טוען תוכן…
"וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, אֶלֶף לַמַּטֶּה, לַצָּבָא" (לא, ו)
בעל הטורים מחדש חידוש מעניין: נשיאי השבטים עצמם לא יצאו למלחמת מדין.
מדוע?
משום שלאחר מותו של זמרי, שהיה נשיא שבט שמעון, לא היה לשבט שמעון נשיא. אילו היו כל נשיאי השבטים יוצאים למלחמה, היה חסרונו של נשיא שבט שמעון בולט לעין ועלול היה לגרום בושה לשבט כולו.
לכן משה נמנע מלשלוח את הנשיאים.
הדברים מובאים בבאר הפרשה, ושם מודגש עד כמה גדול כוחו של
לכאורה, היה הגיוני לשלוח למלחמת מצווה את גדולי הדור ונשיאי השבטים. ובכל זאת, משה מוותר על הדבר כדי שלא לגרום בושה וצער לאחרים.
והדבר מקבל חיזוק מסיפור מופלא שסיפר הגאון רבי דוב בעריש ויידנפלד, בעל הכוכב מיעקב מטשעבין, על האדמו"ר מבאבוב.
באחת משמחות השבע ברכות, ביקש האדמו"ר מבאבוב מחתנו לצאת ולהביא משקה עבור המסובים. בעל השמחה העיר לו שאין צורך בכך, שהרי הוא עצמו אחראי על המשקה.
האדמו"ר השיב לו כביכול שמפורש בתוספות שעל האורח להביא משקה לכבוד הנאספים. בעל השמחה השיב שבמחילה מכבודו אין תוספות כזה. האדמו"ר שתק ולא תיקן אותו.
כעבור זמן, כשמסר בעל השמחה שיעור במסכת כתובות, נתקל בדברי התוספות המדויקים שעליהם התכוון האדמו"ר.
התברר שהאדמו"ר ידע היטב היכן הדברים כתובים. ובכל זאת, כאשר העירו לו שהוא טועה, הוא העדיף להניח לאדם שמולו להרגיש שהוא צודק – ובלבד שלא לביישו.
על כך אמר בעל ה"טשעבינער רב": רבים מספרים על מופתים שהתרחשו אצל גדולי ישראל, אבל מבחינתו זה היה המופת הגדול מכולם.
לפעמים הגדלות אינה מתבטאת במה שאדם יודע, אלא דווקא במה שהוא מוכן לוותר עליו כדי שלא לפגוע באדם אחר.
