ברכת גואל ישראל | מן הצרות של היום אל הגאולה השלמה
12.10.2026מדריך מקיףזמן קריאה · 26 דקות
טוען…
טוען תוכן…
מתוך סדרת ביאורי תפילת שמונה עשרה | על פי שיעורו של הרב מאיר אליהו שליט"א
מדוע ברכת הגאולה נקבעה דווקא במקום השביעי בתפילת העמידה? מה ההבדל בין „ראה נא בעניינו”, „ריבה ריבנו” ו„מהר לגאלנו”, ומדוע אנו מבקשים גאולה שלמה דווקא „למען שמך”? ביאור מעמיק של ברכת „גואל ישראל”, החושף את הקשר שבין הגאולה מצרות היום־יום לבין הציפייה לגאולה העתידה, את הכוח שבתשובה ובלימוד התורה, ואת הבשורה הגדולה שבמילים „כי אל גואל חזק אתה”: הקדוש ברוך הוא יכול לגאול אותנו ברחמיו גם כאשר אין בידינו די זכויות.
יש מצבים בחיים שבהם האדם מרגיש שהוא עושה הכול כדי לצאת מן הקושי, אך דבר אינו משתנה. הוא מנסה למצוא פתרון, מתאמץ, פונה לעזרה ומקווה שהמצב ישתפר, ובכל זאת הצרה נמשכת. לפעמים מדובר במצוקה כלכלית, לפעמים בסכסוך קשה, לפעמים בדאגה לבן משפחה, ולעיתים בתחושה שהאדם נתון בתוך מציאות שאינו מסוגל לשנות בכוחות עצמו. ברגעים כאלה הוא אינו מבקש רק עזרה נקודתית, אלא דבר עמוק יותר: להשתחרר מן המצב שבו הוא נמצא ולפתוח דרך חדשה.
בתפילת שמונה עשרה אנו אומרים: „ראה נא בעניינו, וריבה ריבנו, ומהר לגאלנו גאולה שלמה למען שמך, כי אל גואל חזק אתה. ברוך אתה ה', גואל ישראל”. לכאורה, זו בקשה פשוטה שהקדוש ברוך הוא יגאל אותנו מצרותינו. אולם כאשר מתבוננים במילים, מתגלות כמה שאלות מעניינות. מדוע אנו מבקשים „ראה נא בעניינו”, וכי הקדוש ברוך הוא אינו רואה את מצבנו? מה פירוש „ריבה ריבנו”, ועם מי הוא צריך לריב למעננו? מדוע איננו מסתפקים בבקשה לגאולה, אלא מדגישים שתהיה „גאולה שלמה”? ומדוע אנו מבקשים אותה דווקא „למען שמך” ולא למען הצלתנו ורווחתנו?
שאלה נוספת קשורה לעצם הצורך בברכה הזאת. הרי אנו כבר מבקשים בתפילה על פרנסה, רפואה, סליחה וצרכים רבים נוספים. אם כך, מה מוסיפה ברכת הגאולה? ובמיוחד, מדוע היא נמצאת דווקא במקום השביעי, מיד לאחר ברכת „סלח לנו”?
התשובה מתגלה כאשר מבחינים בין שני סוגים של גאולה. יש גאולה מן הצרות הפוקדות את האדם ואת עם ישראל בהווה, ויש הגאולה השלמה שאנו מצפים לה, שבה יתגלה כבודו של הקדוש ברוך הוא בעולם ועם ישראל יזכה לשלמות המובטחת בדברי הנביאים. ברכת „גואל ישראל” מחברת בין הבקשה לעזרה עכשיו לבין הציפייה לתיקון השלם בעתיד, ובכך היא מלמדת אותנו שלא להסתפק רק בהקלה מן הצרה, אלא גם לשאוף למציאות מתוקנת יותר.
הגמרא במסכת מגילה (יז ע"ב) עוסקת בסדר הברכות בתפילת העמידה ושואלת מדוע תיקנו חכמים את ברכת הגאולה דווקא במקום השביעי. היא מביאה את דברי חז"ל על התקופה שלפני ביאת המשיח, שבה נזכרות מלחמות בשנה השביעית, ומבארת שגם המלחמה נחשבת תחילתה של גאולה. משום כך נקבעה הברכה במקום השביעי.
אולם יש כאן דיוק חשוב מאוד בדברי רש"י. רש"י מבאר שברכת „גואל ישראל” אינה עוסקת דווקא בגאולה העתידה מן הגלות, אלא גם בכך שהקדוש ברוך הוא יגאל אותנו מן הצרות הבאות עלינו. הרי בהמשך תפילת העמידה קיימות ברכות מיוחדות לקיבוץ הגלויות, לבניין ירושלים ולצמיחת מלכות דוד. לכן אין לראות בברכתנו רק בקשה לביאת המשיח, אלא גם תפילה על ישועת ישראל מן הצרות הפוקדות אותם בהווה.
ההבחנה הזאת משנה את האופן שבו אנו יכולים לכוון בברכה. כאשר אדם אומר „ראה נא בעניינו”, הוא יכול לחשוב על הצרות שעם ישראל מתמודד איתן, על אנשים הזקוקים לישועה ועל מצוקותיו האישיות. הוא מבקש שהקדוש ברוך הוא יראה את הסבל ויפעל להוציא אותנו ממנו.
עם זאת, הביטוי „גאולה שלמה” פותח את הלב גם לציפייה לגאולה העתידה. הרב מאיר אליהו מרחיב בשיעור על הגאולה הזאת, על ימי בין המצרים, על התשובה ועל כבוד השכינה. אין צורך לבחור בין שתי המשמעויות. הגאולה מצרות ההווה היא הבקשה הישירה של הברכה, והציפייה לגאולה השלמה מעניקה לה עומק נוסף.
יש בכך מסר חשוב. כאשר האדם נמצא בצרה, הוא מבקש שהקושי יסתיים. אולם לצד הרצון המובן להינצל מן הבעיה הנוכחית, התפילה מזמינה אותו להרים את מבטו ולזכור שיש תכלית רחבה יותר לעם ישראל ולעולם כולו.
הרב פותח את השיעור ברמז מעניין במיוחד. בנוסח הברכה המובא בשיעור, כאשר סופרים גם את חתימתה, יש עשרים ואחת תיבות. הרב קושר את המספר הזה לעשרים ואחד הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, שבהם עם ישראל מתאבל על חורבן בתי המקדש ועל הצרות שאירעו לאבותינו.
הימים הללו מבטאים את אחת התקופות הכואבות ביותר בזיכרון הלאומי שלנו. בשבעה עשר בתמוז אנו מתחילים את ימי בין המצרים, ובתשעה באב אנו מתאבלים על חורבן שני בתי המקדש ועל מאורעות קשים נוספים. אולם דווקא הימים הללו, שבהם אנו מתבוננים בחורבן ובצער, מזכירים לנו את הציפייה לגאולה.
הנביא זכריה אומר: „צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו” (זכריה ח, יט). הנביא מלמד שימי הצום והאבל עתידים להפוך לימי שמחה. משמעות הדבר עמוקה מאוד: הצער שאנו חווים על החורבן אינו אמור להישאר המילה האחרונה בתולדות ישראל, אלא לעורר ציפייה לתיקון ולבניין.
בשיעור מובא בשם רבי חיים פלאג'י רעיון דרשני שלפיו ימי בין המצרים עתידים להפוך למעין תקופת חג, שבה שבעה עשר בתמוז ותשעה באב יהיו ימים מיוחדים, והימים שביניהם יידמו לימי חול המועד. זהו ציור רעיוני שנועד להמחיש את גודל השמחה העתידה, ולא הוראה הלכתית מעשית על סדר המועדים בימות המשיח.
אפשר להבין את עומק הרעיון באמצעות דבר פשוט. כאשר אדם עובר תקופה קשה מאוד, הוא זוכר היטב את הימים שבהם סבל. אם לאחר מכן זכה להיחלץ מן הצרה, דווקא אותם ימים עשויים להזכיר לו את גודל הישועה. ככל שהכאב היה גדול יותר, כך יכולה להיות עמוקה יותר תחושת ההודאה על ההצלה.
כך אנו מתבוננים בימי בין המצרים. איננו מתאבלים רק כדי לזכור את מה שהיה, אלא גם כדי לעורר את הרצון לראות בבניין ירושלים ובגילוי כבוד השכינה.
הרמז לעשרים ואחת התיבות אינו הטעם שקבעו חז"ל למקומה של הברכה, אך הוא מחבר באופן יפה בין נוסח התפילה לבין הימים שבהם אנו מרגישים במיוחד את חסרונה של הגאולה. בכל פעם שאנו אומרים „גואל ישראל”, אנו מזכירים לעצמנו שגם כאשר המציאות מלאה בצער, איננו מפסיקים לקוות לתיקון.
אחת השאלות העמוקות ביותר בעבודת התפילה היא מדוע האדם צריך לבקש בכל יום את הגאולה, גם כאשר חייו האישיים מתנהלים בצורה טובה. יש לו בית, משפחה, פרנסה וסדר יום קבוע. הוא מתפלל, לומד תורה ומקיים מצוות. מה בעצם חסר לו?
התשובה היא שהגאולה אינה רק פתרון לבעיותיו הפרטיות של האדם. היא קשורה לגילוי כבודו של הקדוש ברוך הוא בעולם, לבניין בית המקדש ולשלמות חיי האומה. גם אדם שחייו האישיים טובים יכול להבין שהמציאות הרוחנית של העולם עדיין רחוקה מן השלמות שעליה מדברים הנביאים.
בשיעור הרב מדגיש במיוחד את מעלתו של אדם המסוגל לבקש לא רק על צערו שלו, אלא גם על צער השכינה ועל חורבן בית המקדש. במקום להיות עסוק תמיד בשאלה מה חסר לי, הוא לומד לשאול גם מה חסר בעולם מבחינת גילוי כבוד שמים.
יש כאן הבדל גדול בין שתי צורות של תפילה. אדם אחד מתפלל משום שהוא רוצה שמשאלותיו האישיות יתגשמו, ולכן הוא מתעורר במיוחד כאשר הוא נמצא בצרה. אדם אחר מבקש גם את צרכיו האישיים, אך מבין שהקשר שלו עם הקדוש ברוך הוא אינו מסתכם במה שהוא יכול לקבל ממנו. הוא רוצה גם שכבודו של הבורא יתגלה, שעם ישראל יזכה לשלמותו ושבית המקדש ייבנה.
אין הכוונה שעל האדם להזניח את צרכיו האישיים או להתבייש לבקש עליהם. הרי חכמים עצמם תיקנו לנו ברכות על פרנסה, בריאות וישועה. אלא שעלינו להוסיף לבקשות הפרטיות גם את האחריות והדאגה לכלל ישראל.
כך הציפייה לגאולה מרחיבה את לבו של האדם. היא מוציאה אותו מן המבט המצומצם על מצבו האישי ומחברת אותו אל סיפורו הגדול של עם ישראל.
לאחר שהבנו את משמעות הברכה בכללותה, אפשר לחזור אל מילותיה. הבקשה הראשונה היא „ראה נא בעניינו”. לכאורה, מדוע אנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שיראה את מצבנו? הרי הוא יודע את כל מה שקורה בעולם. הוא מכיר את כל צרותינו, גם את אלה שאיננו מספרים עליהן לאיש.
אלא שבתורה ובדברי הנביאים הראייה אינה מבטאת רק ידיעה, אלא פעמים רבות גם פנייה אל המצוקה ופעולה למען הסובל. כאשר בני ישראל היו משועבדים במצרים, נאמר: „וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים” (שמות ב, כה). אין הכוונה שרק באותו רגע הקדוש ברוך הוא גילה את השעבוד, אלא שהפסוק מבטא את השגחתו ואת תחילת מהלך הישועה.
כך אנו מבקשים גם בתפילה: ריבונו של עולם, ראה את צרותינו ברחמיך ופעל למעננו. אנו יודעים שאינך נעלם מן המתרחש בעולם, אך מבקשים שתבוא ישועתך ותוציא אותנו מן המציאות הקשה שבה אנו נמצאים.
המילה „עניינו” מבטאת גם מצב של חולשה, דלות ומצוקה. לא תמיד מדובר בעוני ממוני. לפעמים האדם עני בכוחות, חסר לו סיוע או מרגיש שאין בידיו יכולת להתמודד עם הקושי. הוא עשה את מה שיכול היה לעשות, ובכל זאת הוא זקוק לעזרה.
יש בכך יסוד חשוב בעבודת התפילה. האדם אינו צריך להעמיד פנים שהכול בשליטתו. מותר לו להכיר במגבלותיו ולבקש עזרה. אולם ההכרה הזאת אינה באה במקום ההשתדלות. עליו להמשיך לעשות את חלקו, ובאותה שעה לפנות אל הקדוש ברוך הוא ולבקש את רחמיו.
בשיעור הרב מדגיש שהבקשה הזאת אינה נאמרת רק על מצוקה פרטית, אלא גם על עניותו הרוחנית של הדור ועל חסרונם של גדולי תורה ומנהיגים היכולים להדריך את ישראל. גם כאשר אין אנו סובלים מצרה מסוימת, אנו יכולים לבקש שהקדוש ברוך הוא יראה את מצבו של כלל ישראל ויחוס עליו.
כך המילים „ראה נא בעניינו” נעשות פתיחה רחבה לבקשת הגאולה. אנו עומדים לפני הקדוש ברוך הוא ומבקשים שיפנה ברחמיו אל כל מה שחסר לנו ואל כל מה שמכביד על חיינו.
לאחר שאנו מבקשים „ראה נא בעניינו”, אנו ממשיכים ואומרים „וריבה ריבנו”. מדוע צריך להוסיף את הבקשה הזאת? אם הקדוש ברוך הוא כבר ראה את מצוקתנו, האם אין זה מספיק?
אלא שיש הבדל בין ראיית הצרה לבין הפעולה הנדרשת כדי להסירה. אדם יכול לראות את סבלו של חברו, להבין את כאבו ואפילו להצטער עליו, אך אם הוא מסוגל לסייע ואינו עושה דבר, הצרה עלולה להימשך. לכן אנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא לא רק שיראה, אלא גם שיפעל למעננו.
המילה „ריב” משמשת במקרא גם במשמעות של דין ומשפט. מי שרב את ריבו של אדם הוא מי שעומד לצדו, מגן על עניינו ופועל לכך שייעשה עמו צדק. כאשר אנו אומרים „וריבה ריבנו”, אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יהיה מגיננו ומושיענו, ויסייע לנו מול הצרות והקשיים שאנו מתקשים להתמודד איתם.
הדבר מזכיר את דברי משה רבנו לבני ישראל לפני קריעת ים סוף: „ה' ילחם לכם ואתם תחרשון” (שמות יד, יד). בני ישראל עמדו בין הים לבין המצרים הרודפים אחריהם, ובאותו רגע לא ראו דרך להינצל. משה חיזק אותם באמונה שהקדוש ברוך הוא יפעל למענם.
אולם אין ללמוד מן הפסוק שבכל מצב על האדם לשבת ללא מעש ולהמתין לישועה. גם ביציאת מצרים נדרשו בני ישראל לצאת לדרך ולעשות את אשר ציווה אותם הקדוש ברוך הוא. המסר הוא שהאדם צריך לעשות את חלקו, אך לדעת שלא כל הישועה תלויה בכוחותיו בלבד.
בשיעור הרב מרחיב גם על המאבקים הרוחניים של עם ישראל ועל הכוחות המקטרגים עליו. על דרך הדרש, אפשר להבין את „וריבה ריבנו” גם כבקשה שהקדוש ברוך הוא יגן על ישראל ויעורר עליהם רחמים, אף כאשר מעשיהם אינם שלמים.
נמצא ששתי הבקשות הראשונות יוצרות מהלך ברור: „ראה נא בעניינו” היא בקשה שהקדוש ברוך הוא יפנה אל מצוקתנו, ו„וריבה ריבנו” היא בקשה שיפעל למעננו ויסיר את מה שמכביד עלינו. אולם גם לאחר שהקדוש ברוך הוא פועל למעננו, אנו מוסיפים בקשה שלישית, גדולה יותר.
הבקשה השלישית היא „ומהר לגאלנו”. מדוע איננו מסתפקים בכך שהקדוש ברוך הוא יראה את צרותינו ויריב את ריבנו? מה מוסיפה בקשת הגאולה?
אלא שאפשר לסייע לאדם בתוך מצוקתו בלי להוציא אותו ממנה לגמרי. אפשר להקל על הסבל, לפתור בעיה מסוימת או להסיר איום אחד, אך עדיין להשאיר את האדם בתוך מציאות קשה. לכן אנו מבקשים יותר מכך: שהקדוש ברוך הוא יגאל אותנו מן הצרה עצמה.
זהו ההבדל בין שלוש הבקשות. תחילה אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יראה את מצבנו. לאחר מכן אנו מבקשים שיפעל למעננו. ולבסוף אנו מבקשים שיביא אותנו אל הגאולה, כלומר אל מציאות שבה לא נהיה נתונים עוד לאותה צרה.
המילה „ומהר” מוסיפה לכך ממד חשוב. איננו מבקשים רק שהגאולה תבוא בסופו של דבר, אלא שתגיע במהרה. כאשר אדם אהוב נמצא בצרה, איננו מסתפקים בידיעה שאולי ייוושע בעתיד. אנו רוצים שהסבל יסתיים בהקדם. כך גם כאשר אנו חושבים על צרותיהם של ישראל ועל חורבן המקדש, ראוי שהדבר יעורר בנו רצון עמוק שהישועה לא תתעכב.
בשיעור הרב מדגיש את הכיסופים הללו ומביא סיפורים על גדולי ישראל שהתפללו לגאולה במשך כל חייהם. אולם אין להסיק מכך שאדם יכול לדעת בוודאות מתי תבוא הגאולה או להתחייב על מועד מסוים. הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות (פרק יב, הלכה ב) מזהיר שלא לעסוק יתר על המידה בחישוב הקיצים ובניסיון לקבוע את פרטי המאורעות העתידיים.
הדרך הנכונה היא להמשיך לצפות, להתפלל ולהתחזק בתורה ובמעשים טובים, בלי לקבוע מועדים שאיננו יודעים אותם.
מכאן עולה נקודה חשובה. הציפייה לגאולה אינה רק ידיעה שכלית שהגאולה עתידה לבוא, אלא רצון אמיתי לראות בה. כאשר אנו אומרים „ומהר לגאלנו”, אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יסיים את צרותינו ויזכה אותנו לראות בישועתו.
לאחר שביקשנו שהקדוש ברוך הוא יגאל אותנו במהרה, אנו מוסיפים „גאולה שלמה”. לכאורה, מה חסר במילה „גאולה”? מדוע צריך להדגיש שתהיה שלמה?
הרב מבאר זאת באמצעות ההיסטוריה של עם ישראל. ביציאת מצרים זכינו לגאולה עצומה, אך לאחריה באו ניסיונות ומלחמות. בהמשך נבנה בית המקדש הראשון, אך לאחר מאות שנים הוא נחרב. ישראל שבו מגלות בבל ונבנה בית המקדש השני, אך גם הוא נחרב, ושוב החלה תקופה ארוכה של גלות וצרות.
לכן אנו מבקשים גאולה שלא תהיה רק הפוגה זמנית בין תקופות קשות, אלא גאולה שתביא עמה תיקון עמוק ומתמשך.
בשיעור מובאים דברי הגמרא במסכת ברכות (ט ע"ב) על הפסוק „אהיה אשר אהיה” (שמות ג, יד). חז"ל מבארים שהקדוש ברוך הוא אמר למשה שהוא יהיה עם ישראל בצרה הזאת וגם בצרות אחרות. משה ביקש שלא להכביד על ישראל בהודעה על הצרות העתידות, והקדוש ברוך הוא הורה לו לומר להם רק „אהיה שלחני אליכם”.
הרב משתמש בדברים כדי להמחיש את רצוננו בגאולה שלמה. איננו רוצים להיגאל מצרה אחת ולחזור לאחר זמן לצרה אחרת. אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יביא אותנו למציאות מתוקנת שבה תתגלה מלכותו בשלמות.
אפשר להמחיש זאת באמצעות אדם שבביתו מופיעה שוב ושוב רטיבות בקיר. בכל פעם הוא מזמין בעל מקצוע שצובע את המקום, והקיר נראה יפה לזמן קצר. אולם מכיוון שמקור הרטיבות לא תוקן, לאחר תקופה הבעיה חוזרת. רק כאשר מאתרים את מקור הנזילה ומתקנים אותו כראוי, אפשר להגיע לפתרון יסודי.
כך אנו מבקשים מן הקדוש ברוך הוא: אל תיתן לנו רק הקלה זמנית. גאל אותנו גאולה שלמה, שבה שורש הצרות יתוקן.
אין הכוונה שאנו יודעים כיצד בדיוק ייראו כל המאורעות העתידיים. הגאולה השלמה היא חלק מן ההבטחה הנבואית ומן הציפייה של ישראל, אך פרטיה אינם ידועים לנו במלואם. הברכה מבטאת את הרצון להגיע לשלמות הזאת, ולא רק לצאת מצרה מסוימת.
כעת אנו מגיעים לאחד הביטויים המרכזיים של הברכה: „למען שמך”. מדוע אנו מבקשים שהגאולה תבוא למען שמו של הקדוש ברוך הוא? הרי אנו זקוקים לגאולה כדי להשתחרר מן הצרות, לחיות בביטחון ולזכות לשלום ולרווחה.
בשיעור הרב מביא את דברי רבי יהונתן אייבשיץ בספר „יערות דבש”, שלפיהם אין ראוי לאדם לכוון בבקשת הגאולה רק לתועלת האישית שהוא מצפה לקבל. המטרה העמוקה של הגאולה היא גילוי כבודו של הקדוש ברוך הוא בעולם.
הנביא יחזקאל אומר: „וידעתם כי אני ה' בעשותי אתכם למען שמי, לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל” (יחזקאל כ, מד). הפסוק מלמד שהקדוש ברוך הוא פועל למען שמו גם כאשר ישראל אינם ראויים לכך מצד מעשיהם.
יש כאן רעיון עמוק מאוד. לפעמים אדם מבקש דבר טוב, אך כל מחשבתו נתונה לשאלה מה הוא עצמו ירוויח ממנו. הוא רוצה פרנסה כדי שיוכל לחיות בנוחות, בריאות כדי שיוכל ליהנות מחייו, והצלחה כדי שיזכה לכבוד. אין פסול בעצם הרצון לחיים טובים, אך אפשר להעניק לכל הבקשות הללו משמעות גבוהה יותר.
אדם המבקש פרנסה יכול לכוון שיוכל לפרנס את משפחתו בכבוד, לקיים מצוות ולעזור לאחרים. כאשר הוא מבקש בריאות, הוא יכול לכוון שיזכה ללמוד תורה, להתפלל ולעשות מעשים טובים. וכאשר הוא מבקש גאולה, הוא יכול לכוון שכבודו של הקדוש ברוך הוא יתגלה בעולם ושעם ישראל יזכה לחיות בשלמות הרוחנית שאליה הוא מייחל.
זו המשמעות של „למען שמך”. איננו שוללים את הרצון להשתחרר מן הצרות, אלא מחברים אותו למטרה רחבה יותר. אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יגאל אותנו לא רק כדי שיהיה לנו טוב יותר, אלא כדי שכבודו ומלכותו יתגלו בעולם.
אולם המילים הללו מובילות אותנו גם לשאלה נוספת. מה יקרה אם עדיין איננו ראויים לגאולה מצד מעשינו? האם עלינו להמתין עד שכל ישראל יגיעו לשלמות רוחנית? כאן מגיעה חתימת הבקשה, ובה טמון אחד החידושים הגדולים ביותר בשיעור.
אנו אומרים: „כי אל גואל חזק אתה”. לכאורה, מדוע אנו מדגישים שהקדוש ברוך הוא חזק? וכי יש גבול לכוחו? האם יש מצב שבו הוא צריך להתאמץ כדי לגאול אותנו?
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, בספרו „קדושת לוי” על פרשת שמות, עומד על השאלה הזאת ומבאר אותה בדרך עמוקה. הוא מסביר שיש גאולה שבאה מצד זכויותיהם של ישראל, כאשר מעשיהם ראויים לכך. אולם יש גם מצב שבו ישראל זקוקים לגאולה אף שאין בידיהם די זכויות מצד הדין.
במצב כזה אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יגאל אותנו למען שמו, גם אם איננו ראויים לכך מצד מעשינו. המילה „חזק” מבטאת על דרך הדרש את התגברות מידת הרחמים על מידת הדין. אין הכוונה שהקדוש ברוך הוא צריך להתחזק כפי שאדם מתחזק, אלא שבלשון בני אדם אנו מבקשים שינהג עמנו במידת החסד והרחמים אף במקום שבו הדין מצד עצמו אינו מצדיק את גאולתנו.
כאן מתברר החיבור העמוק בין המילים „למען שמך” לבין „כי אל גואל חזק אתה”. אנו אומרים: ריבונו של עולם, אם יש בידינו זכויות, בוודאי אנו מקווים שתזכור אותן לטובה. אבל גם אם חסרות לנו זכויות, אל תעזוב אותנו. גאל אותנו למען שמך הגדול, ברחמיך ובחסדיך.
יש בכך בשורה גדולה מאוד. לפעמים אדם מרגיש שאינו ראוי לבקש ישועה. הוא מכיר את חסרונותיו, יודע שיש דברים שעליו לתקן וחושב שאולי רק לאחר שיגיע למדרגה רוחנית גבוהה יוכל לעמוד לפני הקדוש ברוך הוא ולבקש ממנו רחמים.
אולם הברכה מלמדת אותו שאפשר לבקש רחמים גם מתוך הכרה בחסרונותינו. אין הכוונה שהאדם פטור מתשובה או מקיום המצוות. הרי בברכות הקודמות ביקשנו לחזור אל התורה ולתקן את דרכינו. אולם גם בתוך תהליך התשובה אנו יכולים לבקש שהקדוש ברוך הוא ינהג עמנו ברחמים ויושיע אותנו.
זהו אולי שיאו של מהלך הברכה. בתחילתה אנו עומדים לפני הקדוש ברוך הוא ומבקשים שיראה את צרותינו. בסופה אנו מודים שאין בידינו בהכרח די זכויות, אך מבקשים שיגאל אותנו בכל זאת למען שמו.
הגאולה שאנו מבקשים אינה נשענת רק על מה שמגיע לנו, אלא גם על רחמיו של הקדוש ברוך הוא ועל רצונו להיטיב עם עמו.
בשיעור הרב עומד על כך שלשון הגאולה חוזרת בברכה ארבע פעמים: „לגאלנו”, „גאולה”, „גואל” ו„גואל ישראל”. על דרך הרמז הוא קושר את החזרה הזאת לארבע לשונות הגאולה שנאמרו ביציאת מצרים.
בפרשת וארא נאמר: „והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים” (שמות ו, ו–ז). ארבע הלשונות הללו מבטאות שלבים שונים בתהליך יציאתם של ישראל מן השעבוד, וחז"ל קושרים אותן לארבע הכוסות שבליל הסדר.
אפשר ללמוד מן הדברים שגאולה אינה רק יציאה מצרה. לפעמים אדם משתחרר ממצב קשה, אך עדיין נושא עמו את הפחדים ואת ההרגלים שנוצרו בתקופתו. כדי להגיע לחירות אמיתית, הוא צריך גם לבנות לעצמו דרך חיים חדשה.
כך היה גם ביציאת מצרים. בני ישראל לא יצאו רק כדי להפסיק לעבוד את פרעה. הם יצאו כדי לקבל את התורה ולהיות עמו של הקדוש ברוך הוא. השחרור מן השעבוד היה תחילתו של מהלך רחב יותר, שבסופו נעשו ישראל לעם הקשור לבוראו בברית.
לכן גם כאשר אנו מבקשים „גאולה שלמה”, אין כוונתנו רק לצאת מן הצרה שבה אנו נמצאים, אלא להגיע למציאות טובה ומתוקנת יותר.
בשיעור הרב מביא רמזים נוספים הקושרים את ארבע לשונות הגאולה לארבע האימהות, לארבע הגלויות ולארבעת חלקי התורה המכונים פרד"ס: פשט, רמז, דרש וסוד. אלו ביאורים על דרך הרמז, המדגישים שכל חלקי עם ישראל וכל תחומי עבודת התורה קשורים לגאולה.
אולם המסר המרכזי העולה מהם אחד הוא: הגאולה אינה רק שינוי חיצוני במצבו של האדם, אלא גם הזדמנות לבנות חיים שיש בהם יותר תורה, יותר משמעות ויותר קרבה אל הקדוש ברוך הוא.
אחת השאלות המרכזיות בשיעור היא מה נדרש מעם ישראל כדי שתבוא הגאולה. האם די בכך שאנו מתפללים ומצפים לה, או שעלינו גם לפעול לשינוי דרכינו?
הגמרא במסכת סנהדרין (צז ע"ב–צח ע"א) דנה בקשר שבין התשובה לבין הגאולה, ומביאה דעות שונות כיצד הדברים משתלבים. בדברי הנביאים ובדברי חז"ל אנו מוצאים פעמים רבות קריאה לישראל לשוב אל הקדוש ברוך הוא, מתוך הכרה שיש לתשובה מקום מרכזי בתהליך הגאולה.
הרב מדגיש בשיעור במיוחד את דברי חז"ל על כך שאין הדבר תלוי אלא בתשובה ובמעשים טובים, ומביא גם דברים מספר הזוהר על כוחו של ציבור המתעורר לתשובה.
אין להסיק מכאן שאנו יכולים לקבוע בוודאות מדוע הגאולה עדיין לא באה, או להאשים קבוצה מסוימת בכך שהיא מעכבת אותה. חשבונות שמים אינם ידועים לנו, ואין בידינו לקבוע את סדר הגאולה או את תנאיה המדויקים.
אולם המסר המעשי ברור. אדם אינו צריך להסתפק בכך שהוא אומר בכל יום „ומהר לגאלנו” וממשיך לחיות בדיוק כפי שחי קודם לכן. אם הוא רוצה להיות שותף להתקרבות עם ישראל אל הקדוש ברוך הוא, עליו להשתדל להתחזק בלימוד התורה, בקיום המצוות, בעשיית חסד ובתיקון המידות.
בשיעור הרב מביא על כך רמז בראשי התיבות של המילה „גאולה”, ומקשר אותה לזכות האבות, לעשרת הדיברות, לווידוי וללימוד הלכה. הרמז מדגיש שהדרך לגאולה קשורה לא רק לציפייה אלא גם לעבודה מעשית.
כאן מתברר שוב הקשר לברכות הקודמות. תחילה ביקשנו „השיבנו אבינו לתורתך”, משום שרצינו לשנות את דרכינו. לאחר מכן ביקשנו „סלח לנו אבינו כי חטאנו”, משום שאנו זקוקים למחילה על העבר. כעת אנו מבקשים „ומהר לגאלנו”, משום שאנו רוצים שהשינוי לא יישאר רק בתחום האישי, אלא יוביל גם למציאות מתוקנת יותר של כלל ישראל.
כך התשובה והגאולה אינן מנותקות זו מזו. האדם מתחיל בתיקון עצמו, ובאותה שעה מתפלל על תיקונו של העולם כולו.
אחד הרעיונות המעשיים והמעניינים שבשיעור הוא הקשר שבין ארבע לשונות הגאולה לבין ארבעת היסודות המוזכרים בספרי המחשבה והמוסר: אש, רוח, מים ועפר.
בספרי המוסר משמשים היסודות הללו לתיאור כוחות ומידות שונות בנפש האדם. אין זו חלוקה מדעית של הגוף או של הנפש, אלא שפה רוחנית שנועדה לעזור לאדם להבין את ההתמודדויות שלו.
יסוד המים קשור לתאווה ולרדיפה אחר תענוגים. אדם עשוי להתרגל לחפש תמיד עוד נוחות, עוד הנאה ועוד סיפוק מיידי. אין פסול בעצם ההנאה מדברים מותרים, אך כאשר ההנאה הופכת למרכז החיים, היא עלולה לדחוק הצדה את הדברים החשובים באמת. לכן האדם צריך ללמוד ליהנות במידה הראויה, בלי להיות משועבד לרצונותיו.
יסוד העפר קשור לכבדות, לעצלות ולעצבות. יש אדם שיודע היטב מה עליו לעשות, אך מתקשה להתחיל. הוא דוחה את הלימוד, את התפילה ואת המשימות החשובות לו, עד שהדחייה הופכת להרגל. כאשר מדובר בדחיינות ובחוסר משמעת עצמית, אפשר להשתדל לבנות סדרים קבועים ולהתחיל בצעדים קטנים. אולם יש להבחין בין הרגלים כאלה לבין מצוקה נפשית, שחיקה או דיכאון, הדורשים לעיתים טיפול מקצועי ואינם מעידים בהכרח על חוסר אמונה.
יסוד האש קשור לכעס ולגאווה. אדם הכועס במהירות עלול לומר דברים שיצטער עליהם, לפגוע באחרים ולקבל החלטות מתוך סערת רגשות. לכן הוא צריך ללמוד לעצור לפני שהוא מגיב, לבחון את הדברים ולפתח סבלנות. אפשר לעמוד על האמת ולהציב גבולות בלי לאבד שליטה ובלי לפגוע בזולת מתוך כעס.
יסוד הרוח קשור לדיבור מופרז ולשימוש לא נכון בכוח הדיבור. יש אדם המקדיש זמן רב לשיחות שאין בהן תועלת, מתעניין יתר על המידה בענייניהם של אחרים או נגרר לרכילות וללשון הרע. עבודתו היא ללמוד להשתמש בדיבורו לתורה, לתפילה, לעידוד ולדברים מועילים.
הרב קושר את ארבעת היסודות לארבע לשונות הגאולה שבברכה. על דרך הרמז, אפשר להבין שאנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא לא רק גאולה מצרות חיצוניות, אלא גם סיוע להשתחרר מן ההרגלים המגבילים אותנו.
יש כאן רעיון חשוב מאוד. אדם יכול להיות חופשי מבחינה חיצונית, ובכל זאת להרגיש משועבד להרגלים, לכעסים ולרצונות שאינו מצליח לשלוט בהם. לכן גם תיקון המידות יכול להיות סוג של גאולה אישית, המאפשרת לאדם להשתמש בכוחותיו בדרך טובה יותר.
אולם יש להבחין בין הגאולה האישית הזאת לבין הגאולה הלאומית שעליה מדברת הברכה. תיקון המידות הוא יישום מוסרי ורוחני שאפשר ללמוד ממנה, אך אין הוא מחליף את משמעותה העיקרית כתפילה על ישועת ישראל.
בשיעור הרב מרחיב גם על זכותם של אברהם, יצחק ויעקב ועל הקשר שלה לגאולת ישראל. הוא מביא רמזים מספרי הסוד הקושרים את ניסיונותיהם של האבות להצלת ישראל מצרות שונות, ומדגיש את כוחה של הברית שנכרתה עמם.
היסוד המרכזי הוא שהאבות אינם רק דמויות מן העבר. הם היסוד שעליו נבנתה האומה, והברית שנכרתה עמם ממשיכה להיות חלק מן הקשר שבין הקדוש ברוך הוא לישראל.
משום כך אנו מזכירים את האבות פעמים רבות בתפילה ומבקשים רחמים בזכותם. כבר בברכה הראשונה, „מגן אברהם”, אנו מזכירים את אברהם, יצחק ויעקב, וכאשר אנו מבקשים גאולה אנו יכולים להתעורר גם בזיכרון החסדים שעשה הקדוש ברוך הוא עם אבותינו.
אולם יש להיזהר שלא לראות בזכות האבות הבטחה שאפשר לחשב באמצעותה אילו צרות יימנעו מאדם או מעם ישראל. בדברי חז"ל יש דיון בשאלה אם תמה זכות אבות, ומה היחס בין זכותם של האבות לבין הברית הקיימת לדורות.
המסר המעשי הוא שאיננו עומדים לפני הקדוש ברוך הוא כיחידים בלבד, אלא כבניו של עם בעל היסטוריה ארוכה וברית עמוקה. כאשר אנו אומרים „גואל ישראל”, אנו מבקשים רחמים גם מתוך הזיכרון של האבות ושל הגאולות שכבר זכינו להן.
לקראת סוף השיעור הרב חוזר אל מעלת הצער על חורבן ירושלים ואל חשיבותה של תפילה הבאה מתוך הלב. הוא מדגיש שכאשר האדם מגיע לברכת „גואל ישראל”, עליו להשתדל שלא לעבור עליה במהירות מתוך הרגל, אלא לחשוב על משמעות הגאולה ועל מה שעדיין חסר לנו.
יש כאן שאלה חשובה. כיצד אדם שלא ראה מעולם את בית המקדש ולא חי בתקופה שבה התקיימה בו עבודת הקרבנות יכול להרגיש את חסרונו?
התשובה היא שהצער על החורבן אינו נובע רק מזיכרון של דבר שראינו בעינינו. הוא נובע מן ההבנה שיש מציאות רוחנית שלמה יותר מזו שאנו מכירים כיום. כאשר אדם לומד על מעלת בית המקדש, על השראת השכינה ועל עבודת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, הוא מתחיל להבין מה חסר לנו.
כך גם בחיים האישיים. לפעמים אדם אינו מרגיש בחסרונו של דבר מסוים עד שהוא לומד על ערכו. ככל שהוא מבין יותר את משמעותו, כך מתעורר בו הרצון לזכות בו.
בשיעור מובאים רמזים על מעלת הדמעות ועל הקשר שבין הבכי על החורבן לבין הבניין העתידי. אלו רעיונות דרשניים שנועדו להמחיש את ערכם של הכיסופים, ולא לקבוע שאפשר למדוד כיצד כל דמעה משפיעה על המאורעות בשמים.
העיקר הוא שהאדם יאפשר למילות הברכה לגעת בלבו. אין הכרח לבכות בפועל, ואין צורך להרגיש אשמה אם הדמעות אינן באות. אפשר להתפלל בכוונה גם בלי בכי, ובלבד שהאדם ינסה להבין מה הוא מבקש.
כך הצער על ירושלים אינו הופך לעצבות שאין בה תקווה, אלא לכיסופים לגאולה. אנו זוכרים את מה שחסר לנו כדי שנמשיך לרצות בבניינו ובתיקונו.
הברכה מסתיימת במילים „ברוך אתה ה', גואל ישראל”. מדוע אנו מדגישים דווקא את ישראל? הרי הקדוש ברוך הוא הוא בעל היכולת להושיע כל אדם.
אלא שברכה זו מבטאת את הקשר המיוחד שבין הקדוש ברוך הוא לעמו. אנו זוכרים את הגאולות שעשה עמנו בעבר, מבקשים את ישועתו בהווה ומצפים לגאולה השלמה בעתיד.
יציאת מצרים היא הדוגמה הגדולה ביותר לכך. הקדוש ברוך הוא הוציא את ישראל מעבדות לחירות, הציל אותם מיד מצרים והוליך אותם אל קבלת התורה. מאז נעשתה הגאולה חלק מרכזי מן הזיכרון ההיסטורי והרוחני של עם ישראל.
אולם אנו חותמים „גואל ישראל” בלשון הווה, ולא רק „גאל ישראל” בלשון עבר. בכך אנו מזכירים שהקדוש ברוך הוא הוא גואלם של ישראל גם עכשיו, כאשר אנו עדיין מתמודדים עם צרות וקשיים.
אין הכוונה שכל צרותינו כבר הסתיימו, אלא שאנו ממשיכים לפנות אליו כמי שבידו לגאול אותנו. אותה אמונה שליוותה את אבותינו ביציאת מצרים ממשיכה ללוות אותנו גם בדורות הבאים.
כך חתימת הברכה מחברת בין שלושה זמנים. אנו זוכרים את הגאולה שהייתה, מבקשים על הצרות שבהווה ומצפים לגאולה שתבוא.
לאחר שהבנו את משמעות הברכה, אפשר לחזור אל מילותיה ולראות כיצד כל חלק ממנה הופך לבקשה אישית.
כאשר אנו אומרים „ראה נא בעניינו”, נוכל לחשוב על צרותיהם של ישראל ועל האנשים הזקוקים לישועה. אפשר גם לכוון על קושי אישי שאנו מתמודדים איתו ולבקש שהקדוש ברוך הוא יפנה אל מצבנו ברחמיו.
כאשר אנו אומרים „וריבה ריבנו”, נבקש שהקדוש ברוך הוא יגן על ישראל, יסיר עוולות ויעזור למי שאינם מסוגלים להגן על עצמם. זו בקשה שהקדוש ברוך הוא לא רק יראה את המצוקה, אלא גם יפעל למען הסובלים ממנה.
כאשר אנו אומרים „ומהר לגאלנו גאולה שלמה”, נחשוב על הרצון שהישועה לא תתעכב, ושלא נסתפק בהקלה זמנית בלבד. אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יסיר את הצרות ויביא אותנו למציאות טובה ומתוקנת יותר.
כאשר אנו אומרים „למען שמך”, נזכור שהגאולה אינה מיועדת רק להעניק לנו רווחה אישית, אלא גם להביא לגילוי כבוד שמים בעולם. נוכל להתעורר לבקש על בניין ירושלים, על כבוד השכינה ועל גאולתם של כלל ישראל.
וכאשר אנו אומרים „כי אל גואל חזק אתה”, נזכור שגם כאשר אין בידינו די זכויות, אנו יכולים לבקש רחמים. אנו פונים אל הקדוש ברוך הוא מתוך אמונה בכוחו ובחסדו, ומבקשים שיגאל אותנו למען שמו.
לבסוף, כאשר אנו חותמים „ברוך אתה ה', גואל ישראל”, נזכור שאנו חלק מעם אחד המבקש את גאולתו. איננו מתפללים רק על עצמנו, אלא גם על כל ישראל.
אין צורך להאריך בכל המחשבות הללו בכל תפילה. לעיתים די בכך שאדם יעצור לרגע במילים „למען שמך” ויחשוב על כבוד השכינה, או שבמילים „ראה נא בעניינו” ייזכר באדם הזקוק לישועה. כך הברכה נעשית בקשה שיש בה לב, כוונה ומשמעות.
ברכת „גואל ישראל” מלמדת אותנו שהגאולה אינה רק אירוע שאנו מצפים לו בעתיד הרחוק. היא גם בקשה שהקדוש ברוך הוא יושיע אותנו מן הצרות הפוקדות אותנו כבר עכשיו, ויעזור לנו לצאת ממצבים שאיננו מסוגלים לשנות בכוחות עצמנו.
שלוש הבקשות המרכזיות שבברכה יוצרות מהלך ברור. תחילה „ראה נא בעניינו”, משום שאנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יפנה ברחמיו אל מצוקתנו. לאחר מכן „וריבה ריבנו”, משום שאנו מבקשים שיפעל למעננו ויגן עלינו. ולבסוף „ומהר לגאלנו גאולה שלמה”, משום שאיננו רוצים רק הקלה זמנית אלא תיקון שלם.
אולם שיאה של הברכה נמצא במילים „למען שמך, כי אל גואל חזק אתה”. אנו מבקשים גאולה לא רק כדי להשתחרר מן הצרות ולחיות בנוחות, אלא כדי שכבודו של הקדוש ברוך הוא יתגלה בעולם. וגם כאשר אין בידינו די זכויות, אנו פונים אליו ומבקשים שיגאל אותנו ברחמיו.
למדנו שהציפייה לגאולה צריכה להשפיע גם על חיינו. אדם המבקש גאולה יכול להשתדל להוסיף תורה, להתחזק במצוות, לתקן את מידותיו ולעשות טוב לזולת. הוא אינו יודע מתי תבוא הגאולה השלמה, אך הוא יכול לעשות כבר עכשיו צעדים שיקרבו אותו אל הקדוש ברוך הוא.
בפעם הבאה שנעמוד בתפילה ונאמר „ראה נא בעניינו”, כדאי שנזכור שאנו מבקשים הרבה יותר מפתרון של בעיה מסוימת. אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יראה את כאבם של ישראל, שיפעל למעננו ושיגאל אותנו מן הצרות. ובאותה שעה אנו מבקשים שנזכה לראות בבניין ירושלים ובגילוי כבוד שמים בעולם.
זהו המסר הגדול של ברכת „גואל ישראל”: איננו מבקשים רק לצאת מן הצרה שבה אנו נמצאים, אלא להגיע למציאות שלמה ומתוקנת יותר. אנו עושים את חלקנו בתורה, בתשובה ובמעשים טובים, אך יודעים שהגאולה השלמה באה ברחמיו של הקדוש ברוך הוא, ולכן אנו מבקשים אותה לא רק בזכות מעשינו, אלא „למען שמך”.
מקורות מרכזיים: שמות ב, כה, ג, יד, ו, ו–ז, יד, יד. יחזקאל כ, מד. זכריה ח, יט. מגילה יז ע"ב ורש"י שם. ברכות ט ע"ב, ח ע"א. סנהדרין צז ע"ב–צח ע"א. קדושת לוי, פרשת שמות. רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק יב, הלכה ב.
מקור השיעור: הרב מאיר אליהו, „גואל ישראל”, מתוך סדרת ביאורי תפילת שמונה עשרה. המאמר מבוסס על תוכן השיעור ועובד ונערך לקריאה רציפה, תוך שמירה על הרעיונות המרכזיים, חיזוק הקשרים בין חלקי הברכה והבחנה בין פירוש הנוסח, דברי חז"ל ורמזים דרשניים.
