25.10.2026סיום מסכתזמן קריאה · 7 דקות
#דבר תורה#סיום מסכת#ראש השנה
טוען…
טוען תוכן…
זמן העברה משוער: 6-5 דקות
מקור: נדרים ט ע"ב, ברייתת שמעון הצדיק והנזיר מן הדרום, הר"ן שם, ועיון בנושא הנדר והנדבה בישיבת הר עציון.
יש אנשים שחושבים שהסכנה הגדולה בחיים היא שאדם אינו יודע מה הוא שווה. הוא אינו מאמין בעצמו, אינו מכיר בכוחותיו ולכן אינו מנסה להגיע להישגים גדולים. אבל במסכת נדרים מופיע סיפור מפתיע מאוד על נער שגילה דווקא את הסכנה ההפוכה. הוא הסתכל על עצמו, ראה עד כמה הוא נאה ומוצלח, ונבהל ממה שההכרה הזאת עלולה לעשות לו.
הגמרא במסכת נדרים (ט ע"ב) מספרת על שמעון הצדיק, שהיה כהן גדול, ואמר: "מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד". כלומר, בדרך כלל נמנע שמעון הצדיק מלאכול מקרבן האשם שהביא נזיר שנטמא, אך במקרה אחד נהג אחרת.
מדוע דווקא אותו מקרה היה מיוחד כל כך?
הגמרא מספרת שפעם אחת הגיע אליו נזיר מן הדרום. היה זה נער יפה תואר, בעל עיניים נאות ושיער ארוך המסודר בתלתלים. שמעון הצדיק הביט בו ושאל: בני, מדוע רצית להשחית את שערך היפה? הרי הנזיר נדרש לגלח את שערו בסיום נזירותו, ומדוע אדם שניחן ביופי כזה מקבל על עצמו הנהגה שתביא לכך?
והנער סיפר לו סיפור מדהים.
הוא היה רועה את צאנו של אביו. יום אחד הלך למלא מים מן המעיין, וכאשר התכופף אל המים ראה את השתקפות פניו. זו הייתה כנראה הפעם שבה היופי שלו תפס את תשומת ליבו באופן מיוחד. הוא הביט בעצמו, והתעורר בו יצר של גאווה, עד שחשש שהיופי יגרום לו להתדרדר.
באותו רגע פנה אל יצרו ואמר: "רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה?" ואז קיבל על עצמו נזירות כדי לגלח את שערו לשם שמים.
כששמע שמעון הצדיק את הדברים, קם ונישק אותו על ראשו ואמר: "בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל".
וצריך להבין את הסיפור הזה היטב. הרי אנחנו רגילים לחשוב שהיופי הוא מתנה מן הקב"ה. אם אדם קיבל מראה נאה, קול יפה, כישרון מיוחד או יכולת מרשימה, מדוע שיראה בכך סכנה? האם התורה רוצה שאדם יתבייש במעלותיו?
בוודאי שלא.
הבעיה של הנער לא הייתה עצם העובדה שהוא יפה. הבעיה הייתה הרגע שבו הרגיש שהיופי מתחיל לשלוט בו. הוא חשש שהמעלה שקיבל תהפוך לסיבה להתגאות על אחרים ולחשוב שהכול מגיע לו.
וכאן נמצא חידוש נפלא. יש הבדל גדול בין אדם שמכיר במעלה שיש בו לבין אדם שהמעלה גורמת לו לשכוח מי העניק לו אותה ולשם מה עליו להשתמש בה.
אדם יכול לדעת שהוא חכם בלי לזלזל במי שפחות מוכשר ממנו. הוא יכול להצליח בעבודתו בלי לחשוב שהוא חשוב יותר מאחרים. הוא יכול להיות בעל ממון רב ובכל זאת לזכור שיש אנשים שאין להם אותם אמצעים, ושהדבר אינו מפחית מערכם.
אבל כאשר ההצלחה מתחילה להפוך את האדם לגאוותן, המעלה עצמה עלולה להפוך למכשול.
וזה בדיוק מה שהנער זיהה. הוא עדיין לא מתואר כמי שפגע באחרים בגלל גאוותו. הוא הבחין בסכנה בשלב מוקדם, כאשר היא החלה להתעורר בליבו.
לפעמים זו הגבורה הגדולה ביותר: לזהות את הכיוון הלא נכון לפני שכבר התרגלנו ללכת בו.
נחשוב על אדם שמקבל תפקיד חשוב. בתחילת הדרך הוא מלא רצון לעזור ולהצליח. אבל לאחר זמן הוא מגלה שאנשים מתחילים לכבד אותו יותר. הם מבקשים את דעתו, מקשיבים להחלטותיו ומחמיאים לו על הישגיו. לאט לאט הוא עלול להתחיל לחשוב שהמעמד שלו מעניק לו זכות לדבר לאחרים בחוסר סבלנות. הרי הוא המנהל, הוא האחראי, והוא יודע טוב מכולם.
אם יעצור לרגע וישאל את עצמו כיצד התפקיד משפיע על מידותיו, ייתכן שיוכל למנוע מעצמו שינוי לרעה.
וכך גם אדם שזוכה להצלחה בלימוד התורה. הוא מתחיל להבין סוגיות שחבריו מתקשים בהן, מתרגל לכך שאחרים שואלים אותו שאלות, ומרגיש שמעריכים את ידיעותיו. השאלה הגדולה היא מה ההצלחה הזאת עושה לו. האם היא גורמת לו לרצות ללמד אחרים ולעזור להם להבין, או שהיא גורמת לו להביט מלמעלה על מי שעדיין אינו יודע?
שני אנשים יכולים להחזיק באותו כישרון, אבל להשתמש בו בדרכים שונות לחלוטין.
ויש כאן נקודה נוספת. הנער מן הדרום לא המתין עד שמישהו יבוא ויוכיח אותו. איש לא אמר לו שהוא מתגאה. הוא עצמו התבונן בליבו והבין שהוא זקוק לתיקון.
זו מידה חשובה מאוד. הרבה יותר קל לנו לזהות חסרונות אצל אחרים מאשר אצל עצמנו. כשאדם אחר מתגאה אנחנו מבחינים בכך מיד, אבל כאשר אותה מידה מתעוררת אצלנו, אנחנו מוצאים לה הצדקות. אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו רק מכירים בערכנו, שאנחנו חייבים לעמוד על כבודנו, או שכך צריך להתנהג כדי שיכבדו אותנו.
הנער מלמד אותנו שהתבוננות אמיתית בעצמנו דורשת אומץ. לא אומץ להילחם באחרים, אלא אומץ להודות בפני עצמנו שיש דבר שעלינו לשנות.
אך חשוב לשים לב גם לגבולות המעשה. אין להסיק מכאן שעל אדם לקבל נזירות או נדרים כדי לתקן את מידותיו. הגמרא עצמה מסבירה ששמעון הצדיק חשש מנדרי נזירות הנקבעים מתוך התלהבות ועלולים להביא לחרטה. המקרה של הנער היה מיוחד משום שמניעיו היו כנים ונבעו ממאבק פנימי אמיתי.
המסר המעשי עבורנו יכול להיות פשוט יותר. כאשר אנחנו מזהים מידה שאינה טובה, עלינו למצוא דרך נכונה ומותרת להתמודד איתה. אדם שמרגיש שההצלחה שלו גורמת לו לגאווה יכול לקבל על עצמו בלי נדר לעזור למישהו אחר באמצעות אותה הצלחה. אדם שמתפתה להרבות בסיפורים על הישגיו יכול לתרגל הקשבה לאחרים. אדם שמקבל כבוד רב יכול להשתדל להעניק כבוד למי שאינם זוכים לו.
וכאן נמצא גם הקשר היפה למסכת נדרים. המסכת עוסקת בהתחייבויות שאדם מקבל על עצמו, אבל הסיפור הזה מזכיר לנו שהשאלה אינה רק מה האדם קיבל על עצמו, אלא מדוע קיבל זאת. האם הוא מבקש באמת להתקרב לקב"ה ולתקן את מידותיו, או שההחלטה שלו נובעת מרגש חולף?
במעמד סיום המסכת אנחנו זוכים להרגיש שמחה וגאווה חיובית על ההישג. יש בכך דבר יפה, שהרי לימוד התורה דורש עמל רב. אבל גם בשעת ההצלחה עלינו לזכור שהכישרונות והכוחות שקיבלנו הם מתנה, ושמטרת הלימוד אינה רק להוסיף לנו כבוד אלא להפוך אותנו לאנשים טובים יותר.
יהי רצון שנזכה להכיר במעלות שהקב"ה נתן לנו, להשתמש בהן לטובה ולא לתת להן להפוך למקור של גאווה.
כי הגדלות האמיתית אינה בכך שאדם אינו יודע מה הוא שווה, אלא בכך שהוא יודע היטב מה קיבל, ובכל זאת זוכר שכל מעלה היא אחריות ולא סיבה להתנשא על אחרים.
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת נְדָרִים וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת נְדָרִים וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לָא נִתְנְשֵׁי מִינָךְ מַסֶּכֶת נְדָרִים וְלָא תִתְנְשֵׁי מִינָן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי.
נוהגים לומר קטע זה שלוש פעמים.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא.
חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אַדָּא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא.
הַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ.
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי. יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ. לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי. בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ. אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד.
נאמר במניין.
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. (אָמֵן)
דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא, וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא, וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא, וּלְמִפְרַק חַיָּיָא, וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא, וּלְאָתָבָא פּוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ. (אָמֵן)
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תּוּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא וּמַרְעִין בִּישִׁין, יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן, וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּישְׁתָא, דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים, אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים, אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים, אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי לְסַיֵּם מַסֶּכֶת נְדָרִים, כֵּן תַּעֲזְרֵנִי לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה.
וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְהָאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי הַחֲכָמִים יַעֲמֹד לִי וּלְזַרְעִי, שֶׁלֹּא תָמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם, וְיִתְקַיֵּם בִּי: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
