פרק ד | מה בי טבע ומה בי הרגל? להבין מה אפשר לשנות

פרק ד | מה בי טבע ומה בי הרגל? להבין מה אפשר לשנות | למעשה

אחת השאלות החשובות ביותר בהכרת עצמי היא: מה בי הוא באמת טבע, ומה פשוט הפך במשך השנים להרגל? אדם אומר על עצמו: "אני חסר סבלנות", "אני לא מסודר", "אני לא יודע להתמיד", "אני ביישן", "אני דוחה הכול לרגע האחרון". כאשר משפטים כאלה חוזרים במשך שנים, הם מתחילים להישמע כמו הגדרה של האישיות עצמה.

אבל לא תמיד זה נכון.

ייתכן שיש לאדם נטייה טבעית מסוימת, ועל גבה נבנו במשך השנים הרגלים. ייתכן שהוא כלל לא נולד עם ההתנהגות שהוא מייחס ל"אופי שלו", אלא למד אותה, חזר עליה שוב ושוב, עד שהיא נעשתה קלה ואוטומטית. ולעיתים יש שילוב: טבע מסוים יצר נטייה, וההרגלים חיזקו אותה לכיוון מסוים.

ההבחנה הזאת חשובה מאוד. אם כל מה שאני עושה הוא פשוט "מי שאני", כמעט אין מקום לשינוי. אבל אם אני לומד להבחין בין מה שקיבלתי לבין מה שבניתי, נפתח מקום גדול יותר לבחירה ולעבודה.

יש דברים שקיבלנו בטבע

הרמב"ם כותב בהלכות דעות שיש מידות שהן באדם "מתחילת ברייתו, לפי טבע גופו", ויש מידות שהאדם מוכן לקבל אותן במהירות יותר מאחרות. [1]

כלומר, בני אדם באמת אינם מתחילים מאותה נקודה. לאדם אחד קל יותר להיות רגוע, לאחר קל יותר להיות נמרץ. אחד נוטה לזהירות, אחר ליוזמה. אחד רגיש מאוד למה שקורה סביבו, ואחר יציב יותר מול שינויים ולחצים.

אין צורך להכחיש את ההבדלים האלה.

הכרת עצמי אמיתית כוללת גם את היכולת לומר: "יש בי נטייה מסוימת."

אבל כאן חשוב להוסיף מיד: נטייה אינה גזירת גורל.

הרמב"ם עצמו ממשיך וכותב שאם אדם מוצא את טבעו נוטה לקצה שאינו נכון, עליו לכוון את עצמו לדרך טובה וישרה. [1] הטבע מסביר מדוע דבר מסוים קל לי יותר או קשה לי יותר; הוא אינו קובע בהכרח כיצד אגיב בכל מצב.

ויש דברים שלמדנו בדרך

הרמב"ם מוסיף שיש מידות שאינן באדם מתחילת ברייתו, אלא הוא למד אותן מאחרים, אימץ אותן מתוך מחשבה מסוימת, או הנהיג את עצמו בהן עד שהן נקבעו בו. [1]

זהו יסוד עצום בהכרת עצמי.

אדם יכול לחזור על התנהגות מסוימת פעמים רבות כל כך, עד שבשלב מסוים הוא כבר אינו זוכר שפעם היה אחרת.

בהתחלה הוא דחה משימה אחת. אחר כך עוד אחת. בהמשך הוא התרגל להתחיל דברים רק תחת לחץ, ולאחר שנים הוא אומר: "אני פשוט אדם דחיין."

בהתחלה הוא הגיב בכעס בכמה מצבים. עם הזמן הכעס הפך לדרך הקבועה שלו להתמודד עם תסכול, ואז הוא אומר: "כזה אני."

אבל ייתכן שמה שהאדם מכנה "האופי שלי" הוא בחלקו הגדול דפוס שהתקבע.

וזו כבר ידיעה מעודדת מאוד, מפני שדבר שנבנה באמצעות חזרה יכול לעיתים להיבנות מחדש באמצעות חזרה אחרת.

מהו בעצם הרגל?

הרגל הוא פעולה או תגובה שחזרנו עליה פעמים רבות עד שהיא נעשתה קלה יותר ואוטומטית יותר.

הרמב"ם מתאר במפורש כיצד בונים מידה: "יעשה וישנה וישלש" במעשים המתאימים לאותה מידה, ויחזור עליהם עד שהמעשים נעשים קלים עליו והמידה נקבעת בנפשו. [2]

זהו תיאור פשוט מאוד של כוח ההרגל.

בהתחלה האדם צריך לחשוב לפני שהוא עושה. אחר כך הפעולה נעשית מוכרת. לאחר חזרות רבות היא כבר דורשת פחות מאמץ.

והעיקרון הזה פועל לשני הכיוונים.

אם חזרתי שנים על תגובה לא טובה, היא עלולה להיעשות טבעית מאוד עבורי. אבל אם אתחיל לחזור על תגובה חדשה, גם היא יכולה בהדרגה להיעשות קלה וטבעית יותר.

"כזה אני" או "כך התרגלתי"?

לכן כאשר אדם אומר "כזה אני", כדאי לעצור ולבדוק.

האם באמת מדובר בטבע עמוק, או בהתנהגות שחזרה מספיק פעמים עד שהיא מרגישה טבעית?

אפשר לשאול כמה שאלות פשוטות.

האם הייתי כך תמיד? האם אני מתנהג כך בכל מקום? האם יש אנשים שלידם ההתנהגות הזאת כמעט נעלמת? האם היו תקופות שבהן הצלחתי להתנהל אחרת?

לדוגמה, אדם אומר: "אני חסר סבלנות."

אבל בעבודה הוא מסוגל להקשיב ללקוח במשך עשרים דקות, ואילו בבית הוא מתעצבן אחרי שתי דקות.

זה מלמד שחוסר הסבלנות אינו כל הזהות שלו.

אדם אומר: "אני לא מתמיד."

אבל הוא מסוגל במשך חודשים לעקוב אחרי תחום שמעניין אותו מאוד.

כנראה שגם כאן ההגדרה "אני לא מתמיד" רחבה מדי.

שלושה דברים שחשוב להפריד: נטייה, הרגל ובחירה

כדי להבין את עצמנו בצורה מדויקת יותר, כדאי להפריד בין שלושה רבדים.

נטייה היא הכיוון שבא לנו בקלות יחסית. אדם אחד נוטה למהירות, אחר לזהירות. אחד לחברה, אחר לשקט.

הרגל הוא מה שחזרנו עליו מספיק פעמים עד שנעשה הדרך הרגילה שלנו להגיב.

בחירה היא המקום שבו אנחנו מחליטים מה לעשות עם שניהם.

אדם יכול להיות מהיר מטבעו. זו הנטייה. הוא יכול להתרגל לקטוע אנשים באמצע דבריהם. זה כבר הרגל. והוא יכול ללמוד לעצור ולתת לאחר לסיים. זו הבחירה.

ההבחנה הזאת חשובה מפני שהיא מונעת שתי טעויות: מצד אחד, לא להאשים את עצמנו על עצם קיומה של נטייה טבעית; מצד שני, לא להשתמש בנטייה כתירוץ לכל התנהגות שנבנתה סביבה.

לא צריך למחוק את הטבע – צריך לכוון אותו

לפעמים אדם חושב שעבודת המידות דורשת ממנו להפוך לאדם אחר לגמרי.

אבל פעמים רבות אין צורך למחוק את הכוח הטבעי, אלא לתת לו צורה נכונה.

אדם תקיף יכול להפוך את התקיפות לעמידה על עקרונות בלי לפגוע באחרים. אדם רגיש יכול להשתמש ברגישות כדי להבין אנשים במקום להיפגע מכל דבר. אדם עקשן יכול להפוך את העקשנות להתמדה. אדם זהיר יכול להפוך את הזהירות לשיקול דעת במקום לחשש תמידי.

הרמב"ם מורה לאדם לכוון את מידותיו לדרך הנכונה ולא להישאר בקצוות שאינם טובים. [1]

השאלה אפוא איננה תמיד: "איך אני נפטר מן התכונה הזאת?"

לפעמים השאלה הנכונה יותר היא: "איך אני משתמש בה בצורה מתוקנת?"

המעשים אינם רק תוצאה – הם גם בונים אותנו

ספר החינוך מנסח עיקרון יסודי: "האדם נפעל כפי פעולותיו." הוא מסביר שלבו ומחשבותיו של האדם נמשכים אחרי המעשים שהוא עוסק בהם. [3]

כלומר, אנחנו רגילים לחשוב שהמעשה נובע מן האישיות: אני סבלני ולכן אני מגיב בסבלנות. אבל התורה מלמדת שגם הכיוון ההפוך פועל: אם אתרגל שוב ושוב להגיב בסבלנות, אני יכול לחזק בתוכי את מידת הסבלנות.

כך גם בחסד, בזריזות, בסדר, בוותרנות ובתחומים רבים אחרים.

לא צריך להמתין עד שהלב ישתנה לחלוטין ורק אז להתחיל לפעול אחרת.

לפעמים המעשה עצמו הוא הדרך שבה הלב משתנה.

שינוי נבנה מחזרות קטנות

חז"ל אומרים: "והכל לפי רוב המעשה." [4] בפירוש המיוחס לשיטת הרמב"ם מוסבר שיש חשיבות דווקא לריבוי החזרות במעשה טוב: פעולה טובה שנעשית פעמים רבות בונה בנפש הרגל עמוק יותר ממעשה חד־פעמי.

זה מסביר מדוע החלטות גדולות כל כך הרבה פעמים אינן מחזיקות.

אדם מחליט: "מהיום אני מסודר."

אבל "להיות מסודר" אינה פעולה.

לעומת זאת: "בכל ערב אני מחזיר את הדברים שעל שולחן העבודה למקומם" – זו פעולה שאפשר לחזור עליה.

אדם אומר: "מהיום אני סבלני."

אבל עדיף לבחור: "כאשר אני מרגיש שהקול שלי מתחיל לעלות, אני עוצר לפני התשובה."

השינוי אינו נבנה בעיקר מן העוצמה של ההחלטה, אלא מן היכולת לחזור על פעולה נכונה שוב ושוב.

למה שינוי מרגיש לפעמים לא טבעי?

כאשר אדם מתחיל לפעול אחרת, לפעמים הוא אומר: "זה לא אני."

מי שרגיל לענות מיד מרגיש מוזר כשהוא עוצר לפני תגובה. מי שרגיל לדחות מרגיש לא טבעי כשהוא מתחיל משימה מוקדם. מי שרגיל לבטל מחמאות מרגיש לא נוח כשהוא פשוט אומר "תודה".

אבל יש הבדל בין "זה לא מתאים לי" לבין "אני עדיין לא רגיל לזה."

הרמב"ם מלמד שחזרה על מעשים נכונים יכולה להביא לכך שהם נעשים לבסוף קלים יותר ונקבעים בנפש. [2]

לכן עצם הקושי בתחילת הדרך אינו הוכחה שהשינוי אינו מתאים.

לפעמים הוא פשוט סימן לכך שההרגל החדש עדיין צעיר.

איך אני יודע אם זו נטייה או הרגל?

לא תמיד נוכל לדעת בוודאות, וגם אין צורך להגיע לאבחנה מושלמת. אבל אפשר לחפש כמה סימנים.

אם ההתנהגות קיימת בצורה דומה כמעט בכל מצב ומגיל צעיר מאוד, ייתכן שיש בה רכיב טבעי משמעותי. אם היא משתנה מאוד בין מקומות ואנשים שונים, כנראה יש לה גם תלות חזקה בהרגל ובסביבה. אם היו תקופות שבהן התנהגת אחרת, סימן שהדפוס אינו מוחלט. ואם ההתנהגות נעשתה חזקה יותר עם השנים ככל שחזרת עליה, סביר שגם להרגל יש כאן מקום משמעותי.

והדבר החשוב ביותר: גם אם יש נטייה טבעית, עדיין אפשר לשאול מה אני עושה איתה היום.

זו השאלה שנמצאת בידיים שלנו.

גם הסביבה מחזקת הרגלים

יש עוד גורם שאסור להתעלם ממנו: הסביבה.

הרמב"ם כותב: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו." [5]

אדם יכול לחשוב שהוא "כזה", כאשר למעשה הוא חי במשך שנים בסביבה שמחזקת שוב ושוב התנהגות מסוימת. מי שחי בחברה שבה כל שיחה מתנהלת בצעקות עלול להתרגל לדבר כך. מי שסביבו כולם דוחים דברים עלול לראות בכך התנהגות רגילה. ומי שנמצא ליד אנשים מסודרים, חרוצים או רגועים יכול בהדרגה ללמוד גם מדרכיהם.

לכן לפעמים שינוי עצמי אינו דורש רק החלטה פנימית.

צריך לבדוק גם מה בסביבה שלי מחזק את ההרגל הישן, ומה יכול לעזור לי לחזק הרגל חדש.

לא לשנות הכול בבת אחת

ברגע שאדם מבין שהרגלים ניתנים לשינוי, הוא עלול לרצות לבנות מחדש את כל אישיותו בבת אחת.

דווקא כאן כדאי לעצור.

כוחו של הרגל נובע מחזרה. ואם מתחילים עשרה שינויים במקביל, קשה לתת לכל אחד מהם מספיק חזרות כדי להתבסס.

עדיף לבחור נקודה אחת קטנה.

לא "אני מפסיק לדחות דברים", אלא "כאשר מגיעה משימה שאני דוחה, אני מתחיל ממנה חמש דקות."

לא "אני נהיה רגוע", אלא "במחלוקת אחת ביום אני מחכה כמה שניות לפני התגובה."

לא "אני נעשה מסודר", אלא "דבר שאני לוקח ממקומו – אני מחזיר מיד."

פעולה קטנה שחוזרת יכולה להיות משמעותית יותר מהחלטה גדולה שאינה חוזרת.

ההרגל מסביר אותי – אבל אינו פוטר אותי

יש ערך גדול להבין כיצד נבנה דפוס מסוים.

אולי גדלתי בבית שבו התרגלתי להגיב בדרך מסוימת. אולי פחד גרם לי לבנות מנגנון של הימנעות. אולי במשך שנים חיזקתי בלי לשים לב תגובה שאינה טובה.

ההבנה הזאת חשובה מפני שהיא עוזרת לי לעבוד נכון.

אבל יש הבדל בין הסבר לבין פטור.

העבר יכול להסביר מדוע נבנה ההרגל.

הוא אינו מחייב אותי להמשיך לחזק אותו.

כאן נכנסת הבחירה.

השאלה הגדולה: מי אני נעשה?

הכרת עצמי אינה רק ניסיון לגלות "מי אני עכשיו".

יש עוד שאלה חשובה לא פחות:

מי אני נעשה באמצעות הדברים שאני חוזר עליהם בכל יום?

אם אני חוזר שוב ושוב על סבלנות, אני מחזק סבלנות. אם אני חוזר על דחיינות, אני מחזק דחיינות. אם אני מתרגל הכרת הטוב, הנתינה נעשית טבעית יותר. אם אני מתרגל תגובה חריפה לכל תסכול, גם היא נעשית קלה יותר.

לכן האדם אינו רק אוסף של תכונות שקיבל.

הוא גם תוצאה של המעשים שהוא ממשיך לבחור ולחזק.

זוהי אולי אחת הבשורות הגדולות ביותר בעבודת האדם: אינני חייב להתחיל מחדש מאדם אחר. אני יכול להתחיל מן האדם שאני היום – ולבנות ממנו משהו טוב יותר.

למעשה | מפת טבע, הרגל ובחירה

בחר התנהגות אחת שאתה רגיל לתאר כחלק מן האישיות שלך. למשל: "אני דוחה דברים", "אני מתעצבן מהר", "אני לא מסודר" או "אני לא מתמיד".

עכשיו בדוק אותה דרך ארבע שאלות:

מה הנטייה? מהו הכוח או המזג הבסיסי שאולי נמצא מאחוריה – מהירות, רגישות, זהירות, צורך בגיוון, רצון בשליטה או דבר אחר?

מה ההרגל? איזו תגובה חזרה פעמים רבות עד שנעשתה אוטומטית?

מתי זה קורה? באילו מצבים הדפוס מתחזק, ובאילו מצבים הוא דווקא כמעט נעלם?

איפה הבחירה? מהו הרגע הקטן שבו אני יכול להתחיל לפעול בצורה אחרת?

אימון שבועי | לבדוק אם "כזה אני" באמת נכון

המטרה השבוע היא לבחור הרגל אחד בלבד ולבדוק אותו במשך שבעה ימים.

יום ראשון – לנסח מחדש. כתוב משפט שאתה אומר על עצמך, כגון "אני תמיד מאחר" או "אני לא מתמיד". עכשיו נסח אותו כהתנהגות מדויקת: "כאשר אין לי לחץ חיצוני, אני נוטה לדחות את ההתחלה."

יום שני – להתבונן. שים לב מתי ההתנהגות מופיעה. אל תנסה עדיין לתקן. רק רשום את המצבים שבהם היא מופעלת.

יום שלישי – לחפש יוצאים מן הכלל. מצא לפחות שני מצבים שבהם אינך מתנהג כך. החריגים חשובים, משום שהם מראים שהדפוס אינו כל הזהות שלך.

יום רביעי – למצוא את רגע הבחירה.