מדוע מבקשים „ונאכל מפריה ונשבע מטובה”? הסוד של קדושת פירות ארץ ישראל

יש דבר מפתיע בברכת „על המחיה”, כאשר אנו מברכים על פירות משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. בנוסח הברכה אנו מבקשים מן הקב״ה שישיב אותנו לארצנו, ואז אומרים: „ונאכל מפריה ונשבע מטובה, ונברכך עליה בקדושה ובטהרה”. לכאורה, מדוע אנו מבקשים דווקא לאכול מפירות ארץ ישראל? הרי עיקר מעלתה של הארץ היא קדושתה, המצוות התלויות בה והאפשרות לעבוד בה את הקב״ה בשלמות. מדוע הוכנסה אל הברכה בקשה הנראית חומרית כל כך, לאכול מן הפירות ולשבוע מטובם?

השאלה הזאת נדונה בדברי הב״ח, המבאר שיש באכילת פירות ארץ ישראל מעלה רוחנית מיוחדת. לדבריו, קדושת הארץ הנשפעת בה מתגלה גם בפירותיה, היונקים מן הקרקע הקדושה. לכן הבקשה „ונאכל מפריה ונשבע מטובה” אינה רק בקשה ליהנות ממזון משובח, אלא בקשה לזכות ליהנות מטובה של הארץ באופן המחבר אותנו אל קדושתה [1].

כדי להבין זאת עלינו להתבונן בתפקידו של המזון בחיי האדם. כאשר אנו אוכלים, הגוף מקבל חומרי מזון המסייעים לו להתקיים ולפעול. זהו תהליך גשמי שהקב״ה טבע בבריאה, ואפשר ללמוד אותו באמצעות חוקי הביולוגיה. אולם התורה מלמדת שהאכילה אינה מסתיימת בצד הגופני בלבד.

בפרשת עקב נאמר על המן שאכלו ישראל במדבר: „ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם” [2]. הפסוק מלמד שהחיים אינם תלויים רק במזון עצמו, אלא גם ברצונו של הקב״ה המעניק למזון את כוחו ומקיים באמצעותו את האדם.

בדרך פנימיות התורה מבואר שיש במזון גם משמעות רוחנית. כאשר האדם אוכל מאכל מותר ומברך עליו בכוונה, הוא אינו רק מספק לגופו את צורכי הקיום, אלא משתמש במתנה הגשמית כדי להתחבר אל מקור החיים. האכילה נעשית חלק מעבודת ה׳, מפני שהיא מעניקה לאדם כוח ללמוד תורה, לקיים מצוות ולעשות חסד.

נחשוב על שני אנשים האוכלים אותה סעודה. הראשון מתייחס לאוכל בעיקר כאל מקור של הנאה, ולכן הוא עסוק בטעם, בכמות ובסיפוק המיידי. השני נהנה מן המאכל לא פחות ממנו, אך קודם האכילה הוא מברך מתוך הכרת הטוב, ובמהלכה משתדל לשמור על מידה נכונה. הוא זוכר שהמזון ניתן לו כדי שיוכל לחיות ולעשות טוב בעולם.

מבחינה גשמית ייתכן ששניהם אכלו בדיוק אותו מאכל. אולם מבחינה רוחנית היחס שלהם לאכילה שונה. הראשון הסתפק בהנאה, ואילו השני השתמש בהנאה גם כדי להעמיק את הכרתו בקב״ה.

וזהו אחד החידושים הגדולים של עבודת האכילה. לא כל התעלות רוחנית מחייבת את האדם להתרחק מן הדברים הגשמיים. לפעמים דווקא השימוש הנכון בחומר מאפשר לו לגלות בתוכו קדושה.

הדבר נוגע במיוחד לפירות ארץ ישראל. התורה משבחת את הארץ בפירותיה ובתבואתה, ומתארת אותה כ**„ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש”** [3]. אין כאן רק תיאור חקלאי של תנאי הארץ, אלא גם ביטוי לטובה שהקב״ה מעניק לישראל באמצעותה.

כאשר אדם אוכל מפרי הארץ ומברך עליו, הוא יכול לחבר בין ההנאה הגשמית לבין ההכרה בקדושת הארץ. הפרי מזכיר לו את הקשר שבין עם ישראל לארצו, את ההשגחה האלוקית על הארץ ואת המצוות הרבות הקשורות לגידוליה.

מובן שאין להסיק מכאן מסקנות רפואיות על הרכבם של פירות ארץ ישראל או לקבוע שפירות ממקומות אחרים חסרים ערך תזונתי או רוחני. דברי הב״ח עוסקים במעלה רוחנית ובהקשר של קדושת הארץ, ולא בתכונה מעבדתית שאפשר למדוד בכל פרי.

וכאן מתגלה גם מקומה של הברכה. כאשר האדם מברך לפני האכילה, הוא מכיר בכך שהמזון לא הגיע אליו בכוחו בלבד. הוא זוכר את האדמה, את המים, את השמש ואת המערכת השלמה שהקב״ה ברא כדי להצמיח את הפירות. הברכה אינה משנה את החומר, אלא את יחסו של האדם אל החומר.

בכתבי האריז״ל מודגשת במיוחד מעלת הכוונה בברכות הנהנין, מפני שהן מסייעות לאדם לזכך את יחסו לאכילה ולהפוך אותה לעבודת ה׳ [4]. אין הכוונה שכל אדם חייב להשיג כוונות קבליות מורכבות, אלא שעליו להשתדל לברך במתינות, להבין את משמעות המילים ולהכיר בטובה שהוא מקבל.

קדושת האכילה אינה נמדדת רק בשאלה מה נכנס אל הגוף, אלא גם בשאלה מה עושה האדם עם הכוחות שקיבל מן המזון וכיצד הוא מתייחס למי שהעניק לו אותם.

וזהו המסר של ט״ו בשבט. כאשר אנו אוכלים פירות, במיוחד מפירות ארץ ישראל, כדאי שלא לראות בהם רק מאכל טעים. אפשר להתבונן בכך שהקב״ה ברא מערכת מופלאה המאפשרת לאילן להצמיח פירות, ושכל פרי הוא חלק מן השפע שהעניק לנו.

מתוך ההתבוננות הזאת יכולה להתעורר הכרת הטוב. האדם לומד ליהנות בלי לשכוח את מקור ההנאה, לאכול בלי להפוך את האכילה לתכלית עצמאית ולהשתמש בכוחות הגוף לעבודת ה׳.

כך מקבלות המילים „ונאכל מפריה ונשבע מטובה” משמעות עמוקה. אין אנו מבקשים רק לשבוע מפירות הארץ, אלא לזכות שהשפע הגשמי שלה יחבר אותנו לקדושתה ויעורר בנו רצון לעבוד את הקב״ה בצורה טובה יותר.

וזו אחת המתנות של ט״ו בשבט: ללמוד כיצד פרי קטן יכול להפוך להזדמנות של הכרת הטוב, של קדושה ושל חיבור מחודש אל בורא העולם.