שיר של יום שני | קשר המזמור ליום שני

"הַיּוֹם יוֹם שֵׁנִי בְּשַׁבָּת, שֶׁבּו הָיוּ הַלְוִיִּם אוֹמְרִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח. גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד, בְּעִיר אֱלֺקֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ. יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן, קִרְיַת מֶלֶךְ רָב. אֱלֺקׅים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב. כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ, עָבְרוּ יַחְדָּו. הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ, נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ. רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם, חִיל כַּיּוֹלֵדָה. בְּרוּחַ קָדִים תְּשַׁבֵּר אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ. כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ בְּעִיר ה' צְבָא-וֹת, בְּעִיר אֱלֺקֵינוּ, אֱלֺקׅים יְכוֹנְנֶהָ עַד עוֹלָם סֶלָה. דִּמִּינוּ אֱלֺקׅים חַסְדֶּךָ בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ. כְּשִׁמְךָ אֱלֺקִים כֵּן תְּהִלָּתְךָ עַל קַצְוֵי אֶרֶץ, צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ. יִשְׂמַח הַר צִיּוֹן, תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה, לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ. סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ, סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ. שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה, פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ, לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחֲרוֹן. כִּי זֶה אֱלֺקִים אֱלֺקֵינוּ עוֹלָם וָעֶד, הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת" (תהלים פרק מח).

שאלה

כמובא במאמר הקודם, טעם התייחסותו של כל שיר ליום בו הוא נאמר, כבר התבאר בדברי הברייתא (ראש השנה לא א). בטעמו של המזמור של יום שני שנינו שם, "בשני מה היו אומרים, 'גדול ה' ומהולל מאד', על שם שחילק מעשיו ומלך עליהם". ועדיין צריך ביאור, הלא כל ששת ימי בראשית מורים על מלכות ה' בעולם, ובמה מתייחד דווקא יום שני?

תשובות

א.  רש"י (שם ד"ה שחילק) מפרש, שביום זה הבדיל הקדוש ברוך הוא בין המים העליונים למים התחתונים על ידי פריסת הרקיע ביניהם, והתעלה וישב במרום, כעין משכנו בירושלים ובהר קדשו המתואר במזמור זה.

ב.  עוד יתכן לפרש בכוונת הברייתא, שכשם שביום השני הובדלו המים העליונים מהתחתונים, כך הובדלו ירושלים עיר הקודש ומקום המקדש משאר המקומות שבעולם (על פי המהרש"א חידושי אגדות שם ד"ה בב').

ג.  לחילופין, נקודת החידוש ביום השני היא, שגם לאחר שהפריד הקדוש ברוך הוא בין המים העליונים שבחינתם שמיימית ורוחנית, לבין המים התחתונים הגשמיים, עדיין הוא ממשיך להשגיח על התחתונים, ואינו מתחבר לעליונים בלבד. לא תמיד זוכה עם ישראל להרגיש את השראת שכינתו עליהם. הדבר יתגשם בביאת המשיח ובבנין ירושלים. אז "יהיה אלוקים בארמנותיה נודע למשגב" ותמלא תהלתו כל קצווי ארץ.

ד.  ההבדלה בין המים העליונים למים התחתונים נעשתה למורת רוחם של התחתונים. בשעה שהבדיל הקב"ה בין המים העליונים שמעל הרקיע למים התחתונים שמתחת לרקיע, התחילו המים התחתונים לבכות ואמרו, אוי לנו שלא זכינו להיות קרובים ליוצרנו. הבטיחם הקדוש ברוך הוא שיקרבו על המזבח במלח שהוא תולדת המים, ובניסוך המים בחג הסוכות (ראה רש"י ורבינו בחיי, ויקרא ב יג). לראשונה נוצר מצב של אי הסכמה וויכוח כביכול בין הבורא לנבראים [1]. אמנם זכו המים מכח טענתם זו להתעלות בקדושה, ולהיקרב על גבי המזבח. גם בני קורח שחיברו את המזמור הזה, התעלו מתוך מריבת אביהם עם משה ואהרן. בעוד קורח ועדתו נבלעו באדמה ונכרתו מן העולם, חזרו בניו בתשובה, עלו מן הגיהנום ששקעו בו [2] (ראה מגילה יד א), והמשיכו לחיות ולהימנות על הלויים המשוררים.

ה.  לחילופין, בליעת קורח ועדתו באדמה הינה תזכורת לדין שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות למלכי אומות העולם הרשעים בביאת המשיח, כמתואר במזמור זה, "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו" אלו הם מלכי גוג ומגוג שיתקבצו להילחם עם ירושלים (רש"י). אך לבסוף ייאחזו בפחד ורעדה מפני נקמת ה' בכל המורדים בו ובשליחיו הנאמנים, כפי שהעניש את קורח ועדתו.

ו.  אש הגיהנום נבראה ביום השני לששת ימי בראשית, ומסיבה זו לא נזכר ביום זה "וירא אלוקים כי טוב" כמו בשאר הימים (פסחים נד א). כמובא לעיל (תשובה ד), בני קורח אסיר אלקנה ואביאסף, היו תחילה בעצה אחת עם אביהם במחלוקתו עם משה, אך לאחר שנבלע באדמה פרשו ממנו. באותה שעה היו תלויים מעל הגיהנום, ושרתה עליהם רוח הקודש. אז חיברו מזמור זה (ראה זוהר חלק ג נו ב, ורש"י תהלים מב א), ועוד שבעה מזמורים המיוחסים להם (תהלים פרקים מב-מט).

ז.  הפסוק האחרון במזמור זה הוא, "כי זה אלוקים אלוקינו עולם ועד, הוא ינהגנו על מות". ישנם כמה פירושים ל'על מות'. רש"י מפרש שהיא מילה אחת, והיא מלשון עלומים. כלומר, הקדוש ברוך הוא מנהיג אותנו כאדם המנהיג את בנו הקטן [3]. עוד פירש רש"י שהוא מלשון עולם, כלומר הוא ינהיגנו לעולמים [4]. ר"י אבן יחיא מוסיף שהכוונה לעולם הבא. כאמור יום שני מתקשר לבני קורח שפרשו מעדת קורח אביהם, וזכו לחיי העולם הבא.

ח.  יום שני הוא יום מתאים במיוחד לתענית, כמנהג תענית בה"ב שהיא בימי שני חמישי ושני הראשונים של חדשי תשרי ואייר, לאחר סוכות ופסח. תענית זו נועדה לכפרה על החטאים העלולים לבוא מתוך ריבוי התענוג בימי החגים (טור אורח חיים סימן תכט). גם בני קורח זכו לכפרה מכח תשובתם.

[1] בפנקסו של רבי יהושע בן לוי נמצא כתוב, כל אדם שנולד ביום שני יהיה כעסן. זאת משום שביום זה נבדלו המים העליונים מהמים התחתונים, ועל כן אף יהיה שרוי תמיד במריבה ופירוד מחברת בני אדם (שבת קנו א ורש"י שם ד"ה דאיפליגו).

[2] כדברי הגמרא שם, "מקום נתבצר להם בגיהנום ועמדו עליו".

[3] וכן פירש הרס"ג במשמעות זו אך באופן אחר, שישיבנו למצב עלומינו [ולפי זה חסר כ"ף הדמיון וכאילו נאמר 'כעלמות' (רד"ק)]. והוא כענין שנאמר 'וזכרתי לך חסד נעוריך', שימי צאתנו ממצרים משולים לימי הנעורים והעלומים. וכעין זה פירש הרד"ק, שישוב להנהיגנו כמו שהנהיגנו מקדם, כאשר בחר בנו ולקח אותנו לחלקו. והמאירי פירש כפשוטו, יעמידנו בחוזקנו וגבורתנו כבזמן הבחרות.

[4] עוד פירש האבן עזרא, שהוא מלשון העלם, שינהיגנו בהנהגה טובה הנעלמת מהנבראים. עוד פירשו האבע"ז והרד"ק שהן שתי תיבות, ו'על' הוא כמו 'עד', כלומר ינהיגנו 'עד מות', עד יום מותנו.