"אני אמית ואחיה" – מדוע התורה רומזת בלבד לתחיית המתים?

אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא (דברים לב, לט)

כידוע, מהמילים "אני אמית ואחיה" למדו חז"ל מקור לתחיית המתים לעתיד לבוא (פסחים סח ע"א; סנהדרין צא ע"ב).

רבינו בחיי בפירושו לפרשה זו דן בשאלה עתיקה, מדוע עניין זה של תחיית המתים נכתב רק ברמז, ולא בצורה מפורשת וגלויה: "ודע כי רבים יתמהו וישאלו, למה לא נזכר ענין תחיית המתים בתורה בפירוש, כיון שהוא עיקר גדול ופנה גדולה בתורה? וכמה פרשיות התורה יאריך בהן הכתוב ויכפול אותן ואין בהן צורך כל כך, ואם כן למה יקצר הכתוב בעניין הזה וימסור עיקר גדול לרמז מועט?"

עונה על כך רבינו בחיי ביסוד כללי, שאותו הוא מוכיח מכמה מקומות: דרך התורה היא שככל שהדבר נעלם יותר, כך התורה מקצרת יותר בהתייחסותה אליו.

ראיה לדבר: בתיאור בריאת העולם בספר בראשית, בריאתו של האור מתוארת במילים ספורות בלבד, ואילו בריאת האילנות והצמחים מתוארת באריכות יתרה. וההסבר להבדל זה הוא כאמור לעיל – בריאת האור היא דבר נסתר ונעלם, ולכן קיצרה בו התורה, ואילו יצירת הצמחים היא דבר מובן יותר לשכלנו ולהבנתנו. "כי כן תמצא במעשה בראשית, שקצר בענין האור הראשון והאריך ביום שלישי בבריאת האילנות והצמחים".