מצוות הביכורים היא אחת ממצוות "הראשית" שבתורה, והיא מחייבת את הבעלים להביא אל המקדש את הגידול הראשון שצמח בשדה או הנץ במטע, אם הוא נימנה על שבעת המינים, ולתתו לכהן המשרת שם. ככל המצוות גם במצווה זו יש לברר את טעמה.
מצוות ביכורים – השרשת חובת הכרת הטוב לבורא
במדרש רוממו את חשיבותה של מצווה זו עד שקבעו שבזכותה נברא העולם1:
ר' הונא בשם ר' מתנה אמר בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים, ומה טעם? 'בראשית ברא אלהים', ואין ראשית אלא חלה, שנאמר (במדבר טו) ראשית עריסותיכם, ואין ראשית אלא מעשרות, היך דאת אמר (דברים יח) ראשית דגנך, ואין ראשית אלא בכורים שנאמר (שמות כג) ראשית בכורי אדמתך וגו'.
קביעה זו של ר' מתנה טעונה כמובן ביאור. ולא עוד אלא שהבאת הביכורים מלווה במסע רב רושם בערי ישראל ובעיקר בירושלים עד למקדש כפי שמתארת מסכת ביכורים, עד שהדבר התמיה מאד את ר' משה אלשיך, גדול הדרשנים בצפת וחבר בבית דינו של מרן ר' יוסף קארו:
הנה בעיני כל רואי את כל החרדה ההיא אשר חרד הוא יתברך על מצות בכורים הזאת, שיחרד איש מביתו ומעירו וילך רגלי באשכול ענבים אחד ומן התאנים ומן הרמונים מעט מזער לא כביר, וההיקש ביתר שבח מינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, וישם בטנא ועל כתף ישאנו אם דל ואם עשיר, ואפילו אגריפס המלך. ויתקבצו יחד כל בני עיר ועיר בחליל מכה, ומיני זמרה בשירי זמרה, ובכל עיר יבאו בה יצאו לקראתם זקניה ושופטיה ורבים שריה, לפי כבוד הנכנסים בהלל והודות לה'. וכה משפטם עד שערי ירושלים, בשור וקרניו מצופות זהב ועטרות זית, ובהגיעם בשערי ירושלים ירומו קול אומרים שמחתי באומרים לי כו' עומדות היו רגלנו כו' ככל הכתוב במשנה (בכורים פרק ג). ומה קול החרדה הזאת על פחות משוה חצי דינר:
שוו בנפשכם חקלאי מהגולן בימי בית ראשון שבבעלותו מטע רימונים והוא עולה לירושלים עם רימון אחד, והולך בתהלוכה המפוארת והשמחה. מה הם הרגשות שצריכות ללוות אותו לאורך כל הדרך, ובמקדש? על כך משיב האלשיך:
אמנם זה חסדו יתברך חפץ להיטיב, ולא יבקש מידינו להחשיב עולמו כאילו הוא לנו, רק שנחזיק לו יתברך טובה ונכיר כי הוא אדון הכל והוא הטוב והמטיב לנו תמיד, ונברך ונהלל לו יתברך… על כן צוה יתברך עשות את כל הכבוד האמור במשנה, למען יורו כי אינם כפויי טובה רק מכירים כי הכל שלו יתברך, ומביאים ראשית כל פרי דרך כבוד, כי זה כל מה שיבקש הוא יתברך על כל מה שברא. כי הלא כל העולם אשר ברא בעבור האדם לא היה כי אם למען יחזיק לו טובה ויהללנו ולא יהיה כפוי טובה, ובזה תלוי קיום כל התורה. והוראה עיקרית אל היות זאת כונתו יתברך, הלא גלה ופירש במשנה זו ובמצוה זו, שאם לא כן למה חרד על שוה פרוטה את כל החרדה והכבוד. ובגלל הדבר הזה הטיבו אשר דברו ז"ל שבשביל מצות בכורים נברא העולם, כי הוא על שנחזיק לו טובה על המחיה ועל הכלכלה, וההקש בכל יתר דברים.
לדבריו, טעמה של מצות הביכורים הוא להשריש בנו את מידת הכרת הטוב כלפי בורא עולם, שעשה זאת על מנת להיטיב לברואיו והוא מבקש מאתנו שנכיר בכך. חובת הכרה זו אינה יכולה להצטמצם בתחושות בלבד ועליה לבוא לידי ביטוי במעשים, כגון בהבאת ביכורי השדה. ולא עוד אלא שמהעובדה שדי בפרי אחד ובשיבולת אחת יש להסיק שיש להודות להי"ת גם על דברים פעוטים. בהכרה זו, טוען האלשיך "תלוי קיום כל התורה". כלומר, מפני מה אנחנו מקיימים מצוות ה'? בשל חובת הכרת הטוב לבורא.
לדברים אלו כבר קדמוהו הראשונים בהסבירם מדוע מתן תורה נפתח בהזכרת העובדה שה' הוציאנו "מארץ מצרים, מבית עבדים". הנה דבריו של אבן עזרא (שמות כ, א):
כי אתה חייב בעבור שהוצאתיך מבית עבדים להיות לי לעבד שתעבדני, ותהיה לי לעם ואני אהיה לך לאלהים. ומשה פי' זה בפרשת כי ישאלך בנך (דבר' ו, כ), כי טעם השאלה, למה אנו חייבים לעשות מצות השם יותר מכל האדם, והלוא בורא אחד לכולנו. והנה הזכיר שלש תשובות. הא', עבדים היינו לפרעה (שם שם, כא), והוא עשה לנו זאת הטובה הגדולה, על כן אנו חייבין לשמור כל מה שיצונו, אפילו לא היינו יודעים טעם מצותיו.
מעתה יש להוסיף ולהסיק שחובת הכרת הטוב היא מעיקרי אמונת ישראל, שהרי היא מופיעה בפתחן של עשרת הדיברות.
הרמב"ן מוסיף וטוען שהחובה להגיע להכרה בבורא ולהודות לו היא חפצו היחיד של הקב"ה וזה הטעם לתקנת תפילה בציבור (שמות יג, טז):
ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו...
מה שכתב האלשיך בטעמה של מצות ביכורים, מופיע בקצרה במדרש ספרי" (דברים סימן רצט) שהוסיף על מה שמביא הביכורים אומר לכהן במקדש: 'ואמרת אליו' – ולא כפוי טובה! כלומר עצם הבאת הביכורים למקדש, עוד קודם שהמביא אומר 'הגדתי היום וגו', הוא מביע את היותו מכיר טובה לה' יתברך.
מפני מה יש להכיר טובה
מצוות ביכורים מלמדת על החובה להכיר טובה לקב"ה על הארץ הטובה שנתן לנו ועל שמצמיח בה את פירותיה הטובים, אבל חובה זו אינה מצומצמת רק ביחס שבין אדם למקום, אלא הרי היא מתרחבת על כל מרחבי החיים, במיוחד במישור היחסים בין אדם לחברו, בין איש לאשתו ובין בן להוריו. מעניין הדבר שקל להודות לאדם שמרוחק מאתנו יותר מאשר למי שקרוב אלינו. הלא לכל מי שמגיש לנו שרות ציבורי, או שמשרת אותנו בחנות וכד' אנו אומרים "תודה" בקלות מרובה, על אף שהוא מחויב בשרות זה או שעושה זאת לתועלתו, ודווקא לקרובים לנו אנו מתקשים יותר להודות. אפשר שהדבר קשור למה שכתב הרב הוטנר ב"פחד יצחק" (חנוכה, מאמר ב, ב): למילה הודאה יש בלשון הקודש שני מובנים, האחד הוא הבעת תודה והאחר הוא במובן של הסכמה לדברי אחר. הודאה על העבר פירושה החזקת טובה על מעשה חסד, הודאת בעל דין פירושה הסכמה לדבריו של הצד השני. וזאת יש לדעת שאדם נוטה מעצם טבעו לראות עצמו כמושלם וכמי שיכול לספק את כל צרכיו ללא עזרת אחר. בשעה שהוא מביע את הכרת טובתו לחברו ונותן לו תודה, באותה שעה יש כאן הודאת בעל דין כי בפעם הזו הוא נסמך על שולחן חברו. אגב, זו הסיבה שמשיבים לאומר התודה – "על לא דבר", כלומר אנחנו מבקשים לצמצם את תחושת ה"כשלון" של בעל התודה. לפיכך קל להודות בתודה חד פעמית לאדם שאינו מוכר, וקשה לצבור חובות אלו כלפי אדם קרוב. ברם, מי שהוא בעל נפש מפתח בקרבו תכונת הכרת הטוב. מספרים על ר' איסר זלמן מלצר, זקן ראשי הישיבות בארץ ישראל בזמנו ומחבר פירוש "אבן האזל" על הרמב"ם, שבזקנותו אמר פעם לתלמידיו ש"הוא מתפקע ואינו יכול אתה יותר" בהתכוונו לאשתו. התלמידים נבהלו, אך ר' איסר זלמן הסביר שהוא מרגיש כלפיה תחושה כה עמוקה של הכרת הטוב עד כדי גודש עצום, ואכן היא הייתה מסורה לבעלה עד מאד, והן הן הדברים אשר אמרנו.
נוטים לפרש את החובה להכיר טובה למי שגמל עמך טוב כחובה אנושית כלפי הזולת. אכן, בעלי המוסר ראו בכפוי טובה אדם חסר אנושיות (לא לחנם אומרים על איש שכזה "הוא לא בן אדם"). המהר"ל מפראג פסק בספרו "גור אריה" על התורה (בראשית ב, ה) שאסור לעשות טובה לכפוי טובה, והרב חיים שמואלביץ, ראש ישיבת מיד, מחשובי בעלי המוסר בדורותינו היה נוהג תדיר לומר ש"הכרת הטוב זה כל האדם". ואכן יש בדברי רבותינו מאמרים רבים על חובה זו ומעלותיה, ומהם יש ללמוד שחובה זו אינה באה רק משום הפגיעה בזולת שגמל אתך חסד, אלא היא דרישה עצמית.
אחד המקורות המפורסמים לקביעה זו הוא הסברו של רש"י, בעקבות המדרשים, לשאלה מדוע ציווה ה' דווקא על אהרן להכות את היאור והעפר במכות דם, צפרדע וכנים, ולא על משה. ואמרו (תנחומא וארא, יד) שה' אמר למשה שאין זה מן הדין שהמים והעפר שהגנו עליו בלידתו ובחרותו, ילקו על ידו. ולמדו מכאן שחובת הכרת הטוב קיימת גם כלפי הדומם. ברור שלמים ולעפר אין כל רגש, ומכאן שכפיות טובה יוצרת בראש ובראשונה פגם בנפשו של הכופר בטובה, וזה הטעם למה שאמרו חכמים (בבא קמא צב, ב): "בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן".
ממה שציוה ה' במכות מצרים למד משה לעצמו במלחמת מדין, שהרי ה' ציווה עליו "נקום" והוא שלח את פנחס בראש הלוחמים, ותמוה הדבר שהרי בפשטות ה' הטיל את הציווי עליו? השיב על כך המדרש:
'וישלח אותם משה'. אמר הקדוש ברוך הוא למשה 'נקם נקמת' – אתה בעצמך, והוא משלח את אחרים? אלא מפני שנתגדל בארץ מדין אמר אינו בדין שאני מצר למי שעשה בי טובה, המשל אומר "בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן".
ר' חיים שמואלביץ הוכיח מכאן (שיחות מוסר, תשל"ב, לב) שהכרת הטוב איננה רק מידת דרך ארץ טובה, אלא היא דין, שהרי מן הדין היה חייב הוא עצמו ללכת, אלא בגלל חובת הכרת הטוב לכך שנתנו לו מחסה כשברח מפני פרעה, יכול היה משה לדרוש את הציווי כמו שדורשים במידות שהתורה נדרשת בהן, ולפרש את הציווי "נקום" – על ידי שליח.
כפיות טובה לאומית
לא רק בין יחידים קיימת חובה שכזו, אלא גם בין ציבורים ולאומים. בפרשת כי תצא קראנו על החובה להרחיק את העמונים והמואבים מעם ישראל (דברים כג, ד-ט):
התורה חורצת דין קשה על עמון ומואב, לכאורה בשל דבר של מה בכך. הראשון הוא חטא של אי-עשיה של דבר-מה שהיה מצופה מהם, והלא עם ישראל ניזון מהמן ומבארה של מרים, כך שלא הייתה הרעה בפועל. גם הזמנת בלעם לא הייתה אלא רצון שלא הגיע לידי מימוש. מדוע ראתה התורה במעשים אלו חטאים שאין להם כפרה, עד כדי כך שאינם מאפשרים חיבור בין עמונים ומואבים לבנות ישראל, יותר מחטאם של המצרים ששעבדו אותם וזרקו זכריהם ליאור, ויותר מחטאם של האדומים שיצאו בחרב להילחם עם ישראל. ולא עוד שעם ישראל נצטווה לא לדרוש שלומם וטובתם של עמון ומואב לעולם, מה שאין כן ביחס למצרים ולאדומים.
הרמב"ן , כדרכו בפירושו לתורה, מוצא את סיבת ההרחקה החמורה בפגם יסודי במידות – בכפיות טובה:
והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם, שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי (בראשית יד טז), ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה (שם יט כט). והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה.
מתוך ההשוואה בין הרחקת עמון ומואב לקירוב של המצרים עולה לימוד גדול והוא, שהמושחתים בהכרת הטוב אינם ראויים לבוא בקהל ה' יותר מאלו שהרעו בפועל. אחת מהמידות המצוינות של עם ישראל הוא היותם גומלי חסדים, ואין כפויי טובה משורשם יכולים להתערב בהם. לעומת זאת התורה ציותה "לא תתעב מצרי" וכתב רש"י: "מכל וכל אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור. מה טעם, שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק". החובה הזו נאמרה ליוצאי מצרים, לאלו שחוו את רשעותם של המצרים, ואף על פי כן נאסר לשנוא אותם. ואף על פי שהאכסניה שניתנה ליעקב ובניו בשעת הרעב הייתה בזכותו של יוסף שהציל את מצרים מחרפת רעב, בכל זאת נזקפה הסכמת פרעה לקליטת בני ישראל כחסד לדורות, ואנחנו מחויבים בהכרת הטוב להם.
ולאידך גיסא, מפרעה למדים שהכופר בטובתו של חברו סופו שכופר בטובתו של הקב"ה5:
מפני מה ענש הכתוב ביותר לכפויי טובה. מפני שהוא כעניין כפירה בהקב"ה. אף הכופר בהקב"ה כופר טוב הוא. האדם הזה הוא כופר טובתו של חבירו, למחר הוא כופר טובתו של קונו. וכן הוא אומר בפרעה, אשר לא ידע את יוסף. והלא עד היום הזה מצרים יודעין חסדו של יוסף, אלא שהיה יודע ולא השגיח עליו, וכפר טובתו, ולבסוף כפר טובתו של הקדוש ברוך הוא, שאמר לא ידעתי את ה'. הא למדת שכפיית הטובה הקשה לכפירה בעיקר. וכן הקדוש ברוך הוא אומר להן לישראל אנכי ה' אלהיך. מה ת"ל. אשר הוצאתיך. אמר להן, הזהרו שלא תכפו טובה, שכפוי טובה אינו יכול לקבל מלכות שמים.
להכיר טובה לאביו ואמו, בעל לאשתו ואשה לבעלה
אם התחייבנו להכיר טובה למצרים, על אחת כמה וכמה שאנחנו מחויבים להכיר טובה לבוראנו. מדרש נפלא מכוון אותנו לכך6:
ר' לוי בשם ר' חנינא אמר על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא מ"ט (תהלים קנ) 'כל הנשמה תהלל יה – כל הנשימה תהלל יה'.
רוב בני האדם אינם נושאים תודעה זו בקרבם. בעל חובת הלבבות (שער ב) כותב שלוש סיבות לכך.
אחת מהן היא ההרגל, כלומר אדם חושב שחייו זורמים מאליהם, וכל הצלחותיו הן פרי מעשה ידיו, ולכן כל עוד לא מתערער דבר מה בחייו הוא אינו תולה את ההטבה שלו בחסד ה' וממילא אינו חש צורך להודות. ההרגל – זו אחת הסיבות למה שאמרנו בתחילת דברינו שאדם סביר מודה לאנשים שהוא פוגש אותם לעתים רחוקות והוא מתקשה לעשות זאת לקרובים אליו. ועוד אפשר להוסיף שמקבל טובה משתעבד לנותנה והדבר פוגם בתחושת החרות הטבעית שלו, לכן קל להודות למי שפוגשים באופן חד פעמי וקשה להודות למי שיש משמעות לשעבוד המצטבר כלפיו.
ברם אם נתבונן מעט הרי שהאמת הפוכה. במיוחד יש לשים לב לחובה זו ביחסי הורים וילדיהם. הלא אין שיעור לחובת הכרת התודה של כל אדם להוריו שילדו אותו וגידלוהו. למעלה מזאת, הרב אביגדור נבנצאל שליט"א מחדש (שיחות מוסר בישיבת הכותל תשע"ב) שקיימת חובת הכרת הטוב וכיבוד כלפיהם מדין "רבו המובהק" שהרי הם שהעמידוהו על רגליו גם מבחינה אמונית ותורנית, מהם קיבל את עיקרי אמונתנו, הם שלימדוהו להתפלל, לקרוא קריאת שמע, להניח תפילין, לשמור שבת ומועד ועוד ועוד, והלא אלו יסודות חייו של אדם.
האם וכיצד יכול אדם לפרוע את חובו להוריו? בהיותו בבית הוריו קיימות אפשרויות רבות, אבל יש לדעת שגם בעת שאדם יושב בבית המדרש ולומד תורה, הוא מזכה את הוריו. ואף אם לא שלחוהו במפורש ללמוד תורה והוא החליט על כך בעצמו – יש להוריו חלק נכבד בהחלטה זו. ימחיש דברים אלו מעשה שאירע בתקופת פעולות התגמול. אריק שרון בא לבקר פקוד שלו שנפצע ואושפז בבית החולים. אמו של הפצוע התנפלה על שרון: מה עשית? למה לקחת את הבן שלי לפעולה? אריק השיב לה: "אני לקחתי אותו? את שלחת אותו!". אכן, מעשים רבים שאנו עושים הרי זה מכוח החינוך והדוגמא האישית של הורינו, אף אם לא הורו לנו במפורש, והזכויות של מעשינו הטובים נזקפות גם לזכותם.
זה לענ"ד פשרה של תקופת האבלות של יב' חודש שנתבעת ממי שנפטרו אביו ואמו, לעומת שלושים יום לשאר קרובים. אין הדבר תלוי במידת הצער, כי לעתים פטירת ילד קטן כואבת הרבה יותר מפטירת אב זקן. אלא שזו דרישת חכמים מילדי הנפטר לנהוג באבילות על מנת לזכות ולרומם במעשים טובים את נפש הנפטר, וכפי שכתוב בזוהר שכל פעם שמחדש הבן תורה נותנים בשמים כבוד גדול להוריו.
הכרת הטוב היא גם מפתח לחיי נישואין מאושרים, שכן בעלי מידת הכרת הטוב הם גם בעלי עין טובה, ומתקיים בהם "זכו שכינה ביניהם", דהיינו מתוך שחיי הזוגיות שלהם מלווים בתודעת "במה זכיתי" הרי שבבית שורה רוח של תודה על כל פעולה ופעולה שעושה בן הזוג.
מודה אני לפניך, מלך אל חי וקיים
נשוב אל ההתחלה, כוונתי לתחילת יומו של אדם הניעור משנתו. אדם פותח את יומו אחר שפקח עיניו משנתו באומרו "מודה". מדוע דווקא מילה זו? ביאר מרן הרב בסידור "עולת ראיה" (עמוד א):
ההוראה הלשונית של חובת הודאה, בבטוי "מודה" ביחוד, משותפת היא להודאה מגזרת תודה, הבאה מתוך הכרת הטובה של המיטיב, ומגזרת התודות והודאה על האמת. והדברים מתאימים זה לזה. צהלת החיים הראשונה, הפוגשת את האדם בהקיצו משנתו ומוצא הוא לפניו עולם מלא וחדש בכל מלואו וטובו, היא מרימה את אור השכל הפנימי להכיר את אור החיים וזיוו ביסודו, ותחת ההשקפה העכורה החמרית, שהיא מוטבעת בטבע הבשר, מתעלה הרוח להשקפה אלהית צחה, לראות את נשמת אור חי העולמים ביפעת מפעלה. והאדם ברגש תודתו מודה הוא על האמת, ומקיים את עומק אמתתה של ההכרה הרוחנית, ומעיד על כל אור החיים והיש, שהוא נובע כלו ממעין הטוב ומקורו, ממקור חסד עליון, המשפיע שפעת חיים לכל המון עולמים וכל יצוריהם".
כל מעמיק יבחין שבדברי הרב זצ"ל גנוז כל מה שנאמר לעיל.
לא צריך הרבה, רק מילה אחת קטנה אבל ענקית כדי להפוך עולמות, לשנות את המצב ואת המהלכים על לוח השחמט של החיים.
מילה אחת, לא יותר מזה, היא המתנה הגדולה של האדם לסובבים. כן, וגם לעצמו.
מילה אחת, לא יותר מזה, שמביעה את הכרת הטוב למי שמרעיף עלינו את כל הטוב והחסד שאנו חווים כל רגע ורגע בחיינו.
תודה, זה הכל.
דבר תורה
פרשת כי תבוא
הר גריזים והר עיבל - הברכות והקללות
מדוע הציווי על ברית הברכות והקללות בהר גריזים והר עיבל כולל רק את ה'ארורים' ולא את ה'ברוכים'?
