25.10.2026סיום מסכתזמן קריאה · 10 דקות
#דבר תורה#סיום מסכת#ראש השנה
טוען…
טוען תוכן…
זמן העברה משוער: 10-9 דקות
מקור: נדרים כב ע"א–ע"ב, מעשה עולא ובני חוזאי, דברי רבי שמואל בר נחמני ורבי ירמיה מדיפתי, הר"ן שם, רמב"ם הלכות דעות ב, ג.
יש תופעה מעניינת שכמעט כל אדם מכיר. אדם יכול להיות חכם, שקול ונעים הליכות במשך שנים, אבל ברגע אחד של כעס לומר משפט שאחר כך יתחרט עליו זמן רב. לפעמים הוא אפילו יודע באותו רגע שהדברים שהוא עומד לומר אינם נכונים, ובכל זאת אינו מצליח לעצור את עצמו. כיצד ייתכן שאדם שמסוגל לקבל החלטות חשובות, לפתור בעיות מורכבות ולהדריך אחרים, מאבד פתאום את שיקול דעתו בגלל אירוע קטן שהכעיס אותו?
במסכת נדרים מופיעים מאמרי חז"ל חריפים מאוד על מידת הכעס. הגמרא במסכת נדרים (כב ע"א) אומרת בשם רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן: "כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו". ובהמשך (כב ע"ב) אומר רבי ירמיה מדיפתי על האדם הכועס: "משכח תלמודו ומוסיף טיפשות".
וצריך להבין, מדוע חז"ל מתארים את הכעס בלשון קשה כל כך? הרי לכאורה כעס הוא רגש טבעי. אדם נפגע, מישהו מתנהג אליו שלא כראוי, או שדבר חשוב משתבש, והוא מרגיש כעס. האם עצם העובדה שהרגש הזה התעורר בו הופכת אותו לאדם שאיבד את חוכמתו?
כדי להבין את הדברים, צריך להבחין בין הרגש שמתעורר לבין הדרך שבה האדם מתנהל בעקבותיו. אדם אינו תמיד בוחר מה יכעיס אותו, אבל הוא נדרש לעבוד על הדרך שבה הוא מגיב. הסכנה הגדולה מתחילה כאשר הכעס מפסיק להיות רגש שהאדם מתמודד איתו והופך לכוח שמנהל את החלטותיו.
וזה בדיוק מה שמתארת הגמרא במילים "משכח תלמודו ומוסיף טיפשות". אדם עשוי להחזיק בידיעות רבות, אבל כאשר הכעס שולט בו הוא עלול לא להשתמש בידיעות האלה כפי שהיה משתמש בהן במצב רגוע. הוא אומר דברים שלא היה אומר, עושה מעשים שלא היה עושה ומתקשה לראות את התמונה המלאה.
נחשוב על דוגמה פשוטה. אדם נוסע בכביש, ולפתע רכב אחר נכנס לפניו בצורה מסוכנת. הוא נבהל וכועס. עד לפני רגע היה אדם שקול, שומר חוק וזהיר בנהיגה. אבל בתוך שניות הוא עלול להחליט שעליו להראות לנהג השני שאסור להתנהג כך. הוא מאיץ, מצפצף, צועק ולעיתים אף מסכן את עצמו ואת הסובבים אותו.
מה קרה לשיקול הדעת שלו? הרי הוא יודע היטב שנהיגה מסוכנת עלולה להסתיים באסון. אבל באותו רגע הרצון להגיב על הפגיעה גובר על הדברים שהוא יודע.
וזהו המחיר של הכעס. לא תמיד האדם מאבד את הידע שלו, אבל הוא עלול לאבד את היכולת להשתמש בו כראוי.
והנה, הגמרא במסכת נדרים מביאה סיפור קשה במיוחד הממחיש עד כמה הכעס יכול להוביל אדם למקומות שלא היה מעלה בדעתו.
עולא היה בדרכו לארץ ישראל, והיו עמו שני אנשים מבני חוזאי. במהלך הדרך התפתח ביניהם עימות חמור, ואחד מהם רצח את חברו. לאחר המעשה פנה הרוצח אל עולא ושאל אותו אם נהג כראוי. עולא הבין שהוא נמצא מול אדם מסוכן מאוד, ושאם יתנגד לו באופן ישיר הוא עלול לסכן גם את חייו. לכן השיב לו באופן שנועד להרגיע אותו ולהציל את עצמו.
כאשר הגיע עולא לפני רבי יוחנן, הוא סיפר לו את שאירע ושאל בדאגה שמא בדבריו חיזק את ידו של עובר העבירה. רבי יוחנן השיב לו שנהג כראוי בכך שהציל את נפשו.
ויש כאן פרט חשוב. חז"ל אינם מלמדים שעולא היה צריך לעמוד מול הרוצח ולנסות לחנך אותו באותו רגע. להפך, כאשר מדובר באדם מסוכן, האחריות הראשונה היא לשמור על החיים. אין זו שעה לוויכוח, אלא שעה לזהירות.
אבל מתוך הסיפור עולה שאלה אחרת. כיצד אדם מגיע למצב שבו הוא פוגע בחברו בצורה חמורה כל כך? הרי גם אם התעורר ביניהם ויכוח קשה, בין כעס לבין רצח נמצאת תהום עצומה.
הסיפור מציג מקרה קיצוני, ואין להשוות אליו כל אדם שכועס. אבל דווקא מתוך חומרתו אפשר להבין את האזהרה של חז"ל מפני מצב שבו הכעס הולך ומתחזק, עד שהאדם מפסיק להציב לעצמו גבולות.
הכעס אינו תמיד מתחיל בצעקה גדולה. לפעמים הוא מתחיל בתחושת פגיעה קטנה. מישהו לא התייחס אלינו כפי שציפינו, לא נתן לנו את הכבוד שחשבנו שמגיע לנו או אמר משפט שלא מצא חן בעינינו. בתחילה אנחנו רק נפגעים. לאחר מכן אנחנו מתחילים לפרש את מעשיו באופן שלילי. ואז מגיעה המחשבה שעלינו להחזיר לו.
אם לא נעצור את התהליך הזה בזמן, אנחנו עלולים לגלות שהתגובה שלנו כבר אינה נובעת מן הבעיה המקורית, אלא מן הרצון לנצח במאבק.
וכאן נמצא אחד הדברים המעניינים בכעס: לפעמים האדם הכועס משוכנע שהוא פועל מתוך צדק. הוא אינו אומר לעצמו שהוא רוצה לפגוע באדם אחר, אלא שהוא רוצה להעמיד אותו במקומו, ללמד אותו לקח או להראות לו שההתנהגות שלו אינה מתקבלת.
אבל האם המעשה שהוא עומד לעשות באמת יתקן את העוול, או רק יוסיף עליו עוול חדש?
זו השאלה שצריך לשאול דווקא כאשר אנחנו מרגישים שהצדק כולו נמצא בידינו.
הרמב"ם בהלכות דעות (ב, ג) כותב שהכעס הוא מידה רעה עד מאוד, ולכן ראוי לאדם להתרחק ממנו מאוד. הוא מוסיף שאפילו כאשר אדם נדרש להעמיד אחרים על טעותם, עליו לעשות זאת מתוך יישוב הדעת ולא מתוך התפרצות של כעס.
וזהו חידוש גדול. בדרך כלל אדם חושב שכדי שאחרים יבינו עד כמה הדבר חמור, עליו להראות להם שהוא כועס. הוא מרגיש שאם ידבר ברוגע, לא ייקחו אותו ברצינות.
אבל הרמב"ם מלמד שאפשר לעמוד על עקרונות ולדרוש התנהגות נכונה בלי לאבד את השליטה העצמית. לפעמים צריך לדבר בתקיפות, להציב גבול ברור או לומר דברים שאינם נעימים לשמיעה. ובכל זאת, אפשר לעשות זאת מתוך מחשבה ולא מתוך רצון לפגוע.
נחשוב על אב שמגלה שבנו עשה מעשה חמור. הוא מרגיש אכזבה וכעס, ובצדק עליו להתייחס למעשה. אבל אם מיד יצעק, יעליב וישתמש במילים קשות, ייתכן שהילד יזכור בעיקר את הפגיעה ולא את המסר החינוכי.
לעומת זאת, אם האב ימתין עד שיוכל לדבר מתוך שליטה עצמית, הוא יוכל לומר בצורה ברורה שהמעשה אסור ושיש לו השלכות, בלי להפוך את השיחה למאבק אישי. הילד יבין שאביו אינו מוותר על החינוך, אבל גם אינו מבקש להשפיל אותו.
זהו ההבדל בין תקיפות לבין כעס. התקיפות נועדה להציב גבול. הכעס עלול להפוך את הגבול לכלי לפגיעה.
והדבר נכון גם בחיי הנישואין. לפעמים בני זוג רבים על עניין קטן, אבל בתוך הוויכוח הם מתחילים להזכיר פגיעות ישנות, להשתמש בהכללות ולהטיח זה בזה דברים שאינם קשורים לנושא המקורי. אחד אומר "אתה תמיד עושה כך", והשני משיב "את אף פעם לא מבינה". בתוך זמן קצר הוויכוח כבר אינו עוסק במה שהתחיל אותו.
וכאן צריך אדם לשאול את עצמו: האם אני עדיין מנסה לפתור את הבעיה, או שכבר נעשה לי חשוב יותר להוכיח שאני צודק?
לעיתים השאלה הזאת לבדה יכולה לשנות את המשך השיחה.
אפשר ללמוד מכאן דרך מעשית פשוטה. כאשר אדם מרגיש שהכעס מתחיל להשתלט עליו, כדאי שלא יקבל באותו רגע החלטות משמעותיות ולא יוציא מפיו הבטחות, איומים או דברים שקשה לחזור מהם. אם הדבר אפשרי ובטוח, מוטב להתרחק מעט מן העימות, להירגע ולשוב אל הנושא לאחר מכן.
אין זו חולשה לומר: "אני רוצה לדבר על זה, אבל עכשיו אני כועס מדי כדי לעשות זאת נכון". להפך, אדם שמסוגל לזהות את מצבו ולעצור את עצמו מגלה שליטה עצמית גדולה.
ויש כאן קשר מיוחד מאוד למסכת נדרים.
כמה מן הסוגיות במסכת עוסקות באדם שקיבל על עצמו נדר מתוך כעס, ולאחר מכן הוא מבקש למצוא דרך להתירו. ברגע שבו כעס, הוא היה משוכנע שהוא יודע בדיוק מה הוא רוצה. הוא החליט להתרחק מאדם מסוים, לאסור עליו הנאה או להימנע מדבר שהיה מותר לו. אבל לאחר שהרוחות נרגעו, הוא מבין שהדברים אינם פשוטים כפי שנראו לו באותו רגע.
זו דוגמה לכך שהכעס אינו מסתיים תמיד כאשר הרגש נעלם. לפעמים המילים שנאמרו בשעת הכעס ממשיכות ללוות את האדם גם לאחר מכן.
והדבר נכון בחיים גם בלי נדרים. משפט שנאמר מתוך כעס עלול להישאר בזיכרונו של ילד שנים רבות. מילה קשה שנאמרה בין חברים יכולה לפגוע באמון שהיה ביניהם. החלטה כלכלית שנעשתה מתוך רצון לנקום עלולה לגרום לנזק ממושך.
לפעמים רגע אחד של שליטה עצמית יכול למנוע חודשים של תיקון.
אין הכוונה שאדם צריך להדחיק כל פגיעה או להסכים שיתייחסו אליו שלא כראוי. מותר וצריך להציב גבולות, ובמקרים של סכנה או פגיעה חמורה יש לפעול להגנה ולסיוע. אלא שהגבולות צריכים להיקבע מתוך אחריות ולא מתוך התפרצות.
וכאן עולה עוד נקודה עמוקה. מי שמצליח לשלוט בכעסו אינו בהכרח האדם שאינו מתרגש משום דבר. לפעמים דווקא אדם רגיש מאוד, שהדברים נוגעים לליבו, נדרש למאמץ גדול יותר כדי לשמור על תגובתו. המעלה שלו היא לא בכך שאין בו רגשות, אלא בכך שהוא אינו נותן לרגע של רגש להכריע לבדו כיצד ינהג.
וכך אפשר להבין את דברי רבי ירמיה מדיפתי, "משכח תלמודו ומוסיף טיפשות". לימוד התורה אמור להדריך את האדם כיצד לבחור נכון. אבל כדי שהידע הזה ישפיע על החיים, צריך לשמור על האפשרות לחשוב לפני שפועלים. כאשר הכעס מנהל את האדם, הוא עלול להרחיק אותו דווקא מן השיקול הנכון שהוא יודע היטב במצב רגוע.
וכאן אנחנו עומדים במעמד סיום מסכת נדרים.
לאחר תקופה של לימוד, שאלות, קושיות ותירוצים, אנחנו זוכים לסיים מסכת שלמה. אבל לצד השמחה על הידיעות שקנינו, ראוי שנשאל מה נוכל לקחת מן הלימוד אל הרגעים שבהם אנחנו מתמודדים עם כעס.
הרי אין זה חוכמה גדולה להיות רגועים כאשר הכול מתנהל בדיוק כפי שרצינו. המבחן האמיתי מגיע כאשר מישהו מאכזב אותנו, כאשר לא מקשיבים לנו או כאשר דברים חשובים משתבשים.
דווקא באותו רגע אנחנו יכולים לבחור אם התורה שלמדנו תהיה חלק מן ההחלטה שלנו.
יהי רצון שנזכה להיות בעלי סבלנות ויישוב הדעת, שנדע להבחין בין הצורך להציב גבול לבין הרצון לפגוע, ושנזכה לומר גם בשעת קושי את הדברים הנכונים בדרך הנכונה.
כי אדם חכם אינו נבחן רק במה שהוא יודע כאשר הוא רגוע, אלא גם ביכולת שלו לשמור על החוכמה הזאת כאשר משהו מכעיס אותו.
ולפעמים הניצחון הגדול ביותר בוויכוח אינו בכך שהצלחנו לענות את התשובה האחרונה, אלא בכך שהצלחנו לעצור לפני שאמרנו את המשפט הראשון שעליו היינו מתחרטים.
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת נְדָרִים וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת נְדָרִים וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לָא נִתְנְשֵׁי מִינָךְ מַסֶּכֶת נְדָרִים וְלָא תִתְנְשֵׁי מִינָן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי.
נוהגים לומר קטע זה שלוש פעמים.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא.
חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אַדָּא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא.
הַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ.
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי. יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ. לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי. בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ. אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד.
נאמר במניין.
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. (אָמֵן)
דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא, וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא, וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא, וּלְמִפְרַק חַיָּיָא, וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא, וּלְאָתָבָא פּוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ. (אָמֵן)
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תּוּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא וּמַרְעִין בִּישִׁין, יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן, וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּישְׁתָא, דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים, אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים, אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים, אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי לְסַיֵּם מַסֶּכֶת נְדָרִים, כֵּן תַּעֲזְרֵנִי לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה.
וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְהָאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי הַחֲכָמִים יַעֲמֹד לִי וּלְזַרְעִי, שֶׁלֹּא תָמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם, וְיִתְקַיֵּם בִּי: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
