנשים ממנו עד בקר" (שמות רבה א כט). כך נהגו לאורך כל שנותיהם במדבר, עד לסופם המר בעקבות השתתפותם במחלוקת קורח ועדתו כנגד משה ואהרן. אך כנגד כל חטאים אלו מעלה אחת היתה בידם, נשיאה בעול עם אחיהם בסבלות מצרים. מעלה זו היא שעמדה להם להינצל ממיתה בשלשת ימי החושך עם שאר רשעי ישראל, ולזכות לנס קריעת ים סוף, שכאמור בפעם השניה נעשתה במיוחד בעבורם.
על יסוד דברים אלו יובן הקשר שבין זיווגו של אדם לקריעת הים השניה שנעשתה במיוחד עבור דתן ואבירם. קשה למצוא שידוך מושלם שיענה על כל הציפיות ויכלול את כל המעלות האפשריות. מדוברת זאת אינה מוצלחת בניהול משק הבית, זאת באה מבית עני, וזאת בעלת מראה לא מלבב, וכיוצא באלו. אך אם בשעת מבחן יודעת המדוברת לשאת בעול עם הזולת, מעלה זו יש בה כדי לחפות על החסרונות האמורים. והוכחה לדבר מדתן ואבירם, שרק בזכות מעלתם זו האחת והיחידה זכו לכך שיקרע הים בעבורם.
ב. כמובא בספרים, בעל ואשה היו נשמה אחת טרם בואם לעולם, ורק לאחר מכן מוריד הקדוש ברוך הוא כל חצי נשמה לגוף אחר. כאשר הם נישאים זה לזו, הרי הם שבים ומתחברים לישות אחת כבתחילה[13]. גם בעולם הזה יתכן מצב של ניתוק וחיבור מחודש במחזיר גרושתו. תופעה זו משולה לקריעת ים סוף השניה, תחילה היו המים חטיבה אחת, לאחר מכן נפרדו לצורך מעבר בני ישראל, ושוב חזרו לחיבורם הראשון. אחר כך נפרדו שוב לצורך מעבר דתן ואבירם, ושוב חזרו לחיבורם הראשון. לפי זה ההשוואה בין זיווגו של אדם לקריעת ים סוף אמורה במיוחד ביחס לנישואין שניים עם אותה אשה לאחר גירושיה.
[1] גם בתפילה אנו מתארים נס זה בפועל 'בקיעה'. בברכה שלאחר קריאת שמע של שחרית אנו אומרים, "וים סוף להם בקעת וזדים טבעת". וכן בברכה הראשונה שלאחר קריאת שמע של ערבית אנו אומרים, "מלכותך ראו בניך, בוקע ים לפני משה".
[2] מן הראוי לציין שאונקלוס מתרגם את השרשים 'קרע' ובקע' באופן זהה, 'בזע'.
[3] כגון "ויקרע יעקב שמלתיו וישם שק במתניו, ויתאבל על בנו ימים רבים" (בראשית לז לד), וכן "ויאמר דוד אל יואב ואל כל העם אשר אתו, קרעו בגדיכם וחגרו שקים, וספדו לפני אבנר" (שמואל ב' ג לא), ועוד מקומות רבים.
[4] בילקוט שמעוני (פרשת בשלח רמז רלג) מובאים הדברים בלשון מעט שונה: מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?
[5] האבן עזרא (בראשית יא ב) מפרש שהיא קרויה כן משום שנראה כאילו נבקעו שני ההרים שמצידיה, והיא בתוכם.
[6] אך הנשמת אדם (כלל כט אות ב) והביאור הלכה (סימן שמ סעיף יג) כתבו, שמדברי הירושלמי (שבת פרק ז הלכה ב) מבואר שגם על קריעת נייר חייבים משום קורע.
[7] סביר להניח שבכוונה תחילה נעלם מהם גילוי זה, כדי להעמידם במבחן האמונה והבטחון בה'.
[8] כמו במקומות רבים בכתובים, כגון 'אמרי לי אחי הוא' (בראשית כ יג), שפירושו, אמרי עלי (רש"י שם).
[9] הסיבה שלא מתו דתן ואבירם בשלשת ימי החושך בהם מתו ארבע חמישיות מישראל שהיו רשעים, נעוצה בזכות דאגתם לבני ישראל כאשר הכביד עליהם פרעה את עולו, וגזר שלא ינתן להם תבן ללבון לבנים, אלא עליהם לקושש אותו בעצמם, ובאו בטרוניה למשה ואהרן (שמות ה כ-כא).
[10] ניתן לבסס את דברי הבאר מים חיים גם על דברי המדרש (שמות רבה א כט), שהמרו דתן ואבירם את פי ה' בים סוף. כפי הנראה הכוונה לכך שמיאנו להיכנס לתוך הים, והעדיפו להתמסר ביד המצרים. אך לאחר שראו שטבעו המצרים בים רצו להצטרף לבני ישראל בחציית הים, ונבקע הים שנית בעבורם.
[11] כעין זה נכתב גם במדרש לקח טוב (שמות יד כט) אך באופן אחר, שבאותה שעה נתמלאו עליהם מלאכי השרת חימה וקטרגו עליהם, משום שהיו ביניהם עובדי עבודה זרה.
[12] ואכן התקומם הים והתמלא עליהם חימה, כמובא לעיל בשם המדרש. לדברינו חימה זו היתה רק בבקיעה השניה, אבל לבקיעה הראשונה לא התנגד, שהרי היה מחויב לה מכח התנאי.
[13] יתכן ששורש הדברים נעוץ בקשר של אדם הראשון וחוה. הגמרא (ברכות סא ב) מקשה על סתירת הכתובים בענין זה, כתוב אחד (בראשית ה ב) אומר 'זכר ונקבה בראם', ומשמע שנברא אדם הראשון בשני פרצופים, זכר ונקבה, ואחר כך חילקם הקדוש ברוך הוא לשני גופים. וכתוב אחר (שם ט ו) אומר, 'כי בצלם אלקים עשה את האדם', ומשמע שנברא רק בפרצוף אחד של זכר, ואחר כך הוציא ממנו הקב"ה את הצלע וברא ממנה פרצוף אחר של נקבה. ומתרצת הגמרא, שאמנם תחילה עלה במחשבת הבורא לברוא אותו בשני פרצופים, אך למעשה ברא אותו בפרצוף אחד. מבואר במפרשים, שחלילה מלומר שהיתה מחשבתו הראשונה של הקב"ה לריק, אלא סוף מעשה במחשבה תחילה, רק מכח המחשבה הראשונה למזג את שני הפרצופים ליצירה אחת, יכול להתממש מיזוג זה באיחוד האיש והאשה לישות אחת, ככתוב (שם ב כד), "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, והיו לבשר אחד". תופעה זו מזכירה את קריעת ים סוף. גם בבריאת הים היתה כלולה מראש המחשבה לחלקו לשנים, והוא התנאי שהתנה עמו הקב"ה שיבקע מפני עם ישראל, ואף שבפועל נברא כיחידה אחת, מכל מקום מלכתחילה היה מובנה בו תנאי זה שיתחלק וישוב ויתחבר.