שיר של יום שישי | קשר המזמור ליום שישי

"הַיּוֹם יוֹם שִׁשִּׁי בְּשַׁבָּת, שֶׁבּו הָיוּ הַלְוִיִּם אוֹמְרִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ, לָבֵשׁ ה' עֹז הִתְאַזָּר, אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט. נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז, מֵעוֹלָם אָתָּה. נָשְׂאוּ נְהָרוֹת ה', נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם, יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם. מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם, אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'. עֵדֹתֶיךָ נֶאֶמְנוּ מְאֹד לְבֵיתְךָ נָאֲוָה קֹדֶשׁ, ה' לְאֹרֶךְ יָמִים" (תהלים פרק צג).

שאלה

שנינו בברייתא (ראש השנה לא א), "בששי היו אומרים, 'ה' מלך גאות לבש', על שם שגמר מלאכתו ומלך עליהן". בפשטות הקשר ליום ששי הוא במילים 'ה' מלך' שבתחילת המזמור. לאחר שהשלים הקדוש ברוך את הבריאה כולל האדם, הושלמה מלכותו על כל הנבראים [1]. האם גם בהמשך דברי המזמור נמצא קשר ליום זה?

תשובות

א.  המהרש"א (חידושי אגדות שם ד"ה בו') מפרש, שהמילים שבסוף הפסוק הראשון, "אף תכון תבל בל תמוט", רומזות על היום הששי, בו נשלמה העמדת העולם על מכונו.

ב.  כדברי חז"ל (שבת פח א), כל קיום העולם היה מותנה בקבלת התורה לעתיד על ידי ישראל. "מאי דכתיב 'ויהי ערב ויהי בקר יום הששי', ה"א יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם, אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימים, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. כמובן שלולי בריאת האדם ביום הששי לא היה נוצר עם ישראל, ולא היתה היתכנות לקבלת התורה על ידי התחתונים. במצב שכזה היה העולם נחרב, ולא היתה לו זכות קיום. נמצא שבזכות היום הששי התקיים מאמר הכתוב 'בל תמוט'.

ג.  רש"י והרד"ק (תהלים שם פסוק א) מפרשים, שאת המזמור הזה אמר דוד על העתיד לבוא, בו תכריז הבריאה כולה "ה' מלך גאות לבש", ויכירו הכל במלכותו. מצב זה היה קיים ביום הששי לבריאה לאחר בריאת אדם הראשון, קודם שחטא בחטא עץ הדעת, אך מיני אז כבר לא נגלתה לכל מלכות ה' בעולם. כדברי המדרש (תנחומא נשא סימן טז), הקדוש ברוך הוא ברא את האדם כדי שתהיה לו דירה בתחתונים, ומשברא אותו הוריד את שכינתו מן השמים לארץ. כאשר חטא האדם סילק הקדוש ברוך הוא את שכינתו מהארץ והחזירה לשמים. לעתיד לבוא יתוקן חטא עץ הדעת, ותחזור השכינה לשכון בארץ כביום הששי קודם החטא. אז תתגלה מלכות ה' בכל העולם, ככתוב (זכריה יד ט) "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

ד.  העולם הזה דומה לערב שבת, והעולם הבא לשבת, כלשון הגמרא (עבודה זרה ג א) "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". מזמור זה מתייחס בעיקרו לבריאה הגשמית של העולם הזה, שכולה אומרת שירה לה'. לפיכך זמן אמירתו הוא ביום ששי ערב שבת.

ה.  למרות שיום ששי מקדים את השבת, השיר של יום השבת "מזמור שיר ליום השבת" המופיע בפרק צ"ב של תהלים, מקדים את השיר של היום הששי הנמצא בפרק צ"ג שם. תופעה זו של שינוי הסדר הכרונולוגי מופיע גם ביום הששי לבריאה. ביום זה באה הבריאה לידי שלימותה עם בריאת האדם, והגיע העולם לידי תיקונו. אך בסופו חטא האדם וגורש מגן עדן, ובאה מיתה לעולם [2]. נמצא שבשבת שלאחריו כבר נפל העולם ממדרגתו לעומת יום הששי שלפניו. אולם לדורות מצב הדברים הינו הפוך, השבת מסמלת את נצחיות העולם הבא ותחיית המתים, שהוא "יום שכולו שבת" (ראש השנה שם), לעומת יום ששי שהוא בחינת העולם הזה וערב שבת.

ו.  במזמור זה מתוארים כביכול מלבושי ה', "ה' מלך גאות לבש, לבש ה' עוז התאזר". רמז להכנת בגדי תפארת לקראת שבת ביום הששי. "וכבדתו מעשות דרכיך (ישעיה נח יג), 'וכבדתו', שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול".

ז.  לחילופין, ביום הששי הנחש התלבש בעזות מצח בבואו לפתות את חוה לאכול מעץ הדעת בדברי כפירה. בהכחישו את דברי ה' שהזהירם שלא לאכול ממנו פן ימותו, אמר לה "לא מות תמותון" (בראשית ג ד). מכוחה של עזות זו חטאו אדם וחוה, וירדה מיתה לעולם. כדי להדגיש את העיוות שבהתנהגות הנחש אומר הכתוב, "ה' מלך גאות לבש, לבש ה' עוז התאזר". הגאות והעוז הינם לבושו הבלעדי של הקדוש ברוך הוא, וחלילה לו לבשר ודם להתלבש במידות אלו [3].

ח.  שנינו במדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק י) שאדם הראשון חיבר מזמור זה מיד לאחר בריאתו. וזו לשון המדרש: קם על רגליו, והיה בתואר כדמות אלוקים. והיתה קומתו מן המזרח למערב, שנאמר (תהלים קלט ה) "אחור וקדם יצרתני", אחור זה מערב וקדם זה קדמה מזרחה. וראו אותו כל הבריות ונתייראו מלפניו, סבורים שהוא בוראם ובאו להשתחוות לפניו. אמר להם אדם, מה באתם, להשתחוות באנו. בואו אני ואתם, ונלך ונלביש גאות ועוז, ונמליך עלינו למי שבראנו וכו'. באותה שעה פתח אדם את פיו, וענו כל הבריות אחריו, והלבישו גאות ועוז והמליכו עליהם ליוצרם, ואמרו "ה' מלך גאות לבש".

ט.  בפנקסו של רבי יהושע בו לוי נמצא כתוב, כל הנולד ביום ששי יהיה אדם חזרן. רב נחמן בר יצחק מפרש שהכוונה היא לאדם המחזר אחר מצוות (שבת קנו א). זאת משום שבערב שבת דרך בני אדם היא לחזר אחר מצות השבת ולהכין את צרכיה. יתכן שסיום המזמור "עדותיך נאמנו מאד", מכוון למצוות ה' [4], שיום זה מיועד במיוחד לחיזור אחריהן [5].

י.  לחילופין, מלכות ה' בעולם שבה עוסק מזמור זה, מוצאת את ביטויה במצוות שהטיל על נבראיו. "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (ברכות נח א), וכל מלכות חייבת להתבסס על מערכת חוקים הנותנת תוקף למשילות המלך. רמז לדבר, "לבש ה' עוז התאזר", 'התאזר' בגימטריה שש מאות ושלש עשרה, כנגד תרי"ג מצוות.

[1] גם על היום השני נאמר בברייתא, "מה היו אומרים, 'גדול ה' ומהלל מאד', על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן", אך באותו יום היתה המלכות רק על המים העליונים והתחתונים שהיו הנבראים היחידים באותה שעה. לעומת זאת ביום הששי התרחבה מלכות ה' על כל ארבעת מיני הבריאה, דומם צומח חי ומדבר, מה גם שהאדם הוא נזר הבריאה, ולשמו ותכליתו נברא העולם. הוא גם היחיד שניתנה בו נשמה אלוקית, ובכוחו להמליך את הקדוש ברוך הוא על עצמו מדעת ובחירה.

[2] כדברי הגמרא (סנהדרין לח ב) בענין אדם הראשון ביום בריאתו: שתים עשרה שעות הוי היום, שעה ראשונה הוצבר עפרו, שניה נעשה גולם, שלישית נמתחו אבריו, רביעית נזרקה בו נשמה, חמישית עמד על רגליו, ששית קרא שמות, שביעית נזדווגה לו חוה, שמינית עלו למיטה שניים וירדו ארבעה, תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן, עשירית סרח, אחת עשרה נידון, שתים עשרה נטרד והלך לו.

[3] כדברי הרמב"ן באגרתו לבנו: ועתה בני דע וראה, כי המתגאה בליבו על הבריות מורד הוא במלכות שמים, כי מתפאר הוא בלבוש מלכות שמים, שנאמר "ה' מלך גאות לבש" וגו'.

[4] כמשמעות 'עדות' בכתוב (דברים ו כ) "מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלוקינו אתכם". אמנם רש"י והרד"ק (תהלים שם) מפרשים שהכוונה היא לעדות הנביאים המעידים על מלכותו יתברך בעולם.

[5] אמנם המהרש"א (חידושי אגדות שם ד"ה חזרן) מעיר על פירוש רש"י, שהוא נוטה מהקו הכללי שבמאמר הנ"ל. על הפנקס האמור היה כתוב מה יהיה טבעו של אדם הנולד בכל אחד מימות השבוע, והטעם שניתן על כולם כרוך בבריאה שנבראה באותו יום של ששת ימי בראשית. כגון הנולד ביום שני יהיה רגזן, משום שבו נפרדו המים העליונים מהמים התחתונים, וכן בשאר הימים. אם כן מסתבר שגם טבע הנולד ביום הששי כרוך במאורע שאירע ביום הששי לבריאה, ולא במנהג העולם ביום זה. על כן פירש, שביום זה הצטווה אדם הראשון על שבע מצוות בני נח, כדרשת רבי יוחנן מהכתוב (בראשית ב טז) "ויצו ה' אלוקים על האדם לאמר, מכל עץ הגן אכול תאכל": 'ויצו' אלו הדינין, 'ה'' זו ברכת השם, 'אלוקים' זו עבודה זרה. 'על האדם' זו שפיכות דמים, 'לאמר' זו גילוי עריות, 'מכל עץ הגן' ולא גזל, 'אכול תאכל' ולא אבר מן החי (סנהדרין נו ב).