"ולימדתם אותם את בניכם" – הדרך שבה ההורה חי היא החינוך הגדול ביותר
"וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ"
טוען תוכן…
"וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ"
בשם הגאון רבי שמעון שקופ מובא ביאור נפלא על לשון הפסוק.
לכאורה, לאחר שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", היה ראוי להמשיך: "בשבתם בביתם ובלכתם בדרך ובשכבם ובקומם". הרי הציווי הוא ללמד את הבנים, ואם כן מדוע חוזרת התורה ללשון "בשבתך", "בלכתך", "בשכבך" ו"בקומך", המתייחסת לאב עצמו?
התשובה היא שהדרך הטובה ביותר ללמד את הילדים תורה היא לא רק באמצעות השיעור שאנו מלמדים אותם, אלא באמצעות החיים שאנו חיים לפניהם.
הילד רואה כיצד אביו מתפלל, כיצד הוא לומד, כיצד הוא מדבר על דברי תורה, כמה התורה חשובה לו וכיצד הוא מתייחס למצוות. זו ההשפעה החינוכית הגדולה ביותר.
לכן התורה אומרת: "ולמדתם אותם את בניכם" – כיצד? "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך". החינוך מתחיל מהאופן שבו ההורה עצמו חי.