לצדיק הוא נראה כמו הר, לרשע כמו חוט השערה — איך אותו יצר יכול להיות גם וגם?
7.10.2026דבר תורהזמן קריאה · 8 דקות
טוען…
טוען תוכן…
דבר תורהזמן העברה משוער: 9-8 דקות
זמן העברה משוער: 7-6 דקות
אחת האגדות המטלטלות במסכת סוכה נמצאת בדף נ״ב. הגמרא אומרת שלעתיד לבוא הקב״ה ישחט את היצר הרע לעיני הצדיקים ולעיני הרשעים. ואז קורה דבר מוזר מאוד. לצדיקים היצר נראה „כהר גבוה”, והם בוכים ואומרים: איך הצלחנו לכבוש הר כזה? ואילו לרשעים הוא נראה „כחוט השערה”, וגם הם בוכים ואומרים: איך לא הצלחנו לכבוש דבר קטן כל כך? והשאלה מתבקשת: איך אותו יצר עצמו יכול להיות גם הר עצום וגם חוט דק?
אולי חז״ל מלמדים כאן משהו עמוק מאוד על הדרך שבה הרגלים נבנים. רוב הכישלונות הגדולים אינם מתחילים בהר. הם מתחילים בחוט. פעם אחת שבה אמרתי לעצמי שלא נורא. עוד דחייה קטנה. עוד ויתור קטן. עוד תגובה שלא הייתי צריך לומר. עוד בוקר שבו דחיתי את הקימה. עוד יום שבו לא פתחתי את הספר. עוד פעם שבה אמרתי „מחר”. כשהדבר מתחיל הוא באמת דק מאוד. לפעמים הוא אפילו נראה חסר משמעות. מה כבר קרה? פעם אחת. אבל החוט אינו נשאר לבד. אם חוזרים עליו שוב ושוב, הוא מקבל עוד שכבה ועוד שכבה, עד שיום אחד האדם מסתכל עליו והוא כבר נראה כמו הר.
כך קורה כמעט בכל תחום בחיים. אדם לא נעשה כעסן ביום אחד. הוא פשוט מרשה לעצמו פעם ועוד פעם לענות באותו אופן. אדם לא מאבד סדר ביום אחד. הוא דוחה עוד דבר ועוד דבר. אדם לא מתרחק מלימוד ביום אחד. הוא מפספס שיעור אחד, אחר כך עוד אחד, ואז כבר קשה יותר לחזור. כמעט תמיד, ההר שנראה לנו מאיים היום התחיל פעם כחוט קטן שלא לקחנו ברצינות.
וזה אולי מסביר את ההבדל בין הצדיק לרשע. הצדיק רואה הר מפני שהוא מכיר את המאבק מבפנים. הוא יודע כמה פעמים היה צריך לבחור מחדש, כמה פעמים לומר לא, כמה פעמים לקום ולהתחיל שוב. כשהוא מביט לאחור על שנים של התמודדות, כל הבחירות הקטנות מצטרפות בעיניו להר גדול. והרשע מסתכל מן הצד השני ונדהם. הרי בתחילת הדרך זה באמת היה קטן. איך נתתי לדבר דק כל כך לגדול עד שהוא נעשה חזק ממני?
יש כאן מסר חשוב מאוד, מפני שהיצר משתמש בשתי טעויות הפוכות. כשהניסיון קטן הוא אומר לנו: זה רק חוט, מה זה כבר משנה. וכשההרגל כבר גדול הוא אומר לנו: זה הר, אין לך שום סיכוי. פעם הוא מקטין כדי שנזלזל, ופעם הוא מגדיל כדי שנתייאש. וחז״ל מלמדים אותנו לא ליפול לאף אחד משני הצדדים. כשהוא חוט — להתייחס אליו ברצינות. כשהוא הר — לזכור שהר בנוי מהרבה צעדים קטנים.
וזה נכון גם בכיוון הטוב. הרבה דברים גדולים שאנחנו מעריכים התחילו במעשה קטן מאוד. אדם שמסיים מסכת לא סיים אותה ביום אחד. אם היו מניחים לפניו ביום הראשון את כל הדפים ואומרים לו: תלמד עכשיו את הכול, ייתכן שהיה נבהל. אבל הוא לא היה צריך ללמוד את כל המסכת ביום אחד. הוא היה צריך לפתוח את הדף של היום. אחר כך עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד. ובסוף, בלי ששמים לב, החוטים הקטנים נעשו להר של תורה.
אותו דבר קורה גם במידות. אדם שרוצה להיות סבלני יותר לא צריך מחר בבוקר להפוך לאדם אחר לגמרי. הוא יכול להתחיל מפעם אחת שבה הוא עוצר לפני שהוא מגיב. אדם שרוצה להיות מסודר לא צריך לבנות מערכת חיים חדשה ביום אחד. הוא יכול להתחיל מפעולה אחת קטנה שהוא עושה בזמן. מי שרוצה תפילה טובה יותר יכול להתחיל מברכה אחת בכוונה. מי שרוצה קשר טוב יותר עם אדם מסוים יכול להתחיל משיחה אחת נעימה יותר. החיים משתנים לא רק במהפכות. הרבה פעמים הם משתנים בחוטים.
וזה גם משחרר אותנו מן הפחד מן ההר. לפעמים אדם מסתכל על עצמו ואומר: איך אשנה מידה שאני סוחב שנים? איך אצא מהרגל שכבר נהיה חלק ממני? איך אלמד מסכת? איך אתמיד? איך אתפלל אחרת? איך אהיה יותר רגוע? והמחשבה על כל הדרך משתקת אותו. אבל כמעט אף אחד אינו מטפס על הר שלם בצעד אחד. יש רק צעד אחד של היום.
היום לפתוח את הדף.
היום לא לענות בכעס.
היום לקום בזמן.
היום לומר את הברכה בכוונה.
היום להתגבר פעם אחת.
ומחר יהיה עוד „היום”.
וזה אולי אחד הדברים העמוקים ביותר בחיים: מצד אחד, לא לזלזל ברגע קטן. מצד שני, לא לדרוש מעצמנו לתקן את כל החיים ברגע אחד. החוט של היום חשוב, אבל הוא עדיין רק החוט של היום. לא צריך לפתור את כל העתיד עכשיו. צריך לבחור נכון במה שנמצא לפנינו.
וזה מתאים מאוד לסיום מסכת סוכה. הרי כל סיום מסכת הוא בעצם הוכחה חיה לכך שדברים גדולים נבנים כך. אף אחד לא מגיע לדף האחרון בקפיצה. מגיעים אליו דרך רצף של ימים. אולי היו ימים קלים יותר וימים קשים יותר, ימים של חיבור וימים של מאמץ. אבל בכל פעם נוסף עוד חוט קטן, עוד דף, עוד שעה, עוד ישיבה אחת. ובסוף החוטים הפכו למסכת שלמה.
ואולי לכן האגדה הזאת מתאימה כל כך דווקא לקראת סיום. היא נותנת לנו גם מבט לאחור וגם כיוון קדימה. לאחור — לראות כמה דברים שנראו קטנים בדרך הצטברו לדבר גדול. קדימה — להבין שגם הדבר הבא לא צריך להיבנות בבת אחת.
אפשר לשאול כל אחד מאיתנו שתי שאלות פשוטות. הראשונה: איזה חוט קטן אני מזלזל בו יותר מדי? איזה דבר אני אומר עליו „לא נורא”, אף על פי שאני יודע שאם הוא יחזור על עצמו הוא עלול להפוך להר? והשנייה: איזה הר אני מפחד ממנו יותר מדי? איזה שינוי נראה לי גדול כל כך עד שאני אפילו לא מתחיל, אף שאפשר אולי לפרק אותו לצעד קטן של היום?
אולי זו אחת המתנות היפות שאפשר לקחת מן המסכת לחיים. לא לפחד מן ההר, ולא לזלזל בחוט. לדעת שלדברים קטנים יש כוח עצום, לטוב ולמוטב. הרגל רע יכול להתחיל כמעט מכלום ולהפוך לחומה. והרגל טוב יכול להתחיל מאותה נקודה בדיוק ולהפוך לבניין.
ובסיום מסכת סוכה אפשר להסתכל על המסכת עצמה ולומר: הנה הוכחה. עוד דף ועוד דף הפכו לדבר גדול. ומכאן אפשר לקחת את אותה שיטה גם לחיים. לא לשאול בכל בוקר איך אני כובש את כל ההר. לשאול מהו הצעד הקטן והנכון שלי היום.
כי בסוף, גם הר של קושי בנוי מהמון חוטים קטנים.
וגם הר של תורה, של מידות טובות ושל חיים שנבנו נכון — נבנה בדיוק באותה דרך.
מקורות: סוכה נב ע״א–ע״ב.
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת סֻכָּה וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת סֻכָּה וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת סֻכָּה וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי.
נוהגים לחזור על קטע זה שלוש פעמים.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא.
הַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי. יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ. לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּתָנִי. בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ. אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד.
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים, אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים, אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים, אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי לְסַיֵּם מַסֶּכֶת סֻכָּה, כֵּן תַּעְזְרֵנִי לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְהָאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי הַחֲכָמִים יַעֲמוֹד לִי וּלְזַרְעִי, שֶׁלֹּא תָמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם בִּי: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
הקדיש נאמר במניין. נוסח קדיש הסיום הספרדי מובא כמנהג של „קדיש תתכלי חרבא”.
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא, וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא, וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא, וּלְמִפְרַק חַיָּיָא, וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא, וּלְאָתָבָא פּוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ. בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
הקהל: יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תּוּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּישְׁתָא, דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.