תפילה זו מתחילה בחובתנו להודות ולשבח לה', ממשיכה בארבעה ביטויים נוספים של קילוס לה', לשבח, לפאר, לברך ולקדש, ולבסוף חוזרת לשני הביטויים הראשונים, 'לתת שבח והודיה לשמך'. למה נכפלה לשון שבח והודאה פעמיים במשפט אחד?
תשובות
א. בפעם הראשונה ההודאה הינה ביטוי אישי של הערכה, שאינה תלויה בביטוי כזה או אחר של גדולת ה' וקדושתו. בפעם שניה השבח וההודאה נובעים מהפאר והקדושה המיוחסים לו. הודאה שכזו הינה רמה גבוהה יותר של הבעת תודה.
ב. בדומה לתשובה הקודמת, ההודאה והשבח הראשונים, לפני שאנו מספרים בשבחי ה', הינם כלליים ביותר. רק לאחר שנספר את שבחיו, ונרבה לפארו ולקדשו, נוכל לתת לו שבח הודאה כראוי. למה הדבר דומה, לתפילת 'סלח לנו' במוצאי יום הכיפורים. על מה עלינו לבקש סליחה מיד בצאת היום הקדוש? הלא ביום זה נמחלו כל עוונותינו, ואנו נקיים מכל חטא. התשובה היא, אמנם שבנו על חטאינו והתוודינו עליהם כמה פעמים במשך היום, אך מפעם לפעם אנו מתעלים יותר מבחינה רוחנית, והשגתנו בגדלות ה' גדלה והולכת. בהתאם לכך מתחזקת יותר ויותר הכרתנו בגודל החטא שחטאנו כלפיו. בסוף היום, לאחר שהגענו לשיא מדרגתנו, במבט לאחור אנו מגיעים למסקנה שהתשובה שעשינו במשך היום אינה מספקת כלל וכלל, ועלינו לשוב ולבקש סליחה על חטאינו [1].
ג. בפעם הראשונה אנחנו חייבים "להודות לך ולשבחך". הקדוש ברוך הוא הינו חנון ורחום אתנו, וכשאנחנו אומרים 'לך', כוונתנו למידת טובך וחסדך. אך כידוע הקדוש ברוך הוא נגלה בשני שמות, שם הוי"ה שהוא מידת הרחמים, ושם 'אלוקים' שהוא מידת הדין. לאחר שהודינו למידת רחמיו, עלינו להודות גם לשמו השני שהוא מידת הדין, כדברי המשנה (ברכות נד א) "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה". לכך מכוונים סוף הדברים, "לתת שבח והודיה לשמך".
ד. בפעם הראשונה אנו מביעים את תודתנו מתוך הרגשת חובה, כלשון התפילה "אנחנו חייבים להודות לך". לבסוף אנו מצהירים שאנו רואים זכות "לתת שבח והודיה לשמך" מרצון ומאהבה.
ה. תחילה אנו מודים לה' על כל החסדים שהוא גומל לנו, ועל מידת הרחמים המרובה שהוא נוהג עמנו. אך תוך כדי נסיונות השבח וההודאה, אנחנו מרגישים כמה עלובים השבחים שאנו מייחסים לו ביחס לגדולתו האמיתית, שאין לה קץ ותכלית. כאומרנו בתפילת 'נשמת', "אילו פינו מלא שירה כים וכו', אין אנו מספיקים להודות לך על אחד מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים הטובות והנפלאות שעשית עם אבותינו ועמנו". למרות כל זאת הקב"ה מצפה לביטוי רחשי ליבנו לפניו ולתפילותינו אליו, ומקבל אותן למרות עליבותן. על כך אנו חוזרים ואומרים תודה בסיום שבחינו.
ו. בדומה לתפילה זו, גם בליל הסדר אנו אומרים תפילה דומה הפותחת ב'לפיכך'. "לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס, למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו. הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה, ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה". אך בעוד ההתייחסות שם היא לניסים ולנפלאות שמחולל ה' לאבותינו ולנו שלא כדרך הטבע, כאן ההתייחסות היא לחסדי ה' עמנו יום יום, בתוך הנהגת הטבע. מסיבה זו מופיעים שם תשעה ביטויי קילוס, בעוד כאן מופיעים חמישה בלבד. הלל נאמר על הנס, והוא המוטיב המרכזי של הגדה זו פסח, ועל כן הוא מוזכר בתחילתה של אותה תפילה וגם בסופה, "ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה". כמו ששם החתימה היא מעין הפתיחה, אף ה'לפיכך' הנאמר כל יום פותח בשבח והודאה, ועל כן מן הראוי גם לסיימה בתודה
[1] הבחנה זו מכונה בספרים בשם 'תשובת רבי סעדיה גאון', שפעם ראהו אחד מתלמידיו מתגלגל בשלג, ומייסר את עצמו ביסורים קשים. נחרד אותו תלמיד ושאל אותו, וכי צריך רבינו לתשובה קיצונית כל כך. השיב לו הרס"ג, דרך זו למדתי מאדם אחד שהתארחתי בביתו, ולא היה מכיר בי שהנני בעל תורה, וכיבדני בכבוד רגיל הראוי לכל אדם. כאשר נודע לו מי אני, נפל לפני רגלי בבכיה ותחנונים שאמחל לו על שלא כיבדני כראוי. שאלתי אותו, הלא כבדת אותי בכבוד גדול. והשיב לי, אכן היה די בכבוד זה כל זמן שלא הכרתי בגדלותך, אך משנודע לי רום ערכך נחשב הכבוד שעשית לי כאין וכאפס לעומת הכבוד המגיע לך. סיים הרס"ג את משלו ואמר, כך מרגיש אני ביחס לכבוד הבורא, מיום ליום מתגלה אלי גדלותו ביתר שאת, ואני עושה תשובה כל יום על ההערכה הבלתי מספקת שרחשתי כלפיו ביום הקודם, שנבעה ממיעוט השגתי בו ביחס להשגתי הנוכחית.
