מזמור צ״ז | ה׳ מלך תגל הארץ

תהילים – לב אליהו | להבין את המזמור, את הפסוקים ואת משמעותם

נוסח המזמור

א. יְיָ מָלָךְ תָּגֵל הָאָרֶץ יִשְׂמְחוּ אִיִּים רַבִּים. ב. עָנָן וַעֲרָפֶל סְבִיבָיו צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאוֹ. ג. אֵשׁ לְפָנָיו תֵּלֵךְ וּתְלַהֵט סָבִיב צָרָיו. ד. הֵאִירוּ בְרָקָיו תֵּבֵל רָאֲתָה וַתָּחֵל הָאָרֶץ. ה. הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ מִלִּפְנֵי יְיָ מִלִּפְנֵי אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ. ו. הִגִּידוּ הַשָּׁמַיִם צִדְקוֹ וְרָאוּ כָל הָעַמִּים כְּבוֹדוֹ. ז. יֵבֹשׁוּ כָל עֹבְדֵי פֶסֶל הַמִּתְהַלְלִים בָּאֱלִילִים הִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָּל אֱלֹהִים. ח. שָׁמְעָה וַתִּשְׂמַח צִיּוֹן וַתָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ יְיָ. ט. כִּי אַתָּה יְיָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ מְאֹד נַעֲלֵיתָ עַל כָּל אֱלֹהִים. י. אֹהֲבֵי יְיָ שִׂנְאוּ רָע שֹׁמֵר נַפְשׁוֹת חֲסִידָיו מִיַּד רְשָׁעִים יַצִּילֵם. יא. אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה. יב. שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּייָ וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ.

על המזמור | הרקע והמסר המרכזי

יש פסוקים המתארים את מלכות ה׳ מתוך שלווה, ויש המתארים אותה כגילוי של כוח אדיר. מזמור צ״ז משלב את שתי התמונות: הוא נפתח בהכרזה מלאת שמחה – „ה׳ מלך תגל הארץ” – ומיד מצייר ענן, ערפל, אש, ברקים והרים הנמסים כדונג. כיצד ייתכן שהתגלות המעוררת רעד ופחד מביאה עמה גם שמחה? ומדוע ירושלים שמחה דווקא כאשר היא שומעת על משפטו של ה׳? התשובה נמצאת במהלך המזמור: גילוי מלכות ה׳ אינו רק מפגן של עוצמה, אלא גילוי של אמת וצדק, שבו נחשפת אפסותם של הכוחות המדומים שהעולם נשען עליהם ומתברר שיש מנהיג אחד לעולם.

במזמור הקודם, מזמור צ״ו, נקראו כל העמים לשיר לה׳ ולהכריז על מלכותו. כאן נמשך אותו חזון, אך מקבל אופי מוחשי ונוקב: לא רק הכרזה על מלכותו, אלא תיאור של גילויה בעולם. תחילה העולם כולו נקרא לשמוח; אחר כך מתוארת התגלות משפטו, המרתיעה את הרשעים ומביישת את עובדי האלילים; לבסוף השירה פונה אל אוהבי ה׳ ודורשת מהם לשנוא את הרע, לשמור על יושר הלב ולשמוח בישועתו. זוהי תנועה מן ההכרה בגדולת ה׳ אל האחריות המוסרית של האדם.

מהו הרקע למזמור – אירוע מן העבר או חזון לעתיד?

המזמור אינו מציין בכותרתו שם של מחבר ואינו מתאר במפורש מאורע היסטורי מסוים. לפיכך לא נכון לקבוע שנאמר דווקא לאחר מלחמה מסוימת. עם זאת, המפרשים ביארו את לשונו בזיקה לתקווה לגאולה ולמשפט ה׳ על אויבי ישראל. רד״ק פותח בהסבר שמטרת מזמורים מסוג זה לחזק את לבות בני האדם המתייאשים מן הגאולה בשל אריכות הגלות. לדבריו, תיאורי האש והברקים מכוונים להתגלות משפטו של ה׳ ברשעים, ושמחת ציון היא שמחת ישראל כאשר יתברר לעין כול שה׳ עושה צדק. רש״י מקשר את פתיחת המזמור למפלת עמלק, ואת האש שבפסוק ג׳ למלחמת גוג ומגוג על פי תיאורו של יחזקאל. אלה זיקות פרשניות לאירועי אחרית הימים, ואין הכרח לצמצם אל אחת מהן את כל משמעות המזמור. (רש״י ורד״ק)

מלבי״ם בונה מהלך נוסף: הוא מבדיל בין השגחת ה׳ המתגלית באמצעות חוקי הטבע לבין השגחה ניסית גלויה. מזמור זה, לשיטתו, מתמקד באופן שבו הנהגת הטבע עצמה מכוונת לצדק ולמשפט, אף שבמבט ראשון היא נדמית קבועה ועצמאית. לכן הוא מפרש את „ענן וערפל” גם כמשל להסתר שבהשגחה: בני אדם רואים מאורעות, עונות, סערות ומפגעים, אך אינם תמיד מכירים במנהיג שמאחוריהם. גילוי מלכות ה׳ הוא הרגע שבו גם דרך המאורעות הללו מתברר צדקו. זו דרך פירוש שונה מזו המדגישה בעיקר את מפלת אויבי ישראל בעת הגאולה. (מלבי״ם)

מדוע מלכות ה׳ מביאה גם שמחה וגם יראה?

הפסוקים הראשונים מציירים עולם של כוחות עצומים: ענן המסתיר את השמים, ברקים המאירים את העולם, אש המכלה והרים הנראים יציבים יותר מכול אך נמסים כביכול לנוכח הבורא. אפשר לקרוא אותם כתיאורי סערה הממחישים את גדולת ה׳, ואפשר להבין אותם כמראות נבואיים ומשלים למשפטו ברשעים. בשתי הדרכים המסר ברור: אין כוח טבעי, שלטוני או אנושי העומד בפני עצמו. מה שנראה לאדם אדיר ובלתי ניתן לערעור נתון אף הוא ביד הבורא.

אך אין זו שמחה על פחד כשלעצמו או על סבלם של בני אדם. המזמור מדגיש עוד לפני תיאורי האש כי „צדק ומשפט מכון כסאו”. הכוח האלוהי אינו כוח שרירותי, אלא כוח המונהג בצדק. כאשר מי שפוגעים באחרים יכולים לעשות כרצונם, העולם אינו מקום של ביטחון ושל יושר. לכן התגלות המשפט היא מקור לשמחתם של מי שמצפים שהעוול ייפסק. הפחד נוגע למי שמבקשים להוסיף לעשות רע, ואילו השמחה נוגעת למי שמבקשים אמת, הגנה ותיקון.

מה פירוש „ענן וערפל סביביו”?

הענן והערפל מציינים במקרא פעמים רבות מראה נורא של התגלות שכינה, כגון במעמד הר סיני. אולם במזמור הזה המפרשים נתנו לתמונה שני הסברים שיש להבחין ביניהם. רד״ק ומצודת דוד רואים בענן ובערפל תיאור של חשכה ופורענות המיועדות לרשעים כאשר יבוא זמן המשפט. מלבי״ם, לעומתם, רואה בהם גם משל להסתרת ההשגחה: דרכי ה׳ אינן תמיד מובנות לאדם, ולעיתים נדמה שהטבע פועל בלי דין וחשבון. דווקא אז מבטיח הפסוק שהבסיס למלכותו של ה׳ הוא „צדק ומשפט”.

ההבחנה הזאת חשובה מאוד להבנת המזמור. אין לומר שהענן והערפל מוכיחים שאין לאדם אפשרות לדעת דבר על הנהגת ה׳; הרי המזמור עצמו מתאר כיצד צדקו מתגלה לעין כול. הכוונה היא שהאדם אינו רואה תמיד את כל התמונה בשעת המאורע. ההסתר עשוי להימשך זמן, אך הוא אינו מבטל את האמת שמלכות ה׳ מושתתת על צדק.

למה עובדי האלילים מתביישים וציון שמחה?

בפסוקים ז׳–ט׳ מתרחשת תפנית. תיאורי הברקים וההרים הנמסים מפנים את מקומם לתגובות אנושיות. אלה שהיו מתפארים באלילים ובפסלים מתביישים, מפני שמתגלה שאין ביד מעשי האדם האלה כוח עצמאי להושיע. לעומתם, ציון ובנות יהודה שמחות, מפני שהן רואות כיצד משפט ה׳ מגלה את צדקו ואת מלכותו. „בנות יהודה” מתפרשות אצל המפרשים גם כערי יהודה, כלומר לא רק עיר אחת אלא כל היישובים שסביבה משתתפים בשמחה.

יש לדייק גם בביטוי „השתחוו לו כל אלהים”. אין כאן הכרה באלוהויות רבות השוות לה׳. אבן עזרא מזכיר פירוש שהכוונה למלאכים, ורד״ק ומצודת דוד מבארים את הכינוי על צבא השמים שנעבד על ידי עמים כאלוהות; יש בפירושי הראשונים גם דרך לראות את הביטוי כמכוון לעובדי אלילים הנכנעים לבורא. לפי כל הדרכים, תכלית הפסוק היא אחת: להראות שאין מציאות בעלת שלטון אלוהי עצמאי לצד ה׳. (אבן עזרא, רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם)

הקשר המיוחד לקבלת שבת

בסדר קבלת שבת, מזמור צ״ז בא אחרי „שירו לה׳ שיר חדש”. כך נוצרת התקדמות: לאחר הקריאה להכריז על מלכות ה׳ בכל הארץ, בא תיאור של עולם המכּיר במלכותו דרך האמת והמשפט. עצם אמירת המזמור ערב שבת מאפשרת למתפלל להתבונן מחדש בכוחם של חוקי הבריאה, ובכך שששת ימי המעשה אינם נשענים על כוח אנושי עצמאי. האדם פוסק ממלאכתו ונכנס לשבת בידיעה שיש בורא ומנהיג לעולם.

אולם בקבלת שבת יש למזמור עוד תפקיד: הוא מזכיר ששמחה קדושה אינה רק נעימה ושירה. היא מחייבת גם עמידה על העקרונות של ״אוהבי ה׳ שנאו רע״. מי שמבקש לקבל על עצמו את מלכות ה׳ אינו יכול להסתפק במילים יפות; עליו להשתדל להרחיק עצמו מן העוול ולבחור באמת וביושר. זו משמעות מעשית העולה מן רצף הפסוקים, ולא טענה שכל תיאור האש והברקים נכתב במקורו דווקא על יום השבת.

מה מלמד הפסוק „אור זרוע לצדיק”?

לקראת סוף המזמור מופיע דימוי מפתיע: לא עוד ברק המאיר בבת אחת את השמים, אלא אור ש„נזרע” באדמה. זהו אחד הרעיונות העמוקים ביותר במזמור. זריעה היא מעשה שתוצאותיו אינן נראות מיד. מי שזורע יודע שהגרעין אינו נעלם, גם אם ימים רבים עוברים עד שהצמח מגיח מן האדמה. כך, לפי רש״י, אבן עזרא, רד״ק ומצודת דוד, האור והשמחה שמורים לצדיק ועתידים לצמוח ולהתגלות בשעתם. במיוחד מדגיש רד״ק את הגילוי העתידי של השכר בימות המשיח. העובדה שהצדיק אינו רואה כעת את כל גמולו אינה מלמדת שעבודתו חסרת ערך.

מלבי״ם מעמיק בכיוון אחר: האור האלוהי כבר נטוע בנפש הצדיק כזרע שמסוגל לצמוח. ככל שהאדם שומר על נפשו, עובד על מידותיו ומתרחק מן הרע, האור הפנימי גדל ומרבה את פירותיו. גם זה פירוש שנובע מדימוי הזריעה, אך הוא מדגיש צמיחה רוחנית בתוך האדם ולא רק שכר הממתין לו בעתיד. שתי הדרכים מלמדות שלא כל טוב נמדד במה שאנו רואים מיד. חלק מן הטובה נבנה בהדרגה, וההתמדה בדרך ישרה היא חלק מן העבודה המביאה להתגלותה. (רש״י, רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם)

המסר המרכזי של המזמור

המזמור מציג שלושה שלבים של הכרה: תחילה העולם מתוודע לכך שה׳ מלך ושמשפטו עתיד להיגלות; אחר כך מתברר שהאלילים והכוחות המדומים אינם עומדים מולו; ולבסוף מופנית הקריאה אל אוהבי ה׳ להרחיק את עצמם מן הרע ולשמוח באור שנזרע לצדיק. התגלות מלכות ה׳ אינה שלמה בעבור האדם אם היא נשארת רק ידיעה על כוח גדול. עליה להוליד דרך חיים של נאמנות לטוב, של יושר לב ושל תקווה גם בתקופות שבהן האור עדיין נסתר. השיר נפתח בשמחת הארץ כולה ומסתיים בשמחת הצדיקים: העולם כולו מוזמן להכיר במלך, אך מן האדם נדרשת בחירה מעשית להיות ראוי לאותה שמחה.

בין הפסוקים | חלוקת המזמור לנושאים

פסוקים א–ב – הכרזת מלכות ה׳ ושמחת העולם, לצד הענן והערפל המבטאים דין או הסתרה; יסוד המלכות הוא צדק ומשפט.

פסוקים ג–ו – התגלות כוח ה׳ באש, ברקים והרים הנמסים כדונג, עד שצדקו וכבודו נראים לכל העמים.

פסוקים ז–ט – בושת עובדי האלילים לעומת שמחת ציון וערי יהודה, וההכרה בכך שה׳ עליון על כל הארץ.

פסוקים י–יב – הקריאה לאוהבי ה׳ לשנוא רע, הבטחת השמירה לחסידיו, האור הזרוע לצדיק והשמחה הראויה למי שהולכים בדרכיו.

המהלך השלם של המזמור ברור: מלכות ה׳ ושמחת העולם, גילוי משפטו, קריסת היומרה של האלילים, שמחת ציון, ולבסוף קריאה לאוהבי ה׳ לבחור בטוב ולשמוח באור המוכן להם.

ביאור מאיר | הסבר הפסוקים

חלק ראשון – מלכות ה׳, השמחה והמשפט

פסוקים א–ב

המשורר פותח בהזמנת כל הארץ לשמוח על מלכות ה׳, אך מזכיר מיד שגם כאשר דרכיו נסתרות מן האדם, צדק ומשפט הם היסוד הקבוע להנהגתו.

פסוק א – מלכות ה׳ המביאה שמחה לכל הארץ

יְיָ מָלָךְ[1] תָּגֵל הָאָרֶץ יִשְׂמְחוּ אִיִּים רַבִּים[2].

ביאור הפסוק

יְיָ מָלָךְ – ה׳ הוא המלך והמושל בעולם. לפי פירוש אחד, הפסוק מבשר על הזמן שבו מלכותו תתגלה לעיני הכול; לפי דרך אחרת הוא מתאר את השגחתו הקיימת גם כעת. תָּגֵל הָאָרֶץ – יושבי הארץ ישמחו ויגילו כאשר יכירו בכך שהעולם אינו הפקר, אלא נתון ביד מנהיג של אמת וצדק. יִשְׂמְחוּ אִיִּים רַבִּים – גם יושבי המקומות הרחוקים שמעבר לים יזכו לשמוע על מלכות ה׳ ולהשתתף בשמחה, מפני שאין שלטונו מוגבל לישראל בלבד.

בקצרה

השמחה שבפתיחת המזמור אינה שמחה על שלטון של כוח בלבד. היא נובעת מן ההכרה שיש לעולם מנהיג שהנהגתו מבוססת על אמת וצדק. הקריאה מגיעה גם למקומות הרחוקים ביותר: מלכות ה׳ נוגעת לכל הבריאה ולאנושות כולה.

מקורות והרחבות

[1] ה׳ מלך: רש״י קושר את גילוי המלכות לנטילת השלטון מעמלק, ומצודת דוד מפרש את השמחה על המלכות שתתגלה לעתיד. רד״ק רואה במזמורים אלה חיזוק לתקוות הגאולה בעת גלות ארוכה. מלבי״ם מפרש את המלכות כאן על גילוי ההשגחה בתוך סדרי הטבע. אין למזג את ההקשרים הללו לאירוע היסטורי מסוים אחד. (רש״י, רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם)

[2] איים רבים: „איים” הם איי הים והאזורים המרוחקים. רד״ק מפרש אותם כגבולות העמים, ומצודת דוד מדגיש את יושבי האיים. הבחירה במקומות רחוקים מבטאת את התפשטות ההכרה במלכות ה׳ לכל קצוות העולם. (רד״ק ומצודת דוד)

פסוק ב – ענן וערפל, אך יסוד הכיסא הוא צדק

עָנָן וַעֲרָפֶל סְבִיבָיו[3] צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאוֹ[4].

ביאור הפסוק

עָנָן וַעֲרָפֶל סְבִיבָיו – התגלות ה׳ מתוארת כמוקפת ענן וערפל, מראה המעורר יראה. לפי פירוש אחד הם משל לדין ולחשכה שיפקדו את הרשעים; ולפי פירוש אחר הם מבטאים את ההסתר שבו האדם אינו רואה תמיד כיצד ההשגחה פועלת. צֶדֶק וּמִשְׁפָּט – אף שדרכי ה׳ אינן תמיד מובנות לנו, הנהגתו מיוסדת על צדק ועל משפט אמת, ולא על שרירות לב. מְכוֹן כִּסְאוֹ – אלה הם היסוד האיתן שעליו כביכול עומד כס מלכותו. אין הכוונה לכיסא גשמי, אלא לדימוי המבהיר מהו בסיס הנהגת ה׳.

בקצרה

לפעמים המציאות נראית לאדם מכוסה בענן: הוא רואה קושי ואינו יודע מדוע אירע. הפסוק אינו מבטיח לנו שנבין כל מאורע, אלא מלמד שההסתר אינו מבטל את הצדק האלוהי. גם כשהענן מסתיר, „צדק ומשפט” הם מכון הכיסא.

מקורות והרחבות

[3] ענן וערפל סביביו: רד״ק ומצודת דוד מפרשים את הענן והערפל כתיאור של חשכה ופורענות שיבואו על הרשעים בזמן המשפט. מלבי״ם מפרש אותם גם כמשל להסתרת ההשגחה, כאשר נדמה שהטבע פועל בכוחות עצמו. שתי הדרכים שונות: האחת מדגישה עונש עתידי, והשנייה את ההשגחה שאינה גלויה תמיד. (רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם)

[4] צדק ומשפט מכון כסאו: ה„מכון” הוא הבסיס שעליו המלכות עומדת. מצודת דוד מבאר שה׳ משלם לכל אחד כגמולו. מלבי״ם מבחין בין „משפט” – הנהגה לפי הדין הקבוע – ובין „צדק” המתחשב בנסיבות ובנידון. כך שניהם יחד מבטאים הנהגה ישרה ומדויקת. (מצודת דוד ומלבי״ם)

חלק שני – התגלות גדולת ה׳ על פני הארץ

פסוקים ג–ו

תיאורי האש, הברקים וההרים ממחישים את חוסר האונים של הכוחות הגדולים ביותר מול הבורא. השיא אינו עצם הרעש והאימה, אלא ההכרה הכללית בצדקו ובכבודו.

פסוק ג – אש ההולכת לפני ה׳

אֵשׁ לְפָנָיו תֵּלֵךְ[5] וּתְלַהֵט סָבִיב צָרָיו[6].

ביאור הפסוק

אֵשׁ לְפָנָיו תֵּלֵךְ – ההתגלות האלוהית מתוארת ככוח של אש המתקדם לפניו. זהו דימוי לגבורתו ולמשפטו, ולא תיאור של תנועה גשמית של הבורא. וּתְלַהֵט סָבִיב צָרָיו – האש בוערת סביב אויבי ה׳, כלומר סביב הרשעים המתנגדים לצדקתו ופועלים נגד רצונו. היא מקיפה אותם ומבהירה שאין הם יכולים להימלט ממשפטו.

בקצרה

תיאור האש אינו בא לעורר התפעלות מעוצמה חסרת גבולות בלבד, אלא להזכיר שלמעשי הרשע יש דין. גם מי שנראה חזק ואינו מפחד מאדם אחר אינו ניצב מחוץ לאחריותו לפני ה׳.

מקורות והרחבות

[5] אש לפניו תלך: רש״י מפרש על מלחמת גוג ומגוג ומתייחס לאש ולגפרית שבנבואת יחזקאל (לח, כב). מלבי״ם רואה באש ובברקים תיאור שבו השגחת ה׳, שהייתה נסתרת בענן, מתגלה דרך משפטו ברשעים. בדימוי אין ייחוס גוף לבורא. (רש״י ומלבי״ם)

[6] ותלהט סביב צריו: „תלהט” משמעו תבער בלהבה, ו„צריו” הם אויביו. רד״ק מסביר שהאש תקיף את הרשעים כך שלא יהיה להם מקום להימלט. התיאור מבטא את שלמות המשפט ואת חוסר יכולתם של בעלי עוול להסתתר מפניו. (רד״ק ומצודת ציון)

פסוק ד – הברקים מאירים והארץ נחרדת

הֵאִירוּ בְרָקָיו תֵּבֵל[7] רָאֲתָה וַתָּחֵל הָאָרֶץ[8].

ביאור הפסוק

הֵאִירוּ בְרָקָיו תֵּבֵל – הברקים נראים כאילו הם מאירים את העולם המיושב כולו, ומגלים לעיני הבריות את כוחו ואת משפטו של ה׳. רָאֲתָה וַתָּחֵל הָאָרֶץ – יושבי הארץ רואים את ההתגלות ונאחזים בחלחלה וביראה. הארץ נזכרת בדרך משל במקום יושביה, כאילו הבריאה עצמה מזדעזעת מפני גודל המאורע.

בקצרה

יש ברק שמאיר לרגע ומגלה מה שהיה נסתר בחשכה. כך מתאר המזמור את הופעת הצדק: מה שנראה קודם בלתי מובן יכול להתברר כאשר מעשי ה׳ מתגלים. היראה המתעוררת אינה רק מן הברק, אלא מן ההכרה שיש דין ויש דיין.

מקורות והרחבות

[7] האירו ברקיו תבל: רד״ק מסביר שה„ברקים” יכולים לתאר את המשפטים הגלויים שכל העמים יראו, או ברקים ממשיים בתיאור הפורענות העתידית. מלבי״ם משתמש בתמונת הברק כדי להמחיש את הסרת ההסתר מעל ההשגחה, שנראתה קודם כטבע לבדו. (רד״ק ומלבי״ם)

[8] ראתה ותחל הארץ: „ותחל” מן השורש חול/חיל שעניינו רעד וחלחלה. „הארץ” מתפרשת על יושביה, הנבהלים מן המראות. חשוב שלא להחליף בין „ותחל” לבין „ותחיל” במשמעות התחלה; בהקשר זה מדובר בפחד וברעד. (רד״ק ומצודת ציון)

פסוק ה – גם ההרים נמסים מפני אדון הארץ

הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ[9] מִלִּפְנֵי יְיָ מִלִּפְנֵי אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ[10].

ביאור הפסוק

הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ – ההרים, הנראים לאדם יציבים ואדירים, מתוארים כאילו הם נמסים כשעווה המתחממת באש. לפי פירוש נוסף, ההרים הם משל למלכים ולבעלי כוח המתנשאים מעל אחרים. מִלִּפְנֵי יְיָ – כל העוצמה המתוארת נכנעת לפני הבורא ומשפטו. מִלִּפְנֵי אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ – ה׳ איננו שליט של מקום או עם אחד בלבד, אלא אדון העולם כולו, וכל הכוחות כפופים לרצונו.

בקצרה

מה שנראה לאדם גדול וחזק כל כך עד שאין דרך לשנותו – הר, אימפריה או שלטון המתנשא על החלשים – איננו כוח מוחלט. הפסוק מעורר ענווה ותקווה יחד: ענווה כלפי גדולת הבורא, ותקווה שלא כל כוח הרסני יישאר קיים לעולם.

מקורות והרחבות

[9] הרים כדונג נמסו: „דונג” פירושו שעווה, חומר המתרכך ונמס בחום. רד״ק ומצודת דוד מפרשים את ההרים גם כמשל למלכי הרשעים. אצל רש״י התיאור נקשר לנבואת יחזקאל על הרים הנהרסים במלחמת גוג ומגוג. אלו פרשנויות של תמונת ההר, ואין לצמצם אותה למאורע מוסכם אחד. (רש״י, רד״ק, מצודת ציון ומצודת דוד)

[10] אדון כל הארץ: מלבי״ם מדגיש שהביטוי סותר את התפיסה שלפיה כל אזור בעולם נתון תחת אליל או כוח שמיימי אחר. כל התופעות מתרחשות ברצון בורא אחד, ולא מכוח אדונים שונים המחלקים ביניהם את העולם. (מלבי״ם)

פסוק ו – השמים מעידים וכל העמים רואים

הִגִּידוּ הַשָּׁמַיִם צִדְקוֹ[11] וְרָאוּ כָל הָעַמִּים כְּבוֹדוֹ[12].

ביאור הפסוק

הִגִּידוּ הַשָּׁמַיִם צִדְקוֹ – השמים וכל הנעשה בהם כאילו מכריזים על צדקת ה׳, כאשר מתגלה באמצעותם משפטו. אין זו אמירה בפה כדרך בני אדם, אלא עדות העולה ממה שמתרחש בעולם. וְרָאוּ כָל הָעַמִּים כְּבוֹדוֹ – כל העמים יכירו בגדולתו ובכך שהמשפט בעולם אינו נתון ביד האלילים. הם יראו את מעשי ה׳ ויבינו שהכוח וההנהגה שייכים לו.

בקצרה

ההתגלות הממשית אמורה להוביל להכרה מוסרית. השמים אינם רק מראה מרהיב, והאירועים אינם רק מפחידים: מתוך מה שמתרחש האדם מוזמן לראות גם את שאלת הצדק ואת מלכות ה׳.

מקורות והרחבות

[11] הגידו השמים צדקו: רד״ק מבאר שהשמים מעידים על צדק ה׳ באמצעות הפורענות המתוארת, כגון אש וברד היורדים על הרשעים. מצודת דוד מדגיש את מלאכי השמים המפרסמים את הצדק שנעשה לישראל. מלבי״ם מפתח את הרעיון שחוקי השמים אינם כוח עצמאי המנותק מן הצדק האלוהי. (רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם)

[12] וראו כל העמים כבודו: ה„ראייה” היא ראייה של גילוי הכבוד מתוך מעשי ה׳, ולא השגה גשמית של עצמות הבורא. מלבי״ם מדגיש שגילוי הכבוד לכל העמים מעיד שהשגחת ה׳ אינה מוגבלת לאזור גאוגרפי יחיד. (רד״ק ומלבי״ם)

חלק שלישי – בושת האלילים ושמחת ציון

פסוקים ז–ט

לאחר גילוי המשפט משתנה היחס לאמונות ולעוצמות שאנשים נשענו עליהן. עובדי האלילים נוכחים באפסות עבודתם, ואילו ציון שמחה בהכרה המחודשת במלכות ה׳.

פסוק ז – בושת עובדי האלילים והכנעת הכוחות

יֵבֹשׁוּ כָל עֹבְדֵי פֶסֶל[13] הַמִּתְהַלְלִים בָּאֱלִילִים הִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָּל אֱלֹהִים[14].

ביאור הפסוק

יֵבֹשׁוּ כָל עֹבְדֵי פֶסֶל – העובדים פסלים ומתייחסים אליהם כבעלי כוח אלוהי יתביישו כאשר יתברר שאין ביכולתם להציל את עובדיהם. הַמִּתְהַלְלִים בָּאֱלִילִים – אלה המתפארים באלילים ומייחסים להם את הצלחתם יגלו שתקוותם הייתה מוטעית. הִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָּל אֱלֹהִים – אפילו הכוחות הנחשבים לאלוהויות בעיני בני האדם מתוארים ככפופים לה׳. לפי פירוש אחר מדובר במלאכים או באנשים העובדים אלילים, והעיקר הוא שאין שום כוח אלוהי עצמאי מלבד ה׳.

בקצרה

כאן מגלה המזמור מה מסוכן בהסתמכות מוחלטת על כוח שאינו הבורא: האדם עלול להפוך את יצירת כפיו או את כוח הטבע למקור תקוותו העליון. גילוי מלכות ה׳ משחרר אותו מן הטעות הזאת ומעמיד כל כוח במקומו הראוי.

מקורות והרחבות

[13] עובדי פסל והמתהללים באלילים: „מתהללים” פירושו מתפארים ומתרברבים בכוחם של האלילים. רד״ק מסביר שהעובדים יחשבו תחילה שהצלחתם באה מן הפסלים, וכאשר ייראה משפט ה׳ יכירו שאין בהם יכולת עצמאית. (רש״י, רד״ק ומצודת ציון)

[14] השתחוו לו כל אלהים: בביאור רד״ק ומצודת דוד, „אלהים” עשוי לציין את צבא השמים שעבדו לו כאלוהות, המתואר ככפוף לה׳. רד״ק מציע גם פירוש על עובדי אלילים, ואבן עזרא מביא דרך שמבארת את „אלהים” כמלאכים. אין כאן קביעה שיש אלוהויות ממשיות השוות לה׳. (אבן עזרא, רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם)

פסוק ח – ציון וערי יהודה שמחות במשפט ה׳

שָׁמְעָה וַתִּשְׂמַח צִיּוֹן[15] וַתָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ יְיָ[16].

ביאור הפסוק

שָׁמְעָה וַתִּשְׂמַח צִיּוֹן – ירושלים שומעת על גילוי משפטו של ה׳ ושמחה, מפני שהעוול שנעשה לישראל עתיד להיפסק. וַתָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה – גם ערי יהודה ויישוביה מצטרפים לשמחה. „בנות” משמשות כאן ככינוי ליישובים הקשורים לעיר המרכזית. לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ יְיָ – השמחה היא על המשפטים הצודקים שאתה עושה ועל גילוי האמת בהנהגתך.

בקצרה

שמחת ציון אינה שמחה שרירותית במפלתו של האחר, אלא שמחה על תיקון העוול ועל כך שמשפט ה׳ נראה בעולם. כאשר הצדק מתגלה, יש תקווה חדשה למי שסבלו מן החמס ומן השקר.

מקורות והרחבות

[15] שמעה ותשמח ציון: רד״ק מפרש שציון שומעת את קולות המשפט המתרחש באויבים ושמחה משום שהיא מכירה בו כמשפט צדק. מצודת דוד מפרש שהיא שומעת על מפלת האויבים. „בנות יהודה” הן ערי יהודה ויישוביהן. (רד״ק, מצודת דוד ומצודת ציון)

[16] למען משפטיך: רש״י מפרש „משפטיך” בהקשר זה על נקמת ה׳ באויביו, והרד״ק ומצודת דוד מדגישים את הצדק שבעשיית הדין. לפי מלבי״ם, ציון שמחה גם בכך שהשגחת ה׳ מתגלה כלפי העולם בכלל, לצד ההשגחה המיוחדת על ישראל. (רש״י, רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם)

פסוק ט – ה׳ עליון על כל הארץ

כִּי אַתָּה יְיָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ[17] מְאֹד נַעֲלֵיתָ עַל כָּל אֱלֹהִים[18].

ביאור הפסוק

כִּי אַתָּה יְיָ – אתה לבדו, ולא אליל או כוח אחר, הוא בעל המלכות האמיתית. עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ – שלטונך חל על כל מקום ועל כל הברואים, ואין תחום בעולם העומד מחוץ לרשותך. מְאֹד נַעֲלֵיתָ עַל כָּל אֱלֹהִים – אתה נעלה לאין שיעור מעל כל מה שבני האדם מכנים אלוהות ומעל כל הכוחות שהם מייחסים להם שלטון עצמאי.

בקצרה

הפסוק מסכם את ההכרה שנבנתה לאורך המזמור: כל העמים וכל הכוחות כפופים לבורא אחד. אין להשוות בינו לבין כוח אחר, משום שכל כוח נברא תלוי בו.

מקורות והרחבות

[17] עליון על כל הארץ: רד״ק מפרש שהמשפט העתידי יגרום לכל העמים להכיר ברוממות ה׳. המלכות אינה מתחלקת בין ארצות או בין כוחות, אלא מתייחסת אל העולם כולו. (רד״ק ומלבי״ם)

[18] נעלית על כל אלהים: „אלהים” כאן מתייחס לכוחות שעמים עבדו כאילו היו אלוהות, לרבות צבא השמים. מצודת דוד מדגיש שאין בהם שום השוואה לגדולת ה׳, ומלבי״ם מבאר שכל פעולתם תלויה ברצון הבורא. (מצודת דוד ומלבי״ם)

חלק רביעי – מן האמונה אל המעשה והשמחה

פסוקים י–יב

המזמור אינו מסתיים בתיאור העולם הגדול. הוא פונה אל אוהבי ה׳ ומלמד כיצד עליהם לחיות: לשנוא את הרע, להישמר בנאמנות ולשמוח באור הרוחני ובשכר הנכונים להם.

פסוק י – אהבת ה׳ מחייבת שנאת הרע

אֹהֲבֵי יְיָ שִׂנְאוּ רָע[19] שֹׁמֵר נַפְשׁוֹת חֲסִידָיו[20] מִיַּד רְשָׁעִים יַצִּילֵם.

ביאור הפסוק

אֹהֲבֵי יְיָ – אתם המבקשים להיות קרובים לה׳ ואוהבים את דרכיו. שִׂנְאוּ רָע – התרחקו מן החטא ומן העוול, ואל תתייחסו אל הרע כאל דבר שאפשר להשלים עמו. לפי דרך נוספת, התרחקו גם ממעשיהם של אנשים רשעים ואל תלמדו מהם. שֹׁמֵר נַפְשׁוֹת חֲסִידָיו – ה׳ משגיח על חסידיו ודואג לשמור עליהם. מִיַּד רְשָׁעִים יַצִּילֵם – בידו להציל אותם מפגיעת הרשעים ומן הסכנות האורבות להם; אין זו הבטחה שלא יפגשו שום ניסיון בכל עת.

בקצרה

אחרי תיאורי מלכות ה׳ בעולם כולו, המזמור פונה אל האדם עצמו. אהבת ה׳ אינה רגש שאפשר להפריד מהחיים: מי שאוהב את הטוב צריך לבחור בו ולהתרחק מן הרע. כך הופכת הכרת מלכות ה׳ לאחריות אישית ומוסרית.

מקורות והרחבות

[19] אוהבי ה׳ שנאו רע: מלבי״ם מדגיש שאהבת ה׳ מחייבת שנאת הרע, מפני שהבורא הוא מקור הטוב. מצודת דוד מבאר גם על שנאת עושי הרע ועל הביטחון שה׳ מציל את חסידיו מידם; בניסוח המעשי של הביאור יש להבחין בין הימנעות ממעשים רעים לבין יחס האדם לחוטאים. (מצודת דוד ומלבי״ם)

[20] שומר נפשות חסידיו: רד״ק מציב את ההבטחה בהקשר של גאולת ישראל מפני האויבים, ומלבי״ם מדגיש את השגחת ה׳ המיוחדת על אוהביו. הפסוק הוא ביטוי של אמונה בשמירה וביכולת ההצלה האלוהית, ואינו מלמד שכל צדיק חסין מסבל במציאות העולם הזה. (רד״ק ומלבי״ם)

פסוק יא – האור הזרוע לצדיק ושמחת ישרי הלב

אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק[21] וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה[22].

ביאור הפסוק

אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק – אור של ישועה וטובה מוכן לצדיק כמו זרע הטמון באדמה: אין רואים מיד את צמיחתו, אך הוא עתיד להופיע בשעתו. לפי המלבי״ם, האור הוא גם כוח רוחני הנמצא בנפש הצדיק ויכול לגדול ולהתפתח בעבודת ה׳. וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה – גם השמחה מוכנה ונזרעת בעבור אנשים שלבם ישר. לפי דרך פירוש נוספת, הישרים חווים שמחה פנימית הנובעת מן הטוב שכבר התבסס בנפשם.

בקצרה

לא כל אור מתגלה כבר בשעה שבה נעשה המעשה הטוב. כמו זרע הזקוק לזמן כדי לצמוח, כך יש טובה הנשמרת ומתפתחת בהדרגה. המזמור מלמד את הצדיק שלא להתייאש כאשר גמולו אינו נראה מיד, ולהבין שגם עבודתו הפנימית מצמיחה אור.

מקורות והרחבות

[21] אור זרוע לצדיק: רש״י מפרש שהאור זרוע ומוכן לצמוח בעתיד. אבן עזרא מדמה את הגמול לקציר הגדול מן הזריעה, ורד״ק מייחד את התגלותו לימות המשיח. מלבי״ם מציע פירוש רוחני: אור אלוהי זרוע כבר בנפש הצדיק, והוא גדל ככל שהאדם עובד על שלמותו. (רש״י, אבן עזרא, רד״ק ומלבי״ם)

[22] ולישרי לב שמחה: מצודת דוד מסביר שכמו האור, גם השמחה זרועה ומוכנה לצדיקים. מלבי״ם מבחין בין הצדיק הכובש את יצרו לבין ישר הלב שנטייתו הפנימית כבר מכוונת לטוב, ולכן הוא זוכה לשמחה רוחנית. אין להסיק מכאן שאדם הנאבק ביצרו אינו יכול להגיע לשמחה. (מצודת דוד ומלבי״ם)

פסוק יב – שמחת הצדיקים והודאה לשם ה׳

שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּייָ[23] וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ[24].

ביאור הפסוק

שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּייָ – שמחו בה׳ עצמו, בהכרה שהוא משענתכם ובתקווה לישועתו, ולא רק בטובה חומרית מסוימת. וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ – הודו ושבחו את שמו הקדוש, וזכרו את הנהגתו ואת חסדיו. ההודאה היא על גילוי גדולתו, צדקתו וקדושתו בעולם.

בקצרה

המזמור שנפתח בשמחת הארץ כולה מסתיים בקריאה מיוחדת אל הצדיקים. העולם כולו יכול לשמוח בגילוי מלכות ה׳, אך מי שהולך בדרכיו מסוגל להפוך את השמחה לעבודת לב של הודאה, קדושה ונאמנות לטוב.

מקורות והרחבות

[23] שמחו צדיקים בה׳: מצודת דוד מבאר שהשמחה היא בה׳ כמשען, ומלבי״ם מדגיש שמחה הנולדת מן הדבקות בה׳ ומן השגחתו המיוחדת על אוהביו. פסוק זה חותם את המהלך שהחל ב„תגל הארץ”: מן השמחה הכללית אל שמחתם הרוחנית של הצדיקים. (מצודת דוד ומלבי״ם)

[24] והודו לזכר קדשו: רד״ק מפרש את „זכר קדשו” על שם ה׳, ומצודת דוד על הזכרת שם קדשו בתודה. לפיכך ההודאה היא פרסום שמו ומידותיו, ולא הודיה על דבר חומרי בלבד. (רד״ק ומצודת דוד)

העיקר שצריך לזכור

מזמור צ״ז מלמד שמלכות ה׳ אינה רק אמונה בכוחו הגדול של הבורא, אלא אמונה בכך שהעולם מונהג בצדק ובמשפט. הענן והערפל עלולים להסתיר מעינינו את דרך ההנהגה, אך הם אינם משנים את יסודה. גם כאשר המציאות מסובכת, כאשר בעלי כוח מצליחים וכאשר לא תמיד מתגלה מדוע אירע דבר מסוים, האדם נקרא לזכור ש„צדק ומשפט מכון כסאו”.

התגלות מלכות ה׳ מביאה שמחה לעולם מפני שהיא מגלה שאין לאלילים, לכוחות הטבע או לבעלי השררה שלטון עצמאי. כל הכוחות הללו נתונים ברשות הבורא. משום כך ציון שמחה במשפטיו: לא מפני שהכוח נעשה מטרה, אלא מפני שגילוי המשפט מלמד על תיקון העוול ועל תקוות הישועה.

אולם המזמור אינו מסתפק בהכרה הזאת. לאחר שתיאר את הארץ, השמים, ההרים והעמים, הוא פונה אל האדם ואומר „אוהבי ה׳ שנאו רע”. מי שמכיר במלכות ה׳ נדרש לתת לכך ביטוי בבחירותיו: להתרחק מעוול, לשמור על יושר הלב, להיטיב עם אחרים ולא להיסחף אחרי דברים הנראים חזקים או משתלמים אך אינם נכונים.

לבסוף מזכיר המזמור שלא כל טובה נראית מיד: „אור זרוע לצדיק”. כשם שזרע נעלם בתוך האדמה עד שהוא צומח, כך יש אור ויש שכר המוכנים לצדיק ועתידים להתגלות. ולפי מלבי״ם, חלק מן האור כבר נטוע בנפש האדם ומתפתח בהדרגה ככל שהוא מתמיד בעבודת ה׳. לכן גם בתקופות של הסתר וקושי יש ערך לכל מעשה טוב ולכל החלטה של יושר. השמחה האמיתית אינה מתכחשת לחושך, אלא מכירה בכך שהאור אינו אובד.

סיכום מעשי למתפלל

כשאומרים בקבלת שבת „ה׳ מָלָךְ תָּגֵל הָאָרֶץ”, כדאי לכוון שאנחנו נכנסים לשבת מתוך הכרה שהעולם אינו נשען על כוחנו בלבד. במשך השבוע האדם עסוק במלאכה, בתוכניות ובדאגות, ובשבת הוא מפנה מקום להכרה שה׳ הוא הבורא והמנהיג של הכול.

במילים „עָנָן וַעֲרָפֶל סְבִיבָיו, צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאוֹ” אפשר לחשוב על עניין בחיינו שאיננו מבינים, ולבקש שיתחזק בנו הביטחון בה׳ גם כאשר הדרך עדיין לא ברורה. אין צורך להעמיד פנים שאנחנו מבינים את כל הקשיים; די לזכור שההסתר אינו מבטל את האפשרות להאמין בצדקתו ובהשגחתו.

כשמגיעים אל „אֹהֲבֵי ה׳ שִׂנְאוּ רָע”, כדאי לקבל על עצמנו דבר אחד מעשי: להתרחק מהרגל שלילי, להימנע מדיבור פוגע, לנהוג ביתר יושר או להתגבר על פיתוי שאינו מתאים לדרך התורה. בכך נעשית קבלת מלכות ה׳ לא רק שירה אלא גם החלטה על דרך חיים.

ובמילים „אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק” כדאי לזכור שמעשה טוב אינו נמדד רק בתוצאה המיידית שלו. לימוד תורה, תפילה בכוונה, עזרה לזולת ומאמץ לתקן מידה הם זרעים של אור. גם אם הפירות עדיין אינם גלויים, יש ערך לצמיחה שמתחוללת בנפש. כך אפשר לסיים את המזמור ב„שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּייָ” בשמחה שיש בה אמונה, הודאה ותקווה.

מזמור צ״ז | ה׳ מלך תגל הארץ

תוכן קשור

מזמור כ״ט | הָבוּ לַה׳ בְּנֵי אֵלִים

מזמור צ״ט | ה׳ מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים

מזמור צ״ח | שירו לה׳ שיר חדש

מזמור צ״ו | שירו לה׳ שיר חדש