עמלק אינו רוצה רק שניפול – הוא רוצה שנפסיק להאמין בכוחנו לקום

כאשר מדברים על מלחמת עמלק, בדרך כלל חושבים על המלחמה שניהל עמלק נגד עם ישראל ועל המצווה לזכור את אשר עשה לנו. אולם בתורת החסידות והפנימיות מתבאר שלצד המלחמה ההיסטורית בעמלק קיים גם מאבק פנימי בנפשו של האדם. זהו המאבק נגד הקרירות, הייאוש והתחושה שאין ערך למאמצינו. עמלק אינו מסתפק בניסיון להכשיל את האדם. הוא מבקש להחליש את רוחו, לגרום לו להרגיש שאין טעם להמשיך ולהילחם, ומתוך כך להרחיק אותו מן הקדושה.

אחד הדברים המעניינים הוא שדווקא בחודש אדר, החודש שבו נצטווינו להרבות בשמחה, אנו קוראים את פרשת זכור ועוסקים במלחמת עמלק. מה הקשר בין שני העניינים? מדוע המאבק בעמלק קשור כל כך לעבודת השמחה?

הרב מביא שלושה מקורות המאירים את הקשר הזה מזוויות שונות. ב„שפת אמת” מבואר שחודש ניסן הוא זמן הראשית של ישראל, ואילו חודש אדר קשור לכוחו של עמלק. הדברים נרמזים בתהליך צמיחת התבואה. ישראל נמשלו לפרי ולתבואה, ואילו עשו ועמלק לקש ולקליפה המקיפה את התבואה [1]. בזוהר הקדוש מופיע קשר בין כוחו של עמלק לבין הבחינה התחתונה שבאדם, בחינת הרגליים [2]. ורבי צדוק הכהן מלובלין מבאר שאחד מכוחותיו של עמלק הוא להכניס באדם עצבות וקרירות, כפי שנרמז בפסוק „אשר קרך בדרך” [3].

לכאורה, אלו שלושה רעיונות שונים. האחד מדבר על קש ותבואה, השני על רגליים, והשלישי על קרירות ועצבות. אולם כאשר מתבוננים בעומק הדברים מגלים ששלושתם מצביעים על אותו יסוד.

כדי להבין זאת נתבונן תחילה במהלך חייו של האדם. כל אדם מגיע לעולם עם כוחות ויכולות שעדיין לא באו לידי ביטוי. במשך שנותיו עליו לפתח את הכוחות הללו, ללמוד תורה, לתקן את מידותיו ולמלא את חייו בתוכן רוחני. הפסוק אומר: „הכול היה מן העפר והכול שב אל העפר” [4]. העפר מסמל את החומר הראשוני שממנו מתחילים החיים ואליו הם שבים, אולם השאלה הגדולה היא מה הצליח האדם להצמיח במהלך הדרך.

אפשר לדמות זאת לשדה. בתחילת הדרך האדמה נראית ריקה, אך בתוכה טמון הכוח להצמיח תבואה. לאחר מכן מתחיל תהליך הצמיחה, עד שהשדה מתמלא בשיבולים. כאשר מגיע זמן הקציר, מתברר מה הצמיחה האדמה ומה נותר ממנה. כך גם האדם. לא די בכך שעברו עליו שנים רבות, השאלה היא אילו קניינים רוחניים רכש, אילו מידות תיקן וכמה מן האמת שלמד הצליח להחדיר אל תוך אישיותו.

כאן מתגלה משמעותה הפנימית של בחינת הרגליים. הראש מסמל את מקום ההבנה והמחשבה, ואילו הרגליים מסמלות את החלק התחתון והמעשי שבאדם. אדם יכול להבין בשכלו רעיונות נשגבים, אך אין הכרח שהידיעות הללו כבר שינו את התנהגותו. השלמת העבודה היא כאשר האמת שהכיר בשכלו נעשית חלק מדרכו הקבועה, עד שהיא משפיעה על מעשיו גם בלי שיצטרך לעצור ולחשוב בכל פעם מחדש.

יש כאן גם קשר מעניין בין המילים „רגל” ו„הרגל”. כאשר אדם חוזר על מעשה טוב פעמים רבות, הוא נעשה אצלו להרגל. בתחילה הוא נדרש למאמץ מיוחד כדי לפעול כראוי, אך במשך הזמן המעשה נעשה חלק מאישיותו. זוהי מעלתה של עבודת ה' המושרשת באדם. התורה אינה נשארת רק בידיעות שבראשו, אלא יורדת אל תוך חייו המעשיים.

וזהו המבחן הגדול המגיע בסיומו של מחזור השנה. חודש ניסן, ראש החודשים, מסמל את תחילתה של השפעה חדשה. במהלך השנה האדם נדרש לקבל את ההארה הזאת, לעבוד עימה ולהפוך אותה לקניין פנימי. חודש אדר, הנמצא בסוף מחזור החודשים, מסמל את נקודת הבדיקה. כעת מתברר מה נשאר מכל הדרך שעבר, ומה הצליח להחדיר אל תוך אישיותו.

דווקא בנקודה הזאת מבקש עמלק לפגוע.

עמלק מנסה להכניס בליבו של האדם את המחשבה שכל מה שעשה היה לשווא. הוא מזכיר לו את הכישלונות, את החסרונות ואת המדרגות שעדיין לא השיג, ומבקש לשכנע אותו שלא התקדם באמת. אולי למד תורה, אבל עדיין אינו יודע מספיק. אולי השתדל לתקן את מידותיו, אבל עדיין יש בו חולשות. אולי התאמץ להתקרב לקב"ה, אבל עדיין אינו נמצא במדרגה שקיווה להגיע אליה.

אם האדם מקבל את המבט הזה, הוא עלול להגיע לעצבות ולייאוש. הוא מרגיש שמאמציו אינם מביאים תועלת, ומתוך כך מאבד את החשק להמשיך. זו הקרירות שעליה מדבר רבי צדוק הכהן. לא רק היעדר התלהבות רגעית, אלא תחושה פנימית שאין תנועה, אין התקדמות ואין משמעות לדרך.

הפסוק המתאר את עמלק אומר: „אשר קרך בדרך” [5]. מלבד פירושו בהקשר ההיסטורי של מעשה עמלק, דרשו חכמים את הלשון גם במשמעות של קירור [6]. לפי הביאור הפנימי, הקרירות הזאת מבקשת לעצור את תנועת החיים הרוחניים של האדם, להחליש את רצונו ולהכניס בו אדישות כלפי עבודת ה'.

וכיצד נלחמים בכוח הזה? דווקא באמצעות השמחה.

השמחה של חודש אדר אינה נובעת מכך שהאדם כבר השיג שלמות. היא נובעת מכך שהוא מכיר בערכו של מה שהשיג. גם אם למד השנה פחות מכפי שרצה, הרי התורה שלמד היא קניין אמיתי. גם אם עדיין לא תיקן את כל מידותיו, כל התגברות שהצליח בה היא התקדמות. גם אם הדרך ארוכה, אין פירוש הדבר שכל הצעדים שכבר עשה חסרי משמעות.

זהו הניגוד העמוק בין כוחו של עמלק לעבודת השמחה. עמלק מבקש להראות לאדם שהמאמצים שלו אינם שווים דבר, ואילו השמחה מלמדת אותו להכיר בערכו של כל מאמץ אמיתי. עמלק מבקש לעצור את התנועה, והשמחה מחזירה לאדם את הרצון להמשיך. עמלק מבקש להכניס קרירות, והשמחה מעוררת מחדש את החיות הפנימית.

הניצחון על עמלק שבנפש אינו רק בכך שהאדם אינו נופל, אלא בכך שגם לאחר שנפל הוא אינו מאבד את האמונה בערך הדרך ובאפשרות להמשיך להתקדם.

מעתה נבין את הקשר המיוחד שבין פרשת זכור לחודש אדר. דווקא בסוף השנה, כאשר האדם נדרש לבחון את מה שרכש במשך החודשים שעברו, מתעורר הניסיון להתמקד בחסרונות ולשכוח את כל הטוב שכבר נקנה. לכן העבודה היא להרבות בשמחה, להתבונן בקניינים הרוחניים שקיבלנו ולהכיר בכך ששום מאמץ אמיתי בעבודת ה' אינו חסר משמעות.

וכאשר האדם מצליח לשמוח במה שכבר רכש, הוא אינו נשאר תקוע בעבר. להפך, השמחה מעניקה לו כוח להתחיל מחדש, לתקן את מה שעדיין חסר ולהיכנס לחודש ניסן מתוך התחדשות, רצון וחיות.