המן חשב שגילה את נקודת החולשה של ישראל – אבל החמיץ את הסוד הגדול

כאשר המן הרשע הפיל את הגורל כדי לקבוע באיזה חודש יוכל לבצע את גזירתו נגד עם ישראל, נפל הגורל על חודש אדר. המן התמלא שמחה. הוא ידע שבחודש זה נפטר משה רבינו, מנהיגם הגדול של ישראל, וראה בכך סימן שהחודש הזה הוא זמן של חולשה לעם ישראל. אולם חז״ל מגלים שהמן לא ידע פרט אחד ששינה לחלוטין את משמעות הגורל: „בשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד” [1].

לכאורה, דברי הגמרא מעוררים תמיהה עצומה. מה בכך שמשה רבינו נולד בחודש אדר? הרי באותו חודש עצמו הוא גם נפטר. אם המן ביקש לנצל את הזמן שבו הסתלק משה רבינו מן העולם, מדוע העובדה שנולד באותו תאריך מבטלת את חששו של המן? וכי יום הלידה יכול לבטל את משמעות הפטירה שהתרחשה שנים רבות לאחר מכן?

כדי להבין זאת יש להעמיק במשמעות פטירתו של אדם שהשלים את שליחותו בעולם. כאשר אדם נפטר לפני שהצליח להשלים את ייעודו, הפטירה מבטאת את הפסקת עבודתו בעולם. אולם אצל משה רבינו אנו מוצאים מציאות אחרת. חז״ל מלמדים שהקב״ה ממלא את שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש [2]. יום פטירתו של משה רבינו, שחל ביום לידתו, מבטא את השלמת שנותיו ואת סיום תפקידו בעולם בשלמות. אין זה רק היום שבו הסתיימו חייו, אלא היום שבו הושלם המהלך שלשמו נשלח לעולם.

אולם כאן מתגלה עומק נוסף, מיוחד עוד יותר.

אדם המלמד את תלמידיו תורה יכול להעביר להם שני סוגים של ידיעות. הוא יכול ללמד אותם דברים שיש לזכור, והוא יכול להעניק להם את ההבנה הפנימית שממנה יוכלו להמשיך ולהגיע למסקנות בכוחות עצמם. ההבדל בין שתי הדרכים מתגלה כאשר הרב אינו עומד עוד לצידם. תלמיד שזכר רק את דברי רבו עלול לשכוח אותם, אבל תלמיד שרכש את דרך החשיבה של רבו מסוגל להמשיך ללמוד, להבין ולחדש גם בהיעדרו.

נמחיש זאת במשל. מורה המלמד תלמיד חשבון יכול לכתוב לפניו עשרות תרגילים ואת התשובות שלהם. התלמיד עשוי לזכור את הכול ולהצליח לחזור על הדברים במדויק. אולם כאשר יעמוד לפניו תרגיל חדש, שאותו לא ראה מעולם, הוא עלול להתקשות. לעומת זאת, אם המורה לימד אותו להבין את הכללים ואת ההיגיון שמאחורי פעולות החשבון, הוא יוכל לפתור בכוחות עצמו גם תרגילים שמעולם לא למד.

כך היה גם בהנהגתו של משה רבינו. בראשית דרכם, כאשר בני ישראל חשבו שמשה אינו חוזר מהר סיני, הם לא הצליחו לשאת את היעדרו ונכשלו בחטא העגל. בהסברו של הרב, הדבר מגלה כי באותה שעה עדיין לא הופנמה התורה בשלמות בתוך אישיותם. הם קיבלו את התורה, אך טרם הגיעו למדרגה שבה יוכלו לעמוד מכוחה באופן עצמאי.

אולם לאחר ארבעים שנות לימוד והנהגה במדבר התחולל שינוי עמוק. משה רבינו לא רק מסר לישראל את התורה, אלא החדיר בתוכם את דרכי הבנתה ואת היכולת להמשיך לעסוק בה. חז״ל מלמדים שאדם אינו עומד על סוף דעת רבו אלא לאחר ארבעים שנה [3]. כלומר, ההפנמה העמוקה של דרכו והבנתו של הרב מתבררת לאחר תקופה ממושכת של לימוד.

ואכן, בגמרא במסכת תמורה מסופר שבימי אבלו של משה נשתכחו הלכות רבות מישראל, אולם עתניאל בן קנז החזירן מתוך פלפולו [4]. לכאורה, שכחת ההלכות מעידה על החיסרון העצום שנוצר בעקבות פטירת משה. אבל בעומק הדברים מתגלה כאן דווקא מעלתו של משה רבינו. אף שההלכות נשכחו, כוח התורה שהנחיל לישראל נותר חי בתוכם. באמצעות דרך הלימוד וההבנה שקיבלו, היו מסוגלים לחזור ולגלות את הדברים.

נמצא שפטירת משה רבינו לא הייתה סיומה של השפעתו, אלא גילוי של עומקה. רק כאשר הסתלק מן העולם התברר עד כמה תורתו כבר נקנתה בנפשם של ישראל, ועד כמה הם מסוגלים להמשיך מכוחה גם לאחר פטירתו.

וזהו הדבר שהמן הרשע לא הבין. הוא ראה את סילוקו של משה וחשב שהסתלקותו מבטאת את חולשתם של ישראל. הוא לא הבין שדווקא יום הפטירה מגלה את הצלחת שליחותו של משה. התורה שהוריד מן השמים אינה תלויה עוד רק בנוכחותו, מפני שכבר נעשתה תורתם של ישראל לדורות עולם.

מעתה מתגלה גם הקשר העמוק לחודש אדר. זהו החודש שבו נבחן האדם לאחר שההשפעות שקיבל במשך השנה כבר אינן מאירות באותה עוצמה. דווקא כאשר מקור ההתעוררות החיצוני מתרחק, מתברר מה באמת נקנה בליבו. האם הלימוד השפיע עליו, האם המצוות שינו את אישיותו, והאם הקשר עם הקב״ה נשאר חי גם ללא ההתעוררות הראשונית.

המן ראה ביום פטירת משה את סופה של ההשפעה. הוא לא הבין שזהו דווקא היום שבו התברר כי ההשפעה הפכה לנצחית.

זהו מסר גדול גם לעבודתנו. כאשר אנו לומדים תורה או שומעים דברי חיזוק, אין די בכך שנתרגש באותה שעה. המבחן האמיתי הוא מה יישאר מאיתנו לאחר שהשיעור יסתיים, לאחר שהמעמד המרומם יחלוף ולאחר שנשוב לחיי היום־יום. ככל שדברי התורה נעשים חלק ממחשבתנו ומהתנהגותנו, כך אנו ממשיכים לשאת את האור שקיבלנו, גם כאשר איננו עומדים עוד ליד מקורו.