חשבון הנפש שאינו מחפש חסרונות – העבודה המיוחדת של חודש אדר

כאשר אדם שומע את המילים „חשבון נפש”, בדרך כלל מתעוררת אצלו מחשבה על הדברים שאינם כשורה בחייו. היכן נכשל, מה עדיין חסר לו, אילו מידות עליו לתקן ובמה הוא צריך להשתפר. ואכן, חשבון נפש כזה הוא חלק יסודי בעבודת האדם. אולם מתברר שיש סוג נוסף של חשבון נפש, חשוב לא פחות, שאינו מתמקד במה שחסר לנו, אלא דווקא במה שכבר זכינו להשיג. זהו אחד היסודות העמוקים בעבודת חודש אדר.

חז״ל אמרו: „משנכנס אדר מרבין בשמחה” [1]. כדי להבין כיצד אפשר להרבות בשמחה כבר מתחילת החודש, עלינו להתבונן תחילה בהבדל שבין אבלות לשמחה. לכאורה, אלו שני מצבים רגשיים הפוכים, אך בעומק הדברים שניהם נוצרים מתוך עבודת התבוננות.

כאשר אדם מתאבל על אדם יקר שנפטר, האבלות מחזירה אותו אל מה שהיה לו ואיננו. הוא נזכר בקשר שהיה ביניהם, בטובות שקיבל ממנו, בדברים שלמד ממנו ובמקום שתפס בחייו. ככל שהוא מכיר בערכו של מה שאבד, כך הוא חש יותר את עומק החיסרון. אם לא היה מבחין כלל במה שחסר לו, היה הדבר מעיד שלא עמד על גודל המתנה שהייתה לו קודם לכן.

כך גם האבלות על חורבן בית המקדש. אין מטרתה רק להזכיר לנו שאירע אסון בעבר הרחוק, אלא לעורר בנו הכרה במה שהיה בית המקדש מעניק לעם ישראל, בקרבת האלוקים שהייתה מתגלה בו ובעומק החיסרון שאנו חיים עימו מאז חורבנו.

לעומת זאת, עבודת השמחה מכוונת את האדם להתבוננות הפוכה. במקום לשאול מה היה לי ואבד, הוא נשאל מה יש לי וכמה גדול ערכו. במקום להתמקד במה שחסר, הוא מתבונן במה שכבר קיבל. בשני המקרים האדם נדרש להכיר בערכה של המציאות, אך בעוד האבלות מעוררת את ההכרה בחיסרון, השמחה מעוררת את ההכרה במתנה.

וכאן מתגלה ההבדל המיוחד בין שני חודשי השנה. בחודש אלול אנו רגילים לעסוק בחשבון נפש שמטרתו לברר במה עלינו לתקן את מעשינו לקראת השנה החדשה. אנו מבקשים לזהות את החסרונות ולשוב בתשובה על מה שלא עשינו כראוי. אולם חודש אדר, לפי ביאורו של הרב, מזמין אותנו לערוך חשבון נפש מסוג אחר לגמרי: לא לשאול רק במה לא הצלחנו, אלא גם לברר במה כן התקדמנו.

הרי במשך השנה כולה האדם לומד תורה, מקיים מצוות, מתמודד עם ניסיונות, מתפלל ומשתדל לתקן את מידותיו. לפעמים ההתקדמות גדולה ולפעמים קטנה, אך לעיתים קרובות הוא אינו עוצר כלל כדי להבחין בה. הוא מתמקד תמיד במדרגה הבאה שעדיין לא השיג, ומשום כך אפילו הישגים אמיתיים אינם מעניקים לו תחושת שמחה וסיפוק.

נחשוב על אדם שבמשך השנה הצליח לקבוע לעצמו זמן קצר של לימוד תורה מדי יום. בתחילת הדרך היה הדבר קשה לו, אך בהדרגה הצליח להתמיד. כעת, במקום לשמוח בכך שזכה לבנות לעצמו קביעות אמיתית, הוא מצטער על כך שאינו לומד זמן רב יותר. אדם אחר הצליח להתגבר על כעסו בכמה הזדמנויות, אך הוא עסוק רק בפעמים שבהן עדיין נכשל. שניהם שואפים להתקדם, וזה דבר טוב, אך אם לא יכירו במה שכבר השיגו, הם עלולים לאבד את השמחה הדרושה להמשך הדרך.

חודש אדר בא ללמד אותנו שעבודת ה' אינה בנויה רק על שאיפה למדרגה הבאה, אלא גם על ההכרה במדרגה שכבר נקנתה. אין הכוונה להסתפק במה שיש ולהפסיק לשאוף לגדולות, אלא להפך. כדי שאדם יוכל להתקדם באמת, עליו להכיר בכוחות שכבר רכש ובקניינים הרוחניים שכבר הפכו לחלק מאישיותו.

זו הסיבה שעבודת השמחה של חודש אדר קשורה כל כך להכנה לחודש ניסן. ניסן הוא תחילתו של מחזור חדש של השפעה והתחדשות, ולפני שניגשים לקבל את ההארה החדשה ראוי לסכם את מה שנקנה במשך השנה החולפת. האדם מתבונן בדרכו, מזהה את ההתקדמות שהשיג ושמח במה שזכה לקבל. מתוך השמחה הזאת הוא מקבל כוחות ורצון להמשיך ולצמוח.

אפשר להפוך את הרעיון הזה לעבודה מעשית. במשך חודש אדר יקדיש האדם זמן להתבונן בשלושה דברים: מה למד השנה שלא ידע קודם, במה השתפר בעבודת ה' ובאיזה תחום הצליח להתגבר על קושי שהיה לו בעבר. לא מדובר בהתפארות עצמית, אלא בהכרת הטוב כלפי הקב״ה על הכוחות שנתן לו ועל האפשרות להתקדם.

לפעמים אדם יגלה שהתקדמותו קטנה מכפי שקיווה. אולם גם התקדמות קטנה היא קניין אמיתי. גם אם עדיין חסרים לו דברים רבים, אין בכך כדי לבטל את ערכו של מה שכבר השיג. אדר מלמד אותנו לראות את החלק המלא, לא כדי להתעלם מן החלק החסר, אלא כדי לקבל ממנו כוח להמשיך ולמלא אותו.

בחודש אלול האדם שואל את עצמו מה עליו לתקן. בחודש אדר הוא לומד לשאול גם על מה כבר יש לו להודות.

כאשר אדם לומד לשמוח בהתקדמותו, הוא מגלה שעבודת ה' אינה רק מאבק מתמיד בחסרונות, אלא גם מסע של קניינים, צמיחה והתקרבות. ומתוך השמחה על מה שכבר רכש, הוא יכול להיכנס לחודש ניסן מתוך רצון מחודש לעלות ולהתרומם.