משפטו של הקב"ה – מדוע רק אצל הקב"ה נאמר "אין עוול"?
אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא (דברים לב, ד)
ידועה שאלת בעלי המוסר: וכי אי עשיית עוול היא שבח מיוחד לקב"ה דווקא? הרי גם בשר ודם, אם אינו מושחת, אינו עושה עוול במשפטו, ומה הרבותא ב"א-ל אמונה ואין עוול"?
עונה על כך רבי יצחק בלאזר, המובא ב"טַלְלֵי אוֹרוֹת", וכעין זה גם ב"חפץ חיים על התורה": שופט בשר ודם, גם אם ישתדל בכל כוחו לפעול על פי הדין והיושר, לא ייתכן שלא יהיה במשפטו עוול כלשהו, שהרי כשהוא מעניש, אין ביכולתו לכוון בדיוק ובדקדוק מוחלט לעומק החטא ולמידת עונשו המדויקת. הוא אומד את החטא ואת עונשו כמיטב יכולתו ולפי זה פועל. נמצא שהעונש הוא על דרך האומדן, אך לא על דרך הדיוק. ואילו אצל הקב"ה, כל פרט ופרט של החטא ושל החוטא נלקח בחשבון.
ועוד – נאמר בספר תהילים (יט, י): "מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת, צָדְקוּ יַחְדָּו". וידוע ההסבר, שבמשפט בשר ודם נלקח בחשבון רק שיעור הצער והכאב של החוטא עצמו, ואין באפשרות השופט להתחשב במידת צערם של כל הסובבים אותו. ואילו אצל הקב"ה אין הדבר כך, כי לא רק שכל החטא ומורכבותו נלקחים בחשבון, אלא שגם העונש מחושב לא רק לפי צער החוטא עצמו, אלא גם לפי צערם של הסובבים אותו. הכול נמדד והכול נלקח בחשבון.
