נברר עתה את ערכם של הטעמים מבחינה סנטקטית. לאמור: היחס שבין תיבות המאמר, איזו מילה נקשרת לחברתה ואיזו נפרדת, ידיעה זו הכרחית להבנת "פשוטו של מקרא". הרבה דרשות חז"ל בתלמודים ובמדרשים בנויות עפ"י בחינה זו שבטעמים. מסיבה זו נקרא להם שם לוואי נוסף: "פיסוק טעמים". שם זה מצוי בחז"ל וכוונתו תורת הפסקת במאמרים והמילים ע"י הטעמים.
"אמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב: "ויקראו בספר תורת האלוקים" (נחמיה ח' ה') – זה מקרא. "מפורש" – זה תרגום. "ושום שכל" – אלו הפסוקים. "ויבינו במקרא" – זה פסוק טעמים" (נדרים ל"ז ע"ב). ופרש"י בד"ה "אלו הפסוקים": "עד היכן מסיים כל פסוק ופסוק". הר"ן שם הוסיף: "נקודות המפסיקות בין פסוק לפסוק וקרי להו "שום שכל" שעל ידיהן אדם מבין המקרא כפי תנועת הטעמים". שימת שכל הקורא צריכה להינתן לסוף הפסוק. אחר כך יוכל כבר להבין במקרא ע"י פיסוק שאר הטעמים, כמו שדרשו על "ויבינו במקרא".
ערך משותף
גם מבחינה זימרתית יש ערך לטעמים, להכריע בין תיבות המקרא להפסק ולחיבור. מבחינה זו משמשים הטעמים אמצעים מפסיקים, וממלאים ע"י כך תפקיד משותף לנעימה ולהפסקה. לערך הכרעתי זה יקרא "ערך משותף". יתכן שגם לזאת התכוונו חז"ל בשם "פסוק הטעמים". כך הבין הרא"ש ז"ל במאמר רב איקא "ויבינו במקרא – זה פיסוק טעמים", פירש הרא"ש: "שעל ידי הנגון מבינין לחבר המקרא למעלה ולמטה".
אולם ערך פיסוק הטעמים מבחינה סנטקטית עולה לאין ערוך על ערכם מבחינה זמרתית. בעוד שהבחינה הזמרתית עשויה להכרעת הקריאה בלבד, מלמדנו הפיסוק מבחינה סנטקטית את ערך ההפסקה עצמה ביחס שבין הפסקה לחברתה שלפניה ושלאחריה.
פיסוק הטעמים להבנת פרושי המקרא
בחגיגה ו' ע"ב: "בעי רב חסדא האי קרא היכי כתיב: "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות, כבשים ויזבחו זבחים, שלמים לה' פרים" (שמות כ"ד ה) או דילמא אידי ואידי פרים הוא . למאי נ"מ – מאי דהוה הוה – מר זוטרא אמר לפיסוק טעמים". פרש"י: "בנגינות. אם תאמר שני מינים, צריך אתה להפסיק הטעם של ויעלו עולות באתנחתא או בזקף קטן, ואם מין אחד היה צריך אתה לקרותו באחד משאר הטעמים שאין מפסיקין כגון פשטא או רביע".
בדרך זו הלכו פרשנים רבים כדי להבין במקרא ובעיקר רש"י ז"ל:
"מקדש, ה' כוננו ידיך" (שמות ט"ו, יז). הטעם שעליו זקף גדול להפרידו מתיבת ה' שלאחריו; המקדש אשר כוננו ידיך, ה'.
"הכהן תחתיו מבניו" (שמות כ"ט, ל). מכאן ראיה שכל לשון "כהן" לשון "פועל" עובד ממש לפיכך נגון תביר נמשך לפניו.
"הכתובה בספר התורה הזה" (דברים י"ט, כ). ולמעלה הוא אומר בספר התורה הזאת (שם, כה). הזאת – לשון נקבה מוסב על התורה, הזה – לשון זכר מוסב אל הספר וע"י פיסוק הטעמים הם נחלקים לשתי לשונות, בפרשת הקללות ה"טפחא" נתונה תחת "התורה" נמצא ספר התורה דבוקים זה לזה.
"אחרי, דרך מבוא השמש" (דברים י"א, ל). להלן מן הירדן לצד מערב, וטעם המקרא מוכיח שהם שני דברים שנוקדו בשני טעמים: "אחרי" נקוד ב"פשטא" ו"דרך" נקוד ב"משפל". ואם היה "אחרי דרך" דבור אחד היה נקוד "אחרי" במשרת – בשופר הפוך ו"דרך" ב"פשטא".
רשפי, אש שלהבת יה (שה"ש ח', ו). טעם הזקף גדול הנקוד על "רשפי" מלמדנו על תיבת "אש" שהיא דבוקה ל"שלהבת-יה", לומר אש של שלהבת יה.
במסכת מגילה (י"ב, ע"א): "דרש רב נחמן בר בר חסדא מאי דכתיב כה אמר ה' למשיחו לכורש (ישעיהו מ"ה א') – וכי כורש משיח היה – אלא אמר לו הקבה"ו למשיח קובל אני עליך"... פרש"י: "טעם מקרא זה מוכיח על דרש זה שאין לך טעם "זרקא" במקרא שאין "סגול" בא אחריו וכאן ננקד "למשיחו" ב"זרקא" ו"לכרוש" ננקד ב"מאריך", להפרישו ולנתקו מעם "למשיחו"".
רבנו בחיי: בפר' שמיני (י', ט) "ונר אלוקים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה'" (שמואל ג' ג'): "שעורו טרם יכבה בהיכל ה' ושמואל שוכב במקומו וטעם ה"אתנחתא" שבמלת "שוכב" מורה כן".
"ואלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו כי יש מהכהנים שמותרים באלמנה וזהו כהן הדיוט. וטעם הזקף קטן שבאלמנה מורה כן" (שם כ"א, ו).
"תספרו חמישים יום וכבר ידעת שאין הספירה אלא מ"ט ועל כן תמצא טעם במלת "תספרו" ואינה דבוקה למלת "חמשים". אבל "חמשים" דבוק ל"והקרבתם" (שם כ"ג, טז).
מגדיר רבנו בחיי בספר בראשית (ה', כט): "ולפי שמלת "זה" כוללת שתי כוונות אלו, נכתבו במלת "זה" שני טעמים. ואל יהי דבר זה קל בעיניך שכל התורה כולה רמוזות עניינים שכליים נאמרים בהשגחה גמורה למי שמתבונן בספר תורת האלוקים. ועל זה דרשו רז"ל שגם הטעמים שבתורה נתנו מסיני והוכיחו זה ממה שכתוב "ושם שכל יבינו במקרא".
כתב הראב"ע בתחילת ספר המאזנים: "אחר שנים במספר לבנות הבית הקדוש פעם שנית, נחה רוח ה', רוח חכמה ובינה, על אנשי הבית הנקראים אנשי הכנסת הגדולה, לבאר כל חתום במצוות, והדברים עתיקים בפי צדיקים, מפי נביאים קדמונים ואחרונים. גם הם היו מטיבי טעם וילמדו הבאים אחריהם חפץ כל עניין ע"י טעמי המקרא והמלכים והמשרתים והסתומים והפחותים והדבקים והפסוקים ועינים היו לעוור, על כן נצא בעקבותיהם ורדף אחריהם, ונשען עליהם בכל פרושי המקרא, ובטרם שאפרש כל אלה אזהירך שתלך אחרי בעל הטעמים. וכל פירוש שאיננו על פירוש הטעמים לא תאבה אל תשמע אליו".
