טוען תוכן…
"נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים" (לא, ב)
כאשר הקב"ה מצווה את משה להילחם במדין, הוא אומר: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
אך כאשר משה מעביר את הציווי לעם, הוא משנה את הלשון ואומר: "לָתֵת נִקְמַת ה׳ בְּמִדְיָן".
מדוע?
אפשר לומר שאין כאן באמת סתירה. משה מבקש ללמד את בני ישראל שהפגיעה בישראל אינה רק פגיעה לאומית או אישית.
בספר מעט מן האור מובא שמשה שינה את הלשון כדי להדגיש שאין מדובר בנקמה הנובעת מעלבון אישי או לאומי, אלא ב**"נקמת ה׳"** – פעולה הנעשית לשם שמים.
וכך מובא בספרי: "לא נקמת בשר ודם אתם נוקמים, אלא נקמת מי שאמר והיה העולם".
גם רש"י כותב על הפסוק: "שהעומד כנגד ישראל כאילו עומד כנגד הקב"ה".
אך יש גם הסבר נוסף במדרש תנחומא. משה אומר: אילו לא הייתה שנאת המדיינים נובעת מכך שישראל מקיימים את התורה, אפשר היה לראות בכך עניין שבין אומות ועם. אך מאחר שההתנכלות לישראל נבעה מכך שהם עם ה׳ ושומרים את תורתו – הרי זו למעשה מלחמה גם נגד הקב"ה.
זהו מסר הנוגע לא רק למלחמה במדין. כאשר אדם מייצג ערך גדול ממנו, היחס אליו הוא במידה רבה גם יחס לאותו ערך.
ישראל ונקמת ה׳ אינם שני דברים נפרדים: הפגיעה בישראל, כאשר היא נובעת משנאת התורה והאמונה, נוגעת גם לכבוד שמים.
