שבעים פרים לעולם כולו, ופר אחד בשביל מי שאוהבים
7.10.2026דבר תורהזמן קריאה · 7 דקות
טוען…
טוען תוכן…
דבר תורהזמן העברה משוער: 9-8 דקות
זמן העברה משוער: 7-6 דקות
לקראת סופה של מסכת סוכה מגיעה הגמרא אל קרבנות החג ושואלת שאלה מפתיעה: כנגד מי באים שבעים הפרים שמוקרבים במהלך שבעת ימי הסוכות? רבי אלעזר אומר: כנגד שבעים אומות העולם. ואז שואלת הגמרא: אם כך, למה בשמיני עצרת מקריבים רק פר אחד? והתשובה היא: כנגד אומה יחידה, כנגד עם ישראל. חז״ל ממשילים זאת למלך שעשה סעודה גדולה לעבדיו, וביום האחרון אמר לאוהבו: „עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך.” ומיד אחר כך רבי יוחנן מוסיף דבר גדול עוד יותר: בזמן שבית המקדש היה קיים, המזבח היה מכפר גם על אומות העולם.
יש כאן שילוב מיוחד מאוד. מצד אחד, חג הסוכות פונה החוצה, אל העולם כולו. שבעים פרים, כנגד שבעים אומות. עבודת המקדש אינה מצטמצמת רק בתוך עם ישראל. יש בה ממד רחב, אחריות שאינה נעצרת בגבולות העם עצמו. אבל אחרי שבעה ימים כאלה מגיע שמיני עצרת, ואז הקב״ה כביכול אומר לישראל: עכשיו תישארו עוד קצת. לא סעודה גדולה. לא עוד שבעים פרים. דווקא פר אחד. דווקא סעודה קטנה. כאילו אחרי כל הרעש הגדול נשאר רגע אחד שבו לא צריך קהל גדול כדי לבטא קרבה.
וזה דבר נכון מאוד גם ביחסים שבין בני אדם. יש דברים שאנחנו עושים לעיני כולם. אירועים גדולים, שמחות גדולות, מחוות מרשימות. אבל מערכות היחסים העמוקות ביותר נבחנות פעמים רבות דווקא ברגעים הקטנים, כשאין קהל ואין צורך להרשים איש. אפשר לערוך לאדם אירוע גדול מאוד ועדיין לא להיות קרוב אליו באמת. ולפעמים שיחה פשוטה, ישיבה שקטה או כמה דקות שבהן פשוט נמצאים יחד אומרות הרבה יותר.
וזה בדיוק מה שמיוחד במילים „כדי שאהנה ממך.” המלך אינו אומר: תעשה לי עוד דבר גדול. הוא אינו מבקש מאוהבו עוד שבעים פרים. הוא מבקש סעודה קטנה, מפני שבשלב הזה העיקר אינו גודל המעשה, אלא עצם הקרבה. עצם העובדה שהאוהב נשאר.
יש כאן מסר עמוק מאוד גם בעבודת ה׳. לפעמים אנחנו מודדים את עצמנו דרך דברים גדולים. כמה למדנו, כמה הספקנו, איזה מעשה מרשים עשינו. אבל הקשר עם הקב״ה נבנה גם ברגעים שאין בהם שום דבר מרשים. תפילה רגילה של יום חול, ברכה אחת שנאמרת בכוונה, כמה דקות של לימוד כשאיש אינו רואה, רגע שבו אדם מוותר על דבר קטן מפני שהוא יודע שזה נכון. לפעמים דווקא ה״סעודה הקטנה״ הזאת מבטאת קשר פנימי ועמוק יותר מן האירוע הגדול.
אבל אסור לפספס את החלק הראשון של הסוגיה. עם ישראל אינו נקרא להיות קרוב לקב״ה ולשכוח מן העולם. להפך. שבעים הפרים מלמדים שיש במקדש מבט שמקיף גם את שבעים האומות. ורבי יוחנן אף אומר שהמזבח היה מכפר עליהן. כלומר, הקרבה המיוחדת של ישראל אינה אמורה ליצור אדישות כלפי אחרים. יש כאן גם אחריות רחבה.
וזו תפיסה יפה מאוד של זהות יהודית. אפשר להיות מיוחדים בלי להיות מנותקים. אפשר להיות בעלי קשר ייחודי עם הקב״ה ובו בזמן להבין שיש לנו אחריות כלפי העולם שסביבנו. ייחודיות אינה צריכה להפוך להתנשאות. להפך, לפעמים דווקא מי שמבין שיש לו תפקיד מיוחד מבין שיש לו גם אחריות גדולה יותר.
ואולי גם בחיים הפרטיים אנחנו צריכים את שני המעגלים האלה. יש אחריות רחבה, למשפחה, לקהילה, לעם ולסביבה. אבל יש גם מעגלי קרבה קטנים שאסור להזניח. אדם יכול לעשות חסד עם מאות אנשים ולגלות שלא נשאר לו זמן לילד שלו. הוא יכול לעסוק בעניינים ציבוריים חשובים מאוד ולשכוח לשבת חצי שעה עם בן הזוג שלו. הוא יכול להיות אדם שכל העולם מכיר את טוב ליבו, ובבית מרגישים שכמעט לא נשאר ממנו דבר.
חג הסוכות כאילו אומר: צריך את שבעים הפרים, וצריך גם את הפר האחד.
צריך את העולם הגדול, וצריך את הסעודה הקטנה.
צריך לדעת לפעול כלפי חוץ, וצריך לדעת לשמור גם על המקומות הקרובים שבהם הקשר עצמו הוא העיקר.
יש בזה גם מסר לאדם עצמו. לפעמים אנחנו מחפשים כל הזמן את הדבר הגדול הבא. עוד הישג, עוד יעד, עוד משימה. אבל יש שלבים שבהם צריך לעצור ולשאול: האם בתוך כל העשייה נשאר גם קשר? האם אני עדיין יודע להיות נוכח, לא רק יעיל? האם אני יודע לשבת עם אדם שאני אוהב בלי לבדוק כל הזמן מה הדבר הבא שצריך להספיק?
וזה מתאים מאוד לסיום מסכת סוכה. לאורך חמישים ושישה דפים עברנו עולם שלם: סוכה, לולב, ערבה, שמחת בית השואבה, מקדש, קרבנות, הלכות ומחלוקות. עולם רחב ועשיר מאוד. אבל לקראת הסוף נשארת תמונה פשוטה: מלך, אוהב וסעודה קטנה.
כאילו אחרי כל הפרטים הגדולים נשארת שאלה אחת פשוטה מאוד: האם יש כאן קשר?
ואולי זה גם מסר יפה לסיום מסכת בכלל. אפשר לסיים מסכת ולדעת הרבה יותר, לזכור עוד סוגיות, עוד דינים, עוד מאמרי חז״ל. אבל השאלה היא גם האם הלימוד יצר קרבה. האם אחרי כל הדפים נוצר בי קשר עמוק יותר לתורה. האם יש בי רצון להישאר עוד קצת.
כי אפשר ללמוד הרבה ולהרגיש שסיימנו משימה.
ואפשר להגיע לסוף ולהרגיש: אני לא רוצה להיפרד.
וזו אולי הרוח של שמיני עצרת. לא עוד חג גדול עם הרבה קרבנות, אלא רגע קטן שאומר: אחרי כל מה שהיה, תישאר עוד קצת.
ולכן בסיום מסכת סוכה אפשר לקחת איתנו שתי ברכות. מצד אחד, שנזכה לחיות עם מבט רחב. להבין שהתורה והקדושה אינן סוגרות אותנו בתוך עצמנו, אלא מלמדות אותנו אחריות, חסד ודאגה לעולם שסביבנו. ומצד שני, שנזכה לא לאבד בתוך כל העשייה הגדולה את המקומות הקטנים של הקרבה.
שנדע לעשות את שבעים הפרים.
ושנדע גם לעשות את הפר האחד.
שנדע לפעול למען רבים, ובאותה שעה לשמור על השיחה הקטנה, על התפילה השקטה, על הלימוד שאיש אינו רואה, על הרגע שבו הקב״ה כביכול אומר לנו:
תישאר עוד קצת.
לא מפני שחסר עוד משהו גדול לעשות.
אלא פשוט:
„כדי שאהנה ממך.”
מקורות: סוכה נה ע״ב.
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת סֻכָּה וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת סֻכָּה וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת סֻכָּה וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי.
נוהגים לחזור על קטע זה שלוש פעמים.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא.
הַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי. יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ. לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּתָנִי. בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ. אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד.
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים, אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים, אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים, אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי לְסַיֵּם מַסֶּכֶת סֻכָּה, כֵּן תַּעְזְרֵנִי לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְהָאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי הַחֲכָמִים יַעֲמוֹד לִי וּלְזַרְעִי, שֶׁלֹּא תָמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם בִּי: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
הקדיש נאמר במניין. נוסח קדיש הסיום הספרדי מובא כמנהג של „קדיש תתכלי חרבא”.
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא, וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא, וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא, וּלְמִפְרַק חַיָּיָא, וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא, וּלְאָתָבָא פּוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ. בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
הקהל: יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תּוּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּישְׁתָא, דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.