שיר של יום שלישי | קשר המזמור ליום שלישי

שאלה

שנינו בברייתא (ראש השנה לא א), "בשלישי היו אומרים 'אלוקים נצב בעדת אל', על שם שגילה ארץ בחכמתו, והכין תבל לעדתו". רש"י (שם ד"ה שגילה) מפרש, שביום זה בו ציוה ה' על המים שכיסו את כל הארץ להיקוות למקום אחד כדי שתתגלה היבשה, והכין את מקום שבתם של בני עדתו. אך עדיין יש להבין, כיצד מתקשר ענין זה לנושא הכללי של המזמור, שהוא עשיית משפט צדק ומניעת עוולה?

תשובות

א.  משפט צדק קובע גבולות ברורים בין המותר לאסור, ובין יושר לעוול, בדיוק כגבול שהציב הקדוש ברוך הוא ביום השלישי לבריאה בין הים ליבשה.

ב.  בהמשך המזמור מוכיח אסף את שופטי העוול הנושאים פנים לרשעים, ואינם עומדים לימין הדל והיתום. העונש על עיוות הדין הוא בטשטוש הגבולות שהציב ה' לבריאה, כעונש דור המבול במי המבול שהציפו את כל פני האדמה, ומחק את הגבול שבין הים ליבשה [1] (מהרש"א חידושי אגדות שם ד"ה בג'). הוא אשר נאמר שם, "בחשיכה יתהלכו, ימוטו כל מוסדי ארץ".

ג.  צדק מוליד צדק. מערכת משפט ישרה וצודקת מטמיעה את ערכיה בקרב החברה כולה, ומחנכת את אנשיה להגינות בכל הנהגותיהם הפרטיות, וגם באלו שאינן עומדות תחת ביקורת שיפוטית ישירה. פוריות הצדק ופריחתו דומה למין הצומח שנברא ביום השלישי לששת ימי בראשית. "ויאמר אלוקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ, ויהי כן" (בראשית א יא). בריאה זו הינה הראשונה שניתן בה הכח לפרות ולרבות, ולהפריח את פני האדמה בזרעים חדשים.

ד.  דין צדק הוא אחד מעמודי העולם, כדברי המשנה (אבות פרק א משנה יח), "על שלשה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר (זכריה ח טז) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". אלו הם 'מוסדי ארץ' הנזכרים במזמור זה [2].

ה.  לאחר סילוק המים מעל פני היבשה, לא השאיר אותה הקדוש ברוך הוא ריקנית, אלא מיד לאחר מכן מילא אותה דשאים ועצי פרי במקום המים שכיסוה. כך נוהג ה' גם עם השופטים הרשעים. לאחר שהוא מסלקם ממשרתם הוא מחליף אותם, בהיותו "ניצב בעדת א-ל, ובקרב אלוהים ישפוט. בענין זה גם מסתיים המזמור, "קומה אלוקים שפטה הארץ כי אתה תנחל בכל הגויים".

ו.  בפנקסו של רבי יהושע בן לוי נמצא כתוב, כל הנולד ביום שלישי יהיה אדם עשיר ונואף, משום שביום זה נבראו הדשאים (שבת קנו א). רש"י (שם ד"ה דאיברו) מפרש בטעם זה שני פירושים. א. הדשא פרה ורבה מאד וממהר לגדול ולצמוח, והוא ענין פריצות. ב. הדשא לא הצטווה לשמור על הפרדת מיניו זה מזה, ולא נאמר בו 'למינהו' כפי שנאמר בעצים, ודרכם לצמוח בערבוביה ולינוק זה מזה [3]. יתכן שתוכחתו של אסף מופנית לעשירים המושחתים מוסרית, אשר מקפחים את הדל והיתום ואינם רבים את ריבם.

[1] גם בימי אנוש עלה האוקיינוס על גדותיו, והציף שליש מן העולם בגלל חטאי אותו דור (רש"י בראשית ו ד).

[2] מן הראוי לציין שראשי התיבות של 'דין אמת שלום' מרכיבים את המילה 'דשא'. רמז לכח ההפרייה של שלשה עמודים אלו, כמבואר בתשובה הקודמת.

[3] אמנם אף שבציווי ה' לדשאים לא נאמר 'למינהו', מכל מקום ביציאתם נאמר (בראשית א יב) "ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו". הגמרא מפרשת בטעם הדבר: נשאו דשאים קל וחומר בעצמם, אם רצונו של הקדוש ברוך הוא בערבוביא, למה אמר 'למינהו' באילנות. ועוד קל וחומר, ומה אילנות שאין דרכם לצאת בערבוביא אמר הקדוש ברוך הוא 'למינהו', אנו על אחת כמה וכמה. מיד כל אחד ואחד יצא למינו.