מדוע תשובה שאינה נוגעת בשורש החטא אינה מספיקה?
26.8.2026דבר תורהזמן קריאה · 2 דקות
טוען…
טוען תוכן…
דבר תורה"וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא: הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה, כִּי פָנָה אֶל אֱלֹקִים אֲחֵרִים" (דברים לא, יז–יח)
הפסוקים הללו מעוררים תמיהה גדולה. עם ישראל מגיע למצב שבו הוא מכיר בכך שהצרות באו עליו משום שהתרחק מהקב"ה: "הלוא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה". לכאורה, זוהי כבר התעוררות לתשובה. אם כן, מדוע מיד לאחר מכן אומר הקב"ה: "ואנכי הסתר אסתיר פני"? מדוע התשובה אינה מספיקה?
רבי עובדיה ספורנו מבאר שהמילים הללו אינן מתארות כלל תשובה של עם ישראל, אלא טענה שלהם. הם אומרים: מאחר שהקב"ה הסתיר פניו מאיתנו וסילק את שכינתו, לכן באו עלינו הצרות, וממילא אין טעם להתפלל או לחזור בתשובה – "אין אלוקי בקרבי". על כך אומר הקב"ה שההסבר אינו נכון. הסתר הפנים אינו תוצאה מקרית של העובדה שהקב"ה הסתלק, אלא תוצאה של מעשיהם: "על כל הרעה אשר עשה, כי פנה אל אלוהים אחרים".
ה"שם משמואל" מביא בשם אביו יסוד עמוק יותר. לדבריו, בני ישראל אמנם התחרטו, אבל התשובה שלהם הייתה חלקית. הם התחרטו על התוצאה – על כך ש"אין אלוקי בקרבי" – אך לא חזרו בתשובה על שורש החטא שהוביל לכך.
הדבר מתאים לדברי רש"י על הפסוק "אל תפנו אל האלילים" (ויקרא יט, ד), המבאר: "שאם אתה פונה אחריהם, סופך לעשותן אלוהות". עצם הפנייה הראשונה אל האלילים עדיין אינה בהכרח עבודה זרה ממש, אבל היא תחילתו של תהליך. אדם מתחיל רק "להסתכל", "לפנות", להתעניין ולהתקרב – ובהמשך הוא עלול להיגרר עד כדי עבודה זרה ממש.
זהו אפוא יסוד גדול בתשובה: תשובה אמיתית אינה מסתפקת בטיפול בתוצאה; היא מחפשת את השורש שהוביל אליה. אדם שרוצה לתקן את עצמו אינו צריך לשאול רק "מה עשיתי?", אלא גם "מה גרם לי להגיע לכך?". אם אינו מטפל בנקודת ההתחלה, הוא עלול לתקן את החטא החיצוני אך להשאיר בתוכו את השורש שממנו החטא הבא עלול לצמוח.