מדוע הפסיק המן לרדת כשנכנסו לארץ ישראל? הסוד של חודש שבט ומתן תורה

במשך ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר ואכלו לחם שירד להם מן השמים. בכל בוקר היו יוצאים ללקוט את המן, וממנו התקיימו במשך כל שנות נדודיהם. אולם כאשר נכנסו לארץ ישראל, מספר ספר יהושע שהמן פסק, ומאותו זמן התחילו ישראל לאכול מתבואת הארץ [1]. לכאורה, מדוע היה צורך בשינוי הזה? הרי המן היה מזון מופלא שניתן לישראל באופן ניסי, וחז״ל מתארים את מעלתו הגדולה ואת השפעתו המיוחדת על אוכליו. מדוע דווקא כאשר הגיעו לארץ הקדושה פסק המזון השמימי, והם נדרשו להתחיל לעבוד את האדמה ולאכול מן התבואה הגשמית?

כדי להבין זאת עלינו להתבונן בתפקידן השונה של תקופת המדבר ושל תקופת החיים בארץ ישראל. במדבר היו בני ישראל מנותקים במידה רבה מן העיסוקים הרגילים של חיי האדם. הם לא נדרשו לחרוש ולזרוע כדי לספק את מזונם, אלא קיבלו את המן מדי יום. בתקופה הזאת הם למדו להכיר בכך שחייהם תלויים בקב״ה, ושגם כאשר אין לפניהם דרך טבעית ברורה להשיג מזון, הוא מסוגל לדאוג להם.

התורה עצמה מבארת את תכלית אכילת המן: „ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם” [2]. נמצא שהמן לא היה רק פתרון למחסור במזון במדבר, אלא גם אמצעי חינוכי שנועד להטביע בישראל את ההכרה שמקור החיים נמצא בקב״ה.

אולם לאחר שההכרה הזאת נקנתה, הגיע הזמן לעלות למדרגה חדשה. בארץ ישראל לא היו בני ישראל אמורים להמשיך לחיות באותו אופן שבו חיו במדבר. הם נדרשו לחרוש, לזרוע, לקצור ולבנות חברה המתנהלת בתוך המציאות הגשמית. התפקיד החדש שלהם לא היה פחות רוחני מן החיים במדבר, אלא שונה מהם. כעת הם נדרשו להכניס את הקדושה אל תוך עבודת האדמה ואל תוך כל תחומי החיים.

נחשוב על ילד צעיר שהוריו דואגים לכל צרכיו. הם מכינים לו את מזונו, מסדרים את ענייניו ומדריכים אותו בכל צעד. הדבר מתאים לתקופת ילדותו, שבה הוא עדיין אינו מסוגל לשאת באחריות מלאה לחייו. אולם כאשר הוא גדל, מצופה ממנו ללמוד כיצד להשתמש בכוחות שקיבל כדי לפעול בעצמו. אין פירוש הדבר שהוריו הפסיקו לאהוב אותו או לדאוג לו, אלא שכעת אהבתם מתבטאת גם במתן אפשרות לבנות חיים מתוך אחריות.

כך גם במעבר מן המדבר לארץ ישראל. במשך שנות המדבר קיבלו ישראל השפעה אלוקית גלויה, ובאמצעותה נבנתה בהם הכרה עמוקה במקור החיים. אולם בארץ ישראל הם נדרשו להשתמש בהכרה הזאת כדי לעבוד את האדמה ולחיות בתוך מערכת הטבע, בלי לשכוח את מי שמקיים אותה.

וזהו אחד היסודות הגדולים של עבודת הארץ. כאשר אדם זורע שדה, הוא נדרש לעשות את כל הפעולות החקלאיות הדרושות. עליו להכין את הקרקע, לבחור את הזרעים, לדאוג להשקיה ולשמור על הגידולים. אולם לאחר כל המאמצים הללו עליו לזכור שהצמיחה אינה תלויה רק בו. הוא יכול להכין את התנאים, אך אינו בורא את כוח החיים שבזרע. הקב״ה הוא שברא את הטבע ומקיים את כוח הצמיחה שבתוכו.

משום כך אמרו חז״ל: „אמונת – זה סדר זרעים” [3]. דווקא עבודת האדמה, הנראית כעיסוק גשמי מובהק, יכולה להפוך לשיעור גדול באמונה. האדם פועל ומשתדל, אך יודע שהצלחתו אינה תלויה בכוחו בלבד.

וכאן מתגלה מקומו המיוחד של חודש שבט.

התורה מספרת שבראש חודש שבט, בשנת הארבעים לצאת ישראל ממצרים, החל משה רבנו לבאר לישראל את התורה בספר דברים [4]. מדוע דווקא בתקופה הזאת, סמוך לכניסתם לארץ, נדרש משה לחזור ולבאר את התורה?

התשובה היא שספר דברים מכין את ישראל לחיים מסוג חדש. במדבר הם למדו לקבל את דבר ה׳ בתוך מציאות שבה הניסים היו גלויים לעיניהם. אולם כאשר ייכנסו לארץ, יצטרכו לקיים את התורה בתוך עולם של שדות, בתים, פרנסה, מלחמות, מסחר וחיי חברה. לשם כך לא די בזיכרון המאורעות שהתרחשו במדבר. עליהם להפנים את התורה עד שיוכלו להשתמש בה כדי להנהיג את כל תחומי חייהם.

וזהו תפקידו של הביאור שמשה מעניק להם. הוא אינו מוסר תורה חדשה, אלא חוזר על התורה ומלמד כיצד עליה ללוות אותם גם במציאות החדשה שאליה הם עומדים להיכנס.

כאן מתגלה גם הקשר ליהושע בן נון, שהכניס את ישראל לארץ. יהושע היה משבט אפרים, מזרעו של יוסף הצדיק. בדרך פנימיות התורה, מידתו של יוסף קשורה למידת ה„יסוד”, שתפקידה לרכז את ההשפעה הרוחנית ולהביא אותה לידי גילוי בעולם המעשה.

בספר יצירה נקשר חודש שבט לאות צ׳ [5], המזכירה את מידת הצדיק, כפי שנאמר: „וצדיק יסוד עולם” [6]. בדרך הרמז אפשר לראות בכך התאמה מיוחדת לתפקידו של חודש שבט. לאחר שהאדם קיבל כוחות רוחניים ולמד להכיר את מקורם, עליו לרכז אותם ולהביאם לידי ביטוי במעשיו.

מעניין שגם המילה „מן” עולה בגימטריה תשעים, כמניין האות צ׳. בדרך רמז, המן הכין את ישראל למדרגת היסוד, שבה עליהם לרכז את כוחותיהם לעבודת ה׳. לאחר שההכנה הושלמה, נדרשו ישראל לעבור אל השלב הבא: להכניס את הקדושה לתוך האדמה ולחיות מן הפירות שיצמחו בה.

וכך מתחברים חודש שבט, המן והכניסה לארץ ישראל. בראש חודש שבט משה מתחיל לבאר את התורה לקראת החיים בארץ, ובחמישה עשר בשבט אנו מציינים את ראש השנה לאילן, המבטא את המחזור החדש של צמיחת הפירות. שניהם מלמדים על המעבר מן ההכנה הרוחנית אל האפשרות להוציא אותה אל עולם המעשה.

כאן מתגלה גם הקשר לחג השבועות. במשנה נאמר שבחג השבועות נידונים על פירות האילן [7]. לכאורה, מדוע דווקא בחג מתן תורה אנו עוסקים בפירות? הרי שבועות הוא היום שבו אנו מציינים את קבלת התורה, ואילו הפירות שייכים לכאורה לעולם החקלאות.

אולם לפי המהלך הזה מתברר שהקשר עמוק מאוד. התורה ניתנה לישראל כדי שתשפיע על חייהם בתוך העולם. היא אינה נועדה להישאר רק בבית המדרש, אלא להדריך אותם גם כאשר הם עוסקים בגידול פירות, בפרנסה ובשאר צורכי החיים. כאשר האדם משתמש באדמתו וביבולו על פי מצוות התורה, הוא מגלה שהקדושה מסוגלת להאיר גם בתוך המציאות הגשמית ביותר.

וזהו גם סודה של עבודת ימי השובבי״ם, הנוהגים בקהילות רבות כתקופה של התחזקות ותיקון המידות. בדרך פנימיות התורה מדגישים בימים הללו את תיקון מידת היסוד, כלומר, את היכולת לרכז את כוחות האדם ולהשתמש בהם בדרך הנכונה. אין האדם נדרש לבטל את כוחותיו, אלא להפסיק לפזר אותם על דברים שאין בהם תכלית ולהפנות אותם לעבודת ה׳.

בדרך רמז נוסף מקשרים את ט״ו בשבט לתחילת ההכנה לקראת מחזור השנה הבא. לפי חשבון דרשני מסוים, בשנה פשוטה יש ארבעים יום מט״ו בשבט עד כ״ה באדר, היום הנחשב לפי אחת המסורות לראשית ימי הבריאה לקראת ניסן. אין זה כלל לוחי המתאים לכל שנה, ובשנה מעוברת החשבון שונה, אלא רמז לכך שדווקא באמצע החורף מתחילה להיבנות ההתחדשות שתתגלה באביב.

המן לימד את ישראל שהחיים באים מן השמים, והפירות של ארץ ישראל מלמדים כיצד אפשר לגלות את אותה אמת גם בתוך האדמה.

וזהו המסר הגדול של ט״ו בשבט. לאחר שהאדם למד תורה, התפלל ורכש הכרה רוחנית, עליו לשאול כיצד הדברים ישפיעו על חייו המעשיים. האם הוא מסוגל להכניס את האמונה אל תוך הפרנסה? האם מידותיו באות לידי ביטוי ביחסו למשפחתו? האם התורה שלמד מלווה אותו גם כאשר הוא יוצא מבית המדרש?

כך הופך האדם לעץ הנושא פירות. השורשים הם ההכרה והאמונה שקיבל, הגזע הוא אישיותו שנבנתה במהלך השנים, והפירות הם המעשים הטובים היוצאים ממנה.

אין די בכך שהשורשים יהיו עמוקים אם העץ אינו מצמיח דבר, ואין ערך לפירות שאינם מחוברים למקור חיותם. השלמות היא כאשר כל חלקי העץ פועלים יחד, מן השורשים הנסתרים ועד לפירות הנראים לעיניים.

וזוהי תכלית המעבר מן המדבר לארץ ישראל. לקחת את האור הגדול שקיבלנו, להפנים אותו ולהכניס אותו אל תוך חיי העולם, עד שגם האדמה והפירות ייעשו כלים לעבודת ה׳.

כך אנו יכולים להבין מדוע ט״ו בשבט קשור הן לצמיחת האילנות והן לקבלת התורה. בשניהם מתגלה אותו יסוד: ההשפעה הרוחנית אינה מגיעה לשלמותה רק כאשר האדם מקבל אותה, אלא כאשר היא נקלטת בתוכו ומתחילה להצמיח פירות של תורה, מצוות ומעשים טובים.