"זה אלי ואנוהו" | למה דווקא בחג הסוכות מדגישים כל כך את היופי וההדר, ומה הקשר ליעקב אבינו?
22.9.2026דבר תורהזמן קריאה · 5 דקות1 הורדות
טוען…
טוען תוכן…
דבר תורהבמשנה בתחילת פרק "לולב הגזול" נאמר שלולב הגזול והיבש פסול. רש"י מפרש שהטעם שלולב יבש פסול הוא משום שנאמר "זה אלי ואנוהו" – התנאה לפניו במצוות. כלומר, מצוה צריכה להיות נאה ומהודרת.
אלא שכאן מתעוררת שאלה. בדרך כלל דין "ואנוהו" מלמד על הידור מצוה לכתחילה, אך אינו פוסל את המצוה בדיעבד. אם כן, מדוע דווקא בארבעת המינים אנו מוצאים חשיבות כה גדולה לנוי ולהדר, עד שיש מצבים שבהם חוסר ההדר פוסל את המצוה עצמה?
ולא רק בארבעת המינים. גם במצות הסוכה אנו רגילים להוסיף קישוטים, נוי והדר יותר מאשר בהרבה מצוות אחרות. נראה אפוא שבחג הסוכות יש קשר מיוחד בין עצם החג לבין ענין היופי והכבוד של המצוה.
כדי להבין זאת, יש להקדים את דברי ה"מסילת ישרים", שמבאר כי אחד מחלקי היראה הוא הכבוד שאדם נותן לה', לתורתו ולמצוותיו. בתוך כך הוא מביא את דברי חז"ל על הפסוק "זה אלי ואנוהו" – התנאה לפניו במצוות: סוכה נאה, לולב נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה.
כלומר, נוי המצוה אינו רק ענין אסתטי. הוא מבטא את הכבוד שאדם רוחש למצוה ולמי שציווה עליה.
לפי זה אפשר להבין מדוע ענין ההדר מודגש דווקא בחג הסוכות.
מצות הסוכה היא זכר לענני הכבוד שבהם הקיף הקב"ה את ישראל במדבר. אם הקב"ה נתן לישראל ענני כבוד, הרי שבחג המזכיר את אותם עננים אנו משיבים כביכול באותו מטבע – ומכבדים את מצוותיו בנוי ובהדר.
אבל יש כאן עומק נוסף.
הטור מביא שכל אחד משלושת הרגלים מקביל לאחד מן האבות. חג הפסח שייך לאברהם אבינו, וחג הסוכות שייך ליעקב אבינו, שעליו נאמר: "ולמקנהו עשה סוכות."
בספר "מכתב מאליהו" מבואר שמידותיהם של האבות עומדות כנגד שלוש המידות המוציאות את האדם מן העולם: הקנאה, התאוה והכבוד.
אברהם – מידת החסד, כנגד הקנאה.
יצחק – מידת הגבורה, כנגד התאוה.
יעקב – מידת האמת, כנגד הכבוד המדומה של העולם הזה.
אולם אין הכוונה שיעקב שייך לביטול הכבוד בלבד. להפך: יעקב מלמד מהו כבוד אמיתי.
המהר"ל מבאר שעיקר כבודו של הקב"ה הוא בכך שהוא אחד בעולמו. כל מה שקיים בעולם מקבל את משמעותו ממנו ומכוון אליו. כאשר אדם משתמש בעולם לפי התכלית שלשמה ניתן לו, הוא מגלה בכך את יחוד ה' ואת כבודו.
וזו בדיוק היתה הנהגתו של יעקב אבינו.
חז"ל אומרים שיעקב חזר על פכים קטנים. לכאורה מדוע היה חשוב לו כל כך רכוש קטן? אלא שיעקב לא ראה ברכוש דבר מקרי וחסר משמעות. כל דבר שהיה בידו נתפס אצלו ככלי שהקב"ה נתן לו לצורך עבודתו. לכן גם דבר קטן היה חשוב בעיניו.
על הפסוק "ויותר יעקב לבדו" דרשו חז"ל את הפסוק "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". יש כאן עומק גדול: יעקב מגלה שגם בתוך הדברים הקטנים והגשמיים ביותר אין מציאות העומדת בפני עצמה. הכל שייך לעבודת ה'.
מכאן מובן גם הקשר המיוחד שבין יעקב לחג הסוכות.
חג הסוכות חל בזמן האסיף, כאשר אדם מכניס לביתו את יבולו ורכושו ועלול לחוש שהעולם הזה נעשה קבוע ויציב בידיו. דווקא אז התורה מצווה עליו לצאת מדירת הקבע לדירת ארעי ולהיזכר שכל מה שיש לו אינו אלא כלי לעבודת ה'.
במובן הזה, מה שנאמר על יעקב "ולמקנהו עשה סוכות" מקבל משמעות עמוקה: כל רכושו של יעקב היה אצלו בבחינת "סוכה" – דבר ארעי שאינו מטרה בפני עצמו, אלא אמצעי לתכלית נצחית.
וזהו הכבוד האמיתי לה'.
כאשר אדם מבין שכל המציאות שלו, כל רכושו וכל כוחותיו נועדו לעבודת הבורא, הוא מגלה בכך שאין עוד מלבדו. לכן חג הסוכות, החג השייך ליעקב, הוא גם החג שבו ענין הכבוד, הנוי וההדר מקבל מקום מרכזי כל כך.
על פי זה ניתן להבין גם מדוע דווקא בסוכה ובלולב אנו מוצאים הדגשה מיוחדת של איסור גזל.
בגמרא נאמר שלעתיד לבוא יבוא לבן ויעיד על יעקב שלא נחשד על הגזל. ב"מכתב מאליהו" מבואר שיעקב היה זהיר בגזל לא רק במובן שבין אדם לחברו, אלא גם במובן עמוק יותר: הוא ידע שכל דבר שקיבל מן הקב"ה מיועד לתפקיד מסוים. להשתמש בדבר שלא לתכליתו הרי זו, במובן מסוים, נטילה שלא ברשות.
לכן דווקא בחג הסוכות, שהוא החג של יעקב, אנו מוצאים רגישות מיוחדת ל"לכם" ולגזל. אם כל דבר בעולם הוא פיקדון וכלי לעבודת ה', אין לאדם זכות להשתמש במה שאינו שלו או במה שלא ניתן לו למטרתו.
אבל יש בחג הסוכות עוד רובד של "ואנוהו".
בקריעת ים סוף אמרו ישראל: "זה אלי ואנוהו." לאחר גילוי השכינה הגדול של "זה אלי" באה הקבלה של "ואנוהו" – כיצד נמשיך את הגילוי הזה בתוך החיים.
במכילתא נאמרו כמה פירושים למילה "ואנוהו".
רבי ישמעאל מפרש: אתנאה לפניו במצוות – אעשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, ציצית נאה ותפילין נאות.
אבא שאול מפרש: הוי דומה לו – מה הוא רחום וחנון, אף אתה רחום וחנון.
ורבי יוסי בן דורמסקית מפרש את "ואנוהו" מלשון נוה – אעשה לפניו מקדש נאה.
שלושת הפירושים הללו אינם סותרים זה את זה. כולם מבטאים דרכים שונות להמשיך את גילוי ה"זה אלי" אל תוך החיים.
דרך אחת היא לכבד את ה' באמצעות נוי המצוות.
דרך שנייה היא לגלות את מידותיו בעולם על ידי הליכה בדרכיו.
ודרך שלישית היא לבנות מקום שבו תשרה השכינה – בית המקדש.
ומעניין לראות שבחג הסוכות שלושת הענינים הללו חוזרים ומופיעים.
ראשית, זהו החג שבו ענין הנוי וההדר מודגש במיוחד – בארבעת המינים ובסוכה עצמה.
שנית, חג הסוכות קשור לאושפיזין, לאבות הקדושים שמידותיהם מאירות בכל אחד מימי החג. בכך החג מזמין את האדם לא רק לקיים מצוות, אלא גם להידמות למידות הקדושות של האבות וללכת בדרכי ה'.
ושלישית, מצות הסוכה קשורה גם לבית המקדש. חז"ל מלמדים שבזכות מצות סוכה זוכים לבנין בית המקדש, ואף הפסוק אומר: "ויהי בשלם סוכו" – בית המקדש נקרא בלשון סוכה.
נמצא שבחג הסוכות מתאחדים שלושת הפירושים של "ואנוהו": נוי המצוה, הליכה בדרכי ה', ובנין מקום השכינה.
ומעתה אפשר להבין את מקומו של חג הסוכות לאחר הימים הנוראים.
בראש השנה אנו עומדים לפני מלכות ה'. ביום הכיפורים אנו זוכים לגילוי רחמיו ולכפרה. אלו ימים שבהם האדם זוכה לבחינה מסוימת של "זה אלי" – הכרה מחודשת במלכות ה' ובקרבתו.
ואז מגיע חג הסוכות ושואל: מה עושים עם הגילוי הזה?
התשובה היא: "ואנוהו."
לא להשאיר את ההתעוררות כרגע חולף, אלא להכניס אותה אל החיים.
לכבד את המצוות.
ליפות אותן.
לעדן את המידות.
להשתמש נכון בעולם הזה.
ולהפוך את החיים עצמם למקום שבו כבוד ה' מתגלה.
זהו אולי הסוד של הנוי המיוחד בחג הסוכות. היופי החיצוני של הסוכה והלולב אינו עומד בפני עצמו. הוא מבטא יופי פנימי יותר – חיים שבהם כל דבר מקבל את מקומו הנכון, וכל מה שיש לאדם הופך לכלי לכבוד שמים.