לדעת להיכנס, ולדעת גם לצאת

דף הסיום של מסכת סוכה עוסק בנושא שבמבט ראשון נראה כמעט רחוק מן הסוכה עצמה. אחרי שלמדנו על הדפנות והסכך, על ארבעת המינים, על הערבה, על שמחת בית השואבה ועל עבודת המקדש, מגיעה המשנה האחרונה ועוסקת בחילופי משמרות הכהונה. משמר אחד מסיים את השבוע שלו ומשמר אחר נכנס במקומו. המשנה אומרת: „הנכנס נוטל שש והיוצא נוטל שש”, ולדעת רבי יהודה הנכנס נוטל שבע והיוצא חמש. אחר כך היא מוסיפה: „הנכנסין חולקין בצפון והיוצאין בדרום.” והגמרא מסבירה במפורש: הנכנסים בצפון כדי שיראו שהם נכנסים, והיוצאים בדרום כדי שיראו שהם יוצאים. כאילו אפילו בתוך סדרי המקדש צריך שיהיה ברור: אלה מתחילים עכשיו את תפקידם, ואלה מסיימים את שלהם.

לכאורה זה פרט טכני מאוד. אבל אולי דווקא משום שזהו אחד הדברים האחרונים שהמסכת מלמדת אותנו, אפשר לשמוע בו רעיון גדול לחיים: יש שני כישורים שונים מאוד שאדם צריך ללמוד. לדעת להיכנס, ולדעת לצאת. לדעת להתחיל שליחות, ולדעת גם לסיים אותה. לדעת לקבל אחריות בכל הכוח, ולדעת יום אחד להעביר אותה הלאה באותה נאמנות. ורובנו, אם נחשוב על כך, משקיעים הרבה יותר בלימוד של הכניסה מאשר בלימוד של היציאה.

אנחנו אוהבים התחלות. ילד נכנס לבית הספר, אדם מתחיל עבודה חדשה, מקים עסק, מקבל תפקיד, נכנס להנהלה, פותח שיעור או מתחיל מסכת. התחלות מלאות התרגשות. מברכים, מצלמים, מאחלים הצלחה. יש תחושה שמשהו חדש עומד להיבנות. אבל כמעט בכל תפקיד בעולם מגיע גם יום שבו מישהו אחר עומד להיכנס, ואני צריך לצאת. ושם לפעמים מתגלה אם באמת הבנתי שהתפקיד היה שליחות — או שבמשך הזמן התחלתי לחשוב שהוא שייך לי.

בבית המקדש, במקום הקדוש ביותר, גם לכהן שעובד בקודש יש זמן קצוב. במשך אותו שבוע המשמרת שלו עובדת. היא מקריבה, משרתת ונושאת באחריות. ואז מגיעה שבת, והמשמר מתחלף. אין כאן עלבון ואין כאן כישלון. כך בנויה העבודה. יש זמן שבו אתה נדרש להיכנס בכל כוחך, ויש זמן שבו אתה נדרש לפנות מקום. ושני הרגעים יכולים להיות חלק מעבודת ה׳.

וזו נקודה חשובה מאוד. לפעמים אנחנו חושבים שאם קשה לנו לעזוב תפקיד, סימן שאהבנו אותו באמת. אבל לפעמים דווקא היכולת לעזוב בזמן מוכיחה שהבנו את מהותו. אם המטרה באמת חשובה לי יותר מן המעמד שלי, אני צריך להיות מסוגל לשמוח גם כאשר אדם אחר ימשיך אותה. אם אני באמת רוצה שבית הכנסת יצליח, אני צריך לרצות שהוא יצליח גם ביום שבו אני כבר לא הגבאי. אם אני באמת רוצה שהילדים שלי יגדלו, חלק מן ההצלחה הוא שיום אחד הם יוכלו לקבל החלטות בלי להזדקק לי בכל דבר. אם אני מלמד תלמיד, אחת ההצלחות הגדולות שלי היא שיגיע יום שבו הוא יפתח ספר, יבין, ישאל וימשיך גם כשאני אינני לידו.

אבל זה קשה, מפני שתפקידים נותנים לנו הרבה יותר מעשייה. הם נותנים לנו זהות. אדם אינו רק עושה משהו, הוא מתחיל להיות „המנהל”, „הגבאי”, „הרב”, „האחראי”, „זה שכולם מתקשרים אליו”. וכאשר התפקיד עובר לאדם אחר, הוא עלול להרגיש שלא לקחו ממנו רק משימה, אלא חלק מן השאלה מי הוא.

והמשנה בסוף מסכת סוכה מציירת תמונה עדינה מאוד. היוצאים אינם נעלמים כאילו לא היו. גם הם מקבלים חלק בלחם הפנים. לדעת חכמים, הנכנס נוטל שש והיוצא שש. העבודה הסתיימה, אבל החלק שלו לא נמחק. יש מקום למה שהיה. יש כבוד לשליחות שנעשתה. ובכל זאת, עכשיו הנכנס בצפון והיוצא בדרום. יש משמר חדש, וצריך לאפשר לו להיות באמת חדש.

אולי זו אחת הסיבות שקשה כל כך להעביר תפקידים. אדם אומר: אני מוכן לעזוב, אבל רק בתנאי שהבא אחריי יעשה הכול בדיוק כפי שאני עשיתי. שישתמש באותה שיטה, יקבל אותן החלטות ויחשוב באותה דרך. אבל אם הוא מוכרח להמשיך להיות אתה — באמת לא יצאת. העברת לו את הכיסא, אבל נשארת יושב עליו מרחוק.

יציאה נכונה דורשת אמון. אמון בכך שלא רק אני יכול לעשות. אמון בכך שהדבר שגדול ממני לא יקרוס ברגע שאפסיק להיות במרכזו. ובעומק יש כאן גם אמונה. לפעמים אדם מחזיק חזק מדי בתפקיד מפני שהוא מרגיש שאם הוא לא יהיה שם הכול יתפרק. לפעמים זו אחריות אמיתית, אבל לפעמים מסתתרת בתוכה מחשבה אחרת: הכול תלוי בי.

והמקדש מלמד אחרת. במשך שבוע עבדת עבודה קדושה שאין קדושה ממנה. אבל בשבת מגיעה משמרת אחרת, והמקדש ממשיך לעמוד.

יש בזה גם נחמה גדולה. לא כל דבר שאנחנו מתחילים חייב להסתיים בידיים שלנו. יש דברים שאנחנו זוכים לפתוח ואנשים אחרים ממשיכים. הורה אינו רואה תמיד את כל הפירות של החינוך שנתן. רב מלמד תלמיד, ואותו תלמיד יעביר יום אחד דברים לאחרים. אדם מקים מוסד, ואחרי עשרות שנים אולי איש מן הנוכחים כבר לא יכיר את שמו. זה לא אומר שחלקו נעלם. המשמר היוצא יצא, אבל המשמר הבא נכנס אל תוך מקדש שגם העבודה של מי שהיה לפניו אפשרה לו להמשיך להתקיים.

אבל יש כאן שיעור הפוך גם למשמר הנכנס. כאשר אתה נכנס לתפקיד, אל תתנהג כאילו העולם התחיל ביום שהגעת. יש משמרת יוצאת. מישהו עבד כאן לפניך. מישהו פתח את הדלתות, שמר על המסגרת, עשה טעויות, תיקן, השקיע, התעייף, ולבסוף מסר לך דבר שלא התחיל אצלך.

וזה נכון בכל תחום. אדם נכנס לבית כנסת שקיים עשרות שנים, וקל לו לראות מיד מה צריך לשנות. אבל לפני השינוי כדאי לזכור שמישהו בנה את המקום הזה. אדם מקבל עסק, מערכת או תפקיד, והוא מלא רעיונות חדשים. זה מצוין, אבל גם החדשנות צריכה לדעת לומר תודה למה שהיה. והדבר נכון במיוחד בתורה. אנחנו פותחים גמרא היום כאילו היא פשוט מחכה לנו על השולחן. אבל התורה הזאת הגיעה אלינו דרך דורות של אנשים שלמדו, מסרו, כתבו, שמרו והעבירו אותה הלאה.

במובן הזה כולנו משמרת נכנסת ביחס למי שהיה לפנינו, ומשמרת יוצאת ביחס למי שיבוא אחרינו.

וזה משנה את השאלה של החיים. במקום לשאול רק „מה אני יכול להשיג?”, אפשר לשאול: מה קיבלתי מן המשמרת שלפניי, ומה אני משאיר למשמרת שאחריי?

איזה בית קיבלתי מן ההורים שלי, ואיזה בית אני מעביר הלאה? איזו יהדות קיבלתי, ואיך היא תיראה אצל הדור הבא? איזה בית כנסת קיבלנו ממי שבנו אותו, ומה יקבלו האנשים שיגיעו אחרינו? אפילו בעבודה אפשר לשאול: מי שייכנס אחריי לתפקיד — האם יקבל מערכת מסודרת יותר מזו שאני קיבלתי, או בלגן גדול יותר?

אדם גדול אינו נמדד רק במה שהוא עושה בזמן שהתפקיד בידיו. הוא נמדד גם במה שנשאר כשהוא כבר אינו מחזיק בו.

יש אנשים שכאשר הם עוזבים הכול מתפרק. לפעמים זה מפני שהם באמת היו מוכשרים מאוד. אבל לפעמים זו דווקא עדות לכך שבמשך שנים הם דאגו שאף אחד מלבדם לא ידע לעשות דבר. הם לא בנו המשך. הם בנו תלות.

ולעומתם יש אדם שהצלחתו מתבררת דווקא לאחר שעזב. המערכת ממשיכה. אנשים חדשים יודעים מה לעשות. מי שהגיע אחריו מצליח, אולי אפילו טוב ממנו. זו אינה הוכחה שהאדם הראשון לא היה נחוץ. להפך. לפעמים זו ההוכחה הטובה ביותר שהוא עשה את עבודתו נכון.

הגמרא אף עוסקת בפרטי המעבר עצמו. רבי יהודה אומר שהנכנס מקבל שבע חלות והיוצא חמש, והגמרא מסבירה ששתי החלות הנוספות הן בשכר הגפת הדלתות. כשהגמרא שואלת מדוע לא יחלקו תמיד בשווה, אומר אביי: „בוצינא טבא מקרא.” רש״י מסביר את המשל: לפעמים אדם מעדיף דבר קטן שנמצא בידו עכשיו על פני דבר גדול יותר שיגיע אולי בהמשך. בלי להפוך את הפרט הזה ליסוד של כל הדרשה, עצם העובדה שהסוגיה מתעכבת על רגע ההחלפה מלמדת שגם למעבר עצמו יש סדר. לא רק העבודה חשובה, אלא גם הדרך שבה משמר אחד מוסר אותה למשמר הבא.

וזה אולי הרגע שבו כל הדבר הזה מתחבר בצורה מיוחדת למסכת סוכה עצמה. הרי חג הסוכות כולו מלמד אותנו על דבר זמני. אנחנו יוצאים מן הבית הקבוע ונכנסים למבנה שאנחנו יודעים מראש שנעזוב אחרי שבעה ימים. ובכל זאת, הידיעה שנעזוב את הסוכה אינה גורמת לנו לזלזל בה. להפך. אנחנו עושים אותה קבע. מכניסים אליה את הכלים, אוכלים בה, לומדים בה ושמחים בה.

כלומר, התורה מלמדת אותנו דבר מופלא: העובדה שמשהו זמני אינה אומרת שהוא חסר משמעות.

לפעמים להפך. הידיעה שהוא זמני היא בדיוק הסיבה שצריך לנצל אותו היטב.

תפקיד הוא זמני — ולכן תעשה בו טוב עכשיו.

הילדים קטנים לזמן מוגבל — ולכן תהיה איתם עכשיו.

הכוחות שיש לך היום אינם מובטחים לנצח — ולכן השתמש בהם עכשיו.

הזמן שבו אתה יכול ללמוד אינו מובן מאליו — ולכן פתח את הדף עכשיו.

וכאשר הזמן הזה יסתיים, אל תרגיש שכל מה שהיה איבד ממשמעותו. להפך. בגלל שהיה זמני, כל מה שעשית בתוכו חשוב עוד יותר.

וזה מתאים בצורה כמעט מושלמת לסיום מסכת. מה אנחנו עושים עכשיו? אנחנו בעצם יוצאים ממסכת סוכה. במשך חמישים ושישה דפים זו הייתה המסכת שלנו. היינו בתוך הסוכה שלה, עם ארבעת המינים שלה, בשמחת בית השואבה, אצל המזבח ובמשמרות הכהונה. ועכשיו מגיע הדף האחרון. המשמרת מתחלפת.

אבל אנחנו לא יוצאים אל ריק.

יוצאים ממסכת אחת כדי להיכנס למסכת הבאה.

ואולי זה אחד העומקים היפים של המילים „הדרן עלך”. מצד אחד אנחנו יודעים שהגענו לסוף. לא צריך להישאר לנצח באותו דף כדי להוכיח שאהבנו אותו. מצד שני אנחנו אומרים: נחזור אלייך. יציאה נכונה אינה מחיקה. אפשר לעבור לדבר חדש בלי לבטל את מה שהיה.

זה נכון כמעט בכל מעבר בחיים. ילד מתחתן ויוצא מבית הוריו, אבל אינו מוחק את הבית שממנו יצא. אדם עובר לתפקיד אחר, אבל השנים שהשקיע אינן נמחקות. דור חדש נכנס, אבל אסור לו להתנהג כאילו כל מה שהיה לפניו חסר ערך. ומצד שני, הדור היוצא צריך להבין שאם הוא באמת הצליח, הדור הבא לא יהיה העתק מדויק שלו.

אולי זו משמעות יפה לכך שהמשמרות נקראות פשוט „נכנסת” ו־„יוצאת”. לא „החשובה” ו„הפחות חשובה”. לא „החדשה והטובה” מול „הישנה והמיושנת”. אלה שני שלבים של אותה עבודה. היום אתה נכנס. מחר אתה יוצא. והכהן שנכנס היום יודע כבר ביום הראשון שגם השבוע שלו ייגמר.

הידיעה הזאת יכולה להפוך אדם לעניו יותר. אם אני יודע מראש שהתפקיד זמני, אולי לא אתבלבל ואחשוב שהכיסא הוא אני. אולי אשקיע יותר בדברים שיישארו אחרי שאעזוב. אולי אלמד אחרים, אעביר ידע, אבנה אנשים ולא רק אבצע משימות. אולי אדאג שהמקום יהיה טוב יותר עבור מי שיגיע אחריי. וכאשר יגיע רגע היציאה, אולי אצליח לעבור אותו בלי מרירות.

בסופו של דבר, כולנו משמרות. קיבלנו עולם שלא אנחנו התחלנו. קיבלנו תורה שלא אנחנו כתבנו. קיבלנו משפחה, קהילה ועם שנבנו הרבה לפני שנולדנו. אנחנו נכנסים לזמן מסוים, מקבלים את החלק שלנו, עובדים, מוסיפים משהו, ואז מגיעים אחרים.

השאלה הגדולה איננה האם נצליח להישאר לנצח. אף אחד אינו נשאר לנצח.

השאלה היא: מה יקבל המשמר הבא מאיתנו?

האם הוא יקבל מקום מסודר יותר?

תורה חיה יותר?

משפחה חזקה יותר?

קהילה טובה יותר?

אנשים שיודעים לקחת אחריות?

או שנחזיק כל כך חזק במה שקיבלנו, עד שלא יישאר מקום לאף אחד אחר להיכנס?

ואולי זו שאלה חזקה במיוחד לסיום מסכת סוכה. האם אני רק שמח שסיימתי, או שאני גם חושב מה אני לוקח איתי הלאה? האם המסכת הזאת תישאר אירוע שהיה, או שמשהו ממנה יעבור איתי למסכת הבאה, ללימוד הבא, לחיים עצמם?

מסכת סוכה מסתיימת בחילופי משמרות ובסיפורה של משמרת בילגה, ובמילים האחרונות ממש היא מזכירה שגם המעשים של אדם משפיעים על מי שסביבו. כאילו הדף האחרון כולו מדבר על מה אדם משאיר אחריו. המשמר יוצא, אבל ההשפעה נשארת.

וזה אולי סיום מתאים במיוחד למסכת שעסקה כל כך הרבה בארעיות ובקדושה.

שום שלב אינו שלנו לנצח.

אבל כל שלב יכול להיות קדוש מאוד אם נדע מה לעשות בזמן שניתן לנו.

יהי רצון שבסיום מסכת סוכה נזכה לדעת להיכנס לשליחויות שלנו בשמחה ובכוח, לעשות בהן את המיטב כל זמן שהן בידינו, ולדעת גם לצאת מהן בזמן הנכון בלי להרגיש שהחיים נגמרו. שנדע לכבד את המשמרת שהייתה לפנינו, להכין מקום למשמרת שתבוא אחרינו, ולהבין שהגדולה האמיתית אינה להישאר תמיד במרכז, אלא להיות חוליה טובה בשרשרת שממשיכה הרבה אחרינו.

וכשנסגור עכשיו את מסכת סוכה ונפתח בעזרת ה׳ את המסכת הבאה, נוכל לומר לעצמנו: המשמרת הזאת הסתיימה — אבל העבודה לא הסתיימה.

יצאנו ממקום אחד כדי להיכנס לאחר.

השארנו מאחור מסכת שלמה, אבל אנחנו לוקחים אותה איתנו.

והשאלה מכאן אינה רק מה סיימנו.

אלא גם:

לאן אנחנו נכנסים עכשיו — ומה נשאיר שם למי שיבוא אחרינו.

מקורות: משנה סוכה ה, ח; סוכה נו ע״א–ע״ב; רש״י שם.