תשליך | הקשר בין מחילת עוונות למים

"מִי אֵ-ל אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע, לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ. לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ, יִכְבֹּשׁ עֲוֹנוֹתֵינוּ, וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם. תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, חֶסֶד לְאַבְרָהָם, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם".

מנהג הגאונים הוא ללכת ביום הראשון של ראש השנה אל הנהר [1], או אל מקום קיבוץ מים אחר, ולומר את תפילת התשליך הפותחת בפסוקים האמורים וכוללת עוד כמה מזמורי תהלים. מנהג זה הובא ברמ"א (אורח חיים סימן תקפג סעיף ב), ופשט בכל קהילות ישראל. בספר מנהגים (לרבי יצחק טירנא) הוסיף, שמן הראוי לומר תפילה זו ליד מים שיש בהם דגים חיים. מעמד זה מבטא באופן סמלי את השלכת החטאים והעוונות אל המים. זכר למנהג זה מצאנו בכתובים (נחמיה ח א), "ויאספו כל העם כאיש אחד אל הרחוב אשר לפני שער המים". אירוע זה התרחש בראש השנה, ככתוב בהמשך המקראות (שם פסוק ב), "ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל, מאיש ועד אשה וכל מבין לשמוע, ביום אחד לחדש השביעי".