איך אפשר לצוות על אדם להיות שמח? הסוד של חודש אדר

חז״ל קבעו כלל מפורסם: „משנכנס אדר מרבין בשמחה” [1]. לכאורה, כולנו מבינים מה משמעותו של הציווי. כאשר מגיע חודש אדר צריך להיות שמחים יותר. אבל אם נתבונן בדברים נגלה שאלה יסודית מאוד: כיצד אפשר לצוות על אדם להיות שמח? הרי שמחה אינה פעולה שאדם יכול לבצע לפי פקודה. אפשר לצוות עליו לקום, ללכת, ללמוד או לתת צדקה, אבל כיצד אפשר לצוות עליו להרגיש שמחה? אם אדם אינו שמח, מה בדיוק עליו לעשות כדי לקיים את דברי חז״ל?

אפשר היה לומר שהכוונה היא להרבות בפעולות המעוררות שמחה, כגון ריקודים, מוזיקה וסעודות. אלא שהסבר זה מעורר קושי. בפורים עצמו אכן תיקנו חז״ל מצוות מעשיות של סעודה ושמחה, אבל מראשית חודש אדר לא מצאנו חובה לערוך סעודות מיוחדות או להתחיל בריקודים מדי יום. ובכל זאת אמרו חז״ל להרבות בשמחה כבר מתחילת החודש. משמע שעבודת השמחה אינה מתחילה דווקא בפעולות חיצוניות, אלא במשהו עמוק יותר המתרחש בתוך האדם.

כדי להבין זאת עלינו להתבונן במצוות השמחה בשלושת הרגלים. התורה אומרת: „ושמחת בחגך” [2]. חז״ל מלמדים שבזמן שבית המקדש היה קיים התקיימה שמחת החג גם באמצעות בשר שלמים, ובזמן הזה יש לשמוח גם באמצעות שתיית יין [3]. אולם במקום אחר אמרו חז״ל שאין נושאים נשים במועד, ודרשו מן הפסוק: „ושמחת בחגך”, ולא באשתך [4]. לכאורה, אם המטרה היא רק להביא את האדם להרגשת שמחה, מדוע משנה מה גרם לשמחתו? הרי גם נישואין עשויים לשמח את האדם.

אלא שכאן מתגלה יסוד גדול: התורה אינה מבקשת מן האדם רק להיות שמח בזמן החג, אלא לשמוח בחג עצמו. השמחה אינה רק הרגשה נעימה שאנו מבקשים להשיג, אלא תוצאה של הכרה במתנה המיוחדת שקיבלנו. אכילת בשר ושתיית יין הן אמצעים המסייעים לשמחה, אך עיקר השמחה צריך לנבוע מהבנת משמעותו של החג ומן ההכרה במה שהקב״ה העניק לנו בו.

נמחיש זאת במשל. אדם קיבל מחברו ספר יקר ערך, בעל כריכה מפוארת ודפים משובחים, אך עיקר ערכו של הספר טמון בדברי החכמה הנפלאים הכתובים בתוכו. כאשר נותן המתנה אומר לו „תשמח בספר שקיבלת”, הוא אינו מתכוון רק לכך שיתפעל מיופייה של הכריכה. הוא מבקש ממנו לפתוח את הספר, ללמוד את תוכנו, להבין את עומק הדברים ולגלות איזו מתנה עצומה קיבל. ככל שיבין את גודל המתנה, כך תגדל שמחתו.

כך בדיוק פועלת השמחה האמיתית. אדם אינו צריך לכפות על עצמו רגש שאין לו, אלא להתבונן בדבר שכבר נמצא ברשותו ולגלות את ערכו. השמחה אינה נוצרת יש מאין. היא מתעוררת כאשר האדם מכיר בטובה שקיבל, טובה שלפעמים הייתה מונחת לפניו כל הזמן והוא פשוט לא הבחין בה.

מעתה נוכל להבין גם את ההשוואה המפתיעה שעשו חז״ל בין חודש אב לחודש אדר. לא נאמר רק שבאדר מרבים בשמחה, אלא „כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה” [1]. מה הקשר בין שני החודשים? לכאורה, האחד עוסק באבלות והאחר בשמחה, שני מצבים הפוכים לחלוטין. אולם בעומק הדברים יש להם יסוד משותף: שניהם מלמדים את האדם להתבונן במציאות. בחודש אב אנו מתבוננים במה שחסר לנו בעקבות חורבן בית המקדש. בחודש אדר אנו מתבוננים במה שקיים אצלנו, בטובות, בהארות ובקניינים הרוחניים שכבר זכינו לקבל.

נמצא שעבודת השמחה אינה רק ניסיון לשנות את מצב הרוח, אלא עבודה של שינוי המבט. פעמים רבות אדם עסוק כל כך במה שחסר לו, עד שאינו מבחין בכל מה שכבר יש לו. הוא ממתין להצלחה הבאה, להישג הבא או לשינוי הבא, ומשום כך אינו מצליח לשמוח בהווה. חודש אדר קורא לו להפנות את מבטו אל המתנות שכבר נמצאות בידיו, להכיר בהן ולהרגיש את ערכן.

זהו סודה של השמחה הפנימית: לא תמיד צריך לקבל דבר חדש כדי להיות שמח. לפעמים צריך רק לגלות מחדש את ערכו של מה שכבר קיבלנו.

וזוהי עבודתנו מראשית חודש אדר. לא להסתפק בחיוך חיצוני או באווירה חגיגית, אלא לעצור ולהתבונן בטובות שהקב״ה השפיע עלינו, בלימוד התורה שזכינו ללמוד, במצוות שקיימנו, בהתקדמות הרוחנית שרכשנו ובקשר שלנו עם הקב״ה. ככל שההכרה במתנות הללו תעמיק, כך השמחה תגדל מאליה.