מזמור י״ב | הוֹשִׁיעָה ה׳ כִּי גָמַר חָסִיד

מה ההבדל בין חסיד לבין איש אמונים?

הפסוק השני מזכיר שתי קבוצות: „חָסִיד” ו„אֱמוּנִים”. לכאורה, אם שתיהן מתייחסות לאנשים טובים וישרים, מדוע צריך להזכיר את שתיהן?

המלבי״ם מבאר הבחנה חשובה. איש אמונים הוא אדם המקיים את התחייבויותיו, אומר אמת ועושה את המוטל עליו. החסיד עולה למדרגה נוספת: הוא עושה טוב גם כאשר אינו מחויב בכך, ומוסיף מעשי חסד מעבר לחובה הבסיסית.

לפי פירוש זה, דוד מתאר הידרדרות כפולה. לא רק שאנשים המוסיפים חסד ומיטיבים מעבר לחובתם נעשו נדירים, אלא אפילו אנשים המקיימים את הבטחותיהם ונוהגים ביושר נעשו קשים למציאה.

מכאן נלמד שחסד ונאמנות הם שני יסודות משלימים. הנאמנות מחייבת את האדם לעמוד בדיבורו ולא להונות את הזולת, ואילו החסד מעורר אותו לעזור לאחרים גם כאשר אין עליו חובה אישית לעשות זאת.

כיצד משתנה המזמור מדברי השקר להבטחת הישועה?

בחלקו הראשון של המזמור דוד מתאר את דברי השקר והחנופה של בני האדם. הרשעים אומרים „שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ, מִי אָדוֹן לָנוּ”, כאילו אין מי שיכול להגביל את כוחם ואת דבריהם.

אולם בפסוק השישי מתרחש שינוי חד. במקום לשמוע את דברי האנשים המתנשאים, אנו שומעים את דבר ה׳: „עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה׳”. ה׳ מכריז שיתערב למען העניים והאביונים הסובלים מן העושק.

מיד לאחר מכן נאמר „אִמְרוֹת ה׳ אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת”, והמשורר מדמה את דברי ה׳ לכסף שעבר זיקוק פעמים רבות, עד שאין בו סיגים.

רש״י מבאר שההבדל היסודי בין דברי ה׳ לדברי האדם הוא שהבורא יכול לקיים את כל הבטחותיו, ואילו בני האדם מוגבלים בכוחם ובאורך חייהם. המלבי״ם מוסיף שדברי התורה טהורים גם מצד תוכנם, ואינם דומים לדברים המטעהים שהרשעים משתמשים בהם.

כך נבנה הניגוד המרכזי במזמור: דברי הרשעים יכולים להישמע מרשימים ומתוחכמים, אך הם חסרי אמת ונאמנות. דבר ה׳, לעומתם, טהור ומתקיים.

מדוע המזמור מסתיים בתיאור הרשעים ולא בתיאור הישועה?

לכאורה, לאחר שה׳ הכריז שיקום להושיע את העניים, היה ראוי לסיים את המזמור בשירת ניצחון ובהודיה. אולם הפסוק האחרון עדיין מתאר את הרשעים המתהלכים סביב, כאשר דברים שפלים מתרוממים בעיני בני האדם.

רד״ק מבאר שהמשורר מסביר מדוע העניים זקוקים להגנת ה׳: הרשעים ממשיכים להסתובב סביבם ולבקש דרכים לפגוע בהם, ובחברה שבה הרשעים מתרוממים מתרבה השפלות.

המלבי״ם מפרש בדרך נוספת שהמשורר מבקש הגנה על דברי התורה מפני אנשים המנסים לעוות אותם ולהכניס בהם רעיונות כוזבים.

לפי שני הפירושים, המזמור מסתיים בתיאור הסכנה שעדיין קיימת כדי להדגיש את הצורך המתמשך בהגנת ה׳ ובשמירה על האמת.

הישועה אינה מוצגת כהכרזה שכל הרשע כבר נעלם, אלא כהבטחת ה׳ שגם כאשר הרשעים מתגברים, אין העשוקים נשכחים מלפניו.

מה הקשר של המזמור לשמיני עצרת?

לפי מנהג עדות המזרח אומרים את מזמור י״ב לפני תפילת ערבית של שמיני עצרת. המנהג נזכר גם בספר „מועד לכל חי” לרבי חיים פלאג׳י, סימן כ״ה.

בכותרת המזמור נאמר „לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית”, ורש״י מפרש שהכוונה לכינור בעל שמונה נימים. אין הכרח לפרש שהכותרת המקורית מתייחסת לחג שמיני עצרת עצמו, אך במנהג התפילה נקבע המזמור לפתיחת תפילת החג.

מבחינה רעיונית אפשר למצוא בו מסר מתאים במיוחד לתקופה שלאחר ימי הדין והחגים: האדם מבקש לצאת מן ההתעלות של ימי תשרי אל חיי המעשה כשהוא מחויב לאמת, ליושר ולשמירת הלשון. לאחר ימים של תפילות ובקשות על השנה הבאה, המזמור מזכיר שההתקרבות לה׳ צריכה להתבטא גם בנאמנות בדיבור, ביחס מכבד לזולת ובדאגה לחלשים.

בקצרה

המזמור מיוחס לדוד ונאמר על מציאות שבה שקר וחנופה פוגעים בחברה. „השמינית” מתפרשת אצל רש״י ככינור בעל שמונה נימים.

מקורות והרחבות

[1] רש״י מפרש ש„על השמינית” מתייחס לכינור של שמונה נימים. אבן עזרא מביא אפשרות שמדובר בנעימה או בדרך ביצוע מיוחדת. (רש״י ואבן עזרא, תהילים י״ב, א׳)

[2] רד״ק מבאר שהמזמור נאמר על דור שבו הרשעים מתגברים על החלשים. המלבי״ם מפרש שהוא עוסק בבעלי לשון המדברים שקר כלפי בני אדם ובענייני אמונה. (רד״ק ומלבי״ם, תהילים י״ב, א׳)

פסוק ב – כאשר החסד והנאמנות נעשים נדירים

הוֹשִׁיעָה יְיָ כִּי גָמַר חָסִיד[3] כִּי פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם[4].

ביאור הפסוק

הוֹשִׁיעָה יְיָ – דוד פונה אל ה׳ ומבקש ישועה מפני הרשעים המתרבים. כִּי גָמַר חָסִיד – כאילו כלו מן הארץ האנשים הנוהגים בחסידות וביושר. רש״י ומצודת ציון מבארים ש„גמר” הוא מלשון כליה וסיום. מצודת דוד מפרש שדוד מרגיש שאין מי שיעמוד לצדו וילמד עליו זכות לפני שאול. רד״ק מבאר שהמשורר מתאר דור שבו אנשי החסד נעשו נדירים, ולכן העניים והחלשים נשארים חסרי הגנה. כִּי פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם – האנשים הנאמנים והישרים כמעט נעלמו. „פסו” פירושו כלו ואפסו. המלבי״ם מבחין בין „חסיד” לבין „אמונים”: החסיד עושה טוב גם מעבר למה שהוא חייב, ואילו איש אמונים מקיים את הבטחותיו ואת חובותיו. המשורר מתאר הידרדרות שבה לא רק החסידות נעשית נדירה, אלא גם הנאמנות הבסיסית נפגעת.

בקצרה

דוד מבקש ישועה מפני שדומה כי אנשי החסד והאמת נעלמו. המלבי״ם מבחין בין חסידות, שהיא עשיית טוב מעבר לחובה, לבין נאמנות, שהיא קיום ההתחייבויות והיושר הבסיסי.

מקורות והרחבות

[3] רש״י ומצודת ציון מפרשים ש„גמר” הוא מלשון כליה. מצודת דוד קושר את הדברים לרדיפת דוד בידי שאול. (רש״י, מצודת ציון ומצודת דוד, תהילים י״ב, ב׳)

[4] רד״ק מפרש שהחסידים ואנשי האמונה נעשו נדירים. המלבי״ם מבחין בין חסידות המוסיפה מעבר לחובה לבין נאמנות המקיימת את המוטל על האדם. (רד״ק ומלבי״ם, תהילים י״ב, ב׳)

פסוק ג – דיבור נעים המסתיר מחשבה שלילית

שָׁוְא יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ[5] שְׂפַת חֲלָקוֹת בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ[6].

ביאור הפסוק

שָׁוְא יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ – בני אדם אומרים זה לזה דברים שאינם אמת. רד״ק מבאר שהם מוציאים בפיהם דברים הסותרים את מחשבותיהם, ולכן דיבורם נקרא שווא. שְׂפַת חֲלָקוֹת – דיבור נעים ומחניף, הנאמר כדי להטעות את השומע או להשיג ממנו תועלת. אבן עזרא מבאר שהכוונה לדברים חלקים ונעימים, אף שלב הדובר אינו תואם להם. בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ – האדם מציג לחברו יחס של אהבה ונאמנות, אך בלבו הוא חושב אחרת. רש״י מפרש שהדובר כאילו מחזיק בשני לבבות: כלפי חוץ הוא מראה שלום, ובפנים מסתיר שנאה. מצודת דוד מדגיש שהמילים הנעימות הן שווא מפני שאינן מבטאות את כוונת הדובר. המלבי״ם מבאר שהדיבור החלק משמש לכיסוי השקר. הפסוק אינו מגנה דיבור מכבד ונעים, אלא דיבור הנראה טוב כלפי חוץ ונועד להסתיר מרמה או כוונה לפגוע.

בקצרה

המשורר מגנה אנשים האומרים דבר אחד ומתכוונים לאחר. הבעיה אינה בדיבור הנעים עצמו, אלא בשימוש בו כדי להטעות ולהסתיר כוונות שליליות.

מקורות והרחבות

[5] רד״ק מבאר שדברי השווא הם דברים שאדם אומר בפיו בניגוד למחשבתו. (רד״ק, תהילים י״ב, ג׳)

[6] רש״י מפרש ש„בלב ולב” הוא כאילו יש לדובר שני לבבות. אבן עזרא, מצודת דוד והמלבי״ם מדגישים שהדיבור החלק מסתיר מחשבה שאינה נאמנה לדברים הנאמרים. (רש״י, אבן עזרא, מצודת דוד ומלבי״ם, תהילים י״ב, ג׳)

פסוק ד – תפילה להפסקת החנופה והדיבור המתנשא

יַכְרֵת יְיָ כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת[7] לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת[8].

ביאור הפסוק

יַכְרֵת יְיָ כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת – המשורר מבקש שה׳ יסלק את כוחם של בעלי החנופה והמרמה, כדי שלא יוכלו להמשיך להזיק באמצעות דיבורם. רד״ק ואבן עזרא מבארים שאפשר להבין את הדברים כתפילה או כהודעה נבואית על משפט ה׳ ברשעים. מצודת דוד מפרש שהמשורר מתפלל כנגד אנשים המשתמשים בדיבור נעים כדי להטעות אחרים. לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת – לשון המדברת דברי גאווה והתנשאות, כאילו לבעליה יש כוח בלתי מוגבל. המלבי״ם מבחין בין שני סוגי דיבור: שפתי חלקות, שבהן אדם מרמה את חברו, ולשון המדברת גדולות, שבה אדם משמיע טענות מתנשאות בענייני אמונה. לפי פירושו, השקר פוגע גם ביחסים שבין אדם לחברו וגם בהבנת האמת הרוחנית. הפסוק מלמד שהדיבור נעשה מסוכן במיוחד כאשר משתמשים בו כדי לשלוט באחרים ולא כדי לבטא אמת.

בקצרה

דוד מבקש שה׳ יבטל את כוחם של בעלי החנופה והגאווה. המלבי״ם מבחין בין דיבור המטעה בני אדם לבין דיבור המתנשא ומעוות את האמונה.

מקורות והרחבות

[7] אבן עזרא ורד״ק מבארים ש„יכרת ה׳” יכול להיות תפילה או הודעה נבואית. מצודת דוד מפרש שהבקשה מכוונת כנגד בעלי המרמה. (אבן עזרא, רד״ק ומצודת דוד, תהילים י״ב, ד׳)

[8] המלבי״ם מבחין בין שפתי חלקות הפוגעות ביחסים שבין אדם לחברו לבין לשון המדברת גדולות בענייני אמונה. (מלבי״ם, תהילים י״ב, ד׳)

פסוק ה – כאשר האדם חושב שאין מי שידרוש ממנו דין וחשבון

אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר[9] שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ[10].

ביאור הפסוק

אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר – הרשעים מתפארים בכך שבאמצעות לשונם יצליחו לגבור על אחרים. רש״י מבאר שכוונתם להתגבר בכוח הדיבור, ואילו מצודת דוד מפרש שהם סבורים שיוכלו לרמות את הבריות באמצעות מילים מתוחכמות. שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ – השפתיים נתונות ברשותנו, ולכן אנו יכולים לומר כל מה שנרצה. אין זו קביעה נכונה של המשורר, אלא תיאור טענתם של הרשעים. מִי אָדוֹן לָנוּ – מי יכול לצוות עלינו מה לומר, ומי יוכל למנוע מאיתנו להשתמש בדיבור כרצוננו? מצודת דוד מבאר שהם מסתמכים על כך שאין בני אדם יכולים לדעת מה בלבם, ולכן הם מרשים לעצמם לומר דברי שקר. המלבי״ם מדגיש שבדבריהם מתגלה גם כפירה בסמכותו של ה׳ על מעשי האדם. הפסוק מלמד שיכולת הדיבור אינה מעניקה לאדם רשות להשתמש בה בלי אחריות. גם כאשר אפשר להסתיר את הכוונה הפנימית, עדיין קיימת חובה לנהוג באמת וביושר.

בקצרה

הרשעים מתפארים בכוח לשונם וחושבים שאין מי שיוכל להגביל אותם. דוד מלמד שהדיבור אינו כוח חסר אחריות, אלא דבר שהאדם נדרש לתת עליו דין וחשבון.

מקורות והרחבות

[9] רש״י ומצודת דוד מפרשים שהרשעים מתפארים ביכולתם להתגבר על אחרים באמצעות הדיבור. (רש״י ומצודת דוד, תהילים י״ב, ה׳)

[10] מצודת דוד מבאר שהם מסתמכים על כך שמחשבותיהם נסתרות מבני אדם. המלבי״ם מדגיש את הכפירה באחריות כלפי ה׳ ובחובה לנהוג ביושר. (מצודת דוד ומלבי״ם, תהילים י״ב, ה׳)

פסוק ו – ה׳ קם להושיע את העניים ואת האביונים

מִשֹּׁד עֲנִיִּים מֵאַנְקַת אֶבְיוֹנִים[11] עַתָּה אָקוּם יֹאמַר יְיָ אָשִׁית בְּיֵשַׁע יָפִיחַ לוֹ[12].

ביאור הפסוק

מִשֹּׁד עֲנִיִּים – בגלל העושק והשוד הנעשים לעניים ולחלשים. מצודת ציון מבאר ש„שוד” הוא פגיעה ועושק. מֵאַנְקַת אֶבְיוֹנִים – בגלל זעקתם של האביונים, הנאנחים ומתלוננים על מצוקתם. רד״ק מבאר שה׳ רואה את הפגיעה בעניים ושומע את אנקת האביונים, ולכן בא להושיעם. עַתָּה אָקוּם יֹאמַר יְיָ – ה׳ מכריז שהגיעה העת לפעול כנגד העושקים ולהגן על הנפגעים. המלבי״ם מבחין בין העניים הנעשקים בפועל לבין האביונים שאין להם דבר, והם זועקים משום שאין מסייעים להם. אָשִׁית בְּיֵשַׁע – אעמיד את הנפגעים במקום של ישועה והגנה. יָפִיחַ לוֹ – בביטוי זה נחלקו המפרשים. רש״י ואבן עזרא מפרשים שהוא קשור לדיבור ולהבטחת הישועה, ואילו רד״ק מפרש שה׳ יציל את העניים מן המלכודות שהרשעים מכינים להם. הפסוק הוא נקודת המפנה במזמור: לאחר דברי השחצנות של הרשעים נשמעת הבטחת ה׳ להגן על החלשים.

בקצרה

ה׳ מכריז שיקום למען העניים והאביונים הסובלים מעושק ומחוסר עזרה. המפרשים נחלקו במשמעות „יפיח לו”, אך כולם מדגישים את הבטחת הישועה.

מקורות והרחבות

[11] רד״ק מבאר שה׳ רואה את שוד העניים ושומע את אנקת האביונים. המלבי״ם מבחין בין עני הנעשק בפועל לבין אביון הזקוק לעזרה ואינו מקבל אותה. (רד״ק ומלבי״ם, תהילים י״ב, ו׳)

[12] רש״י ואבן עזרא מפרשים את „יפיח” כלשון דיבור. רד״ק מפרש שהכוונה להצלה מן הפחים והמלכודות שהרשעים מציבים. (רש״י, אבן עזרא ורד״ק, תהילים י״ב, ו׳)

פסוק ז – דבר ה׳ טהור ומזוקק מכל שקר

אִמְרוֹת יְיָ אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת[13] כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם[14].

ביאור הפסוק

אִמְרוֹת יְיָ אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת – דברי ה׳ נקיים משקר וממרמה, ובניגוד לדברי הרשעים אפשר לבטוח באמיתותם. רש״י מבאר שה׳ יכול לקיים את כל הבטחותיו, ואילו בני אדם אינם יכולים להבטיח תמיד שיקיימו את דבריהם. רד״ק מדגיש שאין בדברי ה׳ סיג או פסולת של שקר. המלבי״ם מבאר שהטוהר שייך גם לתוכן התורה, ושאפילו סיפוריה ולשונה הגלויה מכילים חכמה ומוסר. כֶּסֶף צָרוּף – דברי ה׳ נמשלים לכסף שעבר זיקוק ונוקה מן החומרים המעורבים בו. בַּעֲלִיל לָאָרֶץ – בביטוי זה יש כמה פירושים. מצודת ציון מפרש ש„בעליל” הוא במקום גלוי, ורד״ק מביא גם פירוש המתייחס לאדון הארץ. מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם – כסף שטוהר פעמים רבות, עד שנשאר נקי מן הסיגים. אבן עזרא ורד״ק מבארים ש„שבעתים” מבטא ריבוי והשלמה של הזיקוק. הפסוק יוצר ניגוד בין דברי האדם העלולים להטעות לבין דבר ה׳, שאין בו שקר.

בקצרה

אמרות ה׳ טהורות ואמיתיות, ככסף שעבר זיקוק חוזר ונשנה. בניגוד לדברי השקר של הרשעים, דבר ה׳ נאמן ומתקיים.

מקורות והרחבות

[13] רש״י מבאר שה׳ יכול לקיים את כל הבטחותיו. רד״ק מדגיש את טוהר דבריו, והמלבי״ם מבאר שגם תוכנה הגלוי של התורה מלא חכמה ומוסר. (רש״י, רד״ק ומלבי״ם, תהילים י״ב, ז׳)

[14] מצודת ציון מפרש ש„בעליל” הוא במקום גלוי. רד״ק מביא פירושים נוספים לביטוי, ואבן עזרא ורד״ק מבארים ש„שבעתים” מציין זיקוק רב. (מצודת ציון, אבן עזרא ורד״ק, תהילים י״ב, ז׳)

פסוק ח – בקשה לשמירה על הנפגעים ועל דבר ה׳

אַתָּה יְיָ תִּשְׁמְרֵם[15] תִּצְּרֶנּוּ מִן הַדּוֹר זוּ לְעוֹלָם[16].

ביאור הפסוק

אַתָּה יְיָ תִּשְׁמְרֵם – המשורר מבקש מה׳ לשמור על מי שנפגעים ממעשי הרשעים. רש״י, רד״ק ומצודת דוד מפרשים שהכוונה לעניים ולאביונים שנזכרו קודם, הזקוקים להגנה מפני בעלי המרמה והעושק. תִּצְּרֶנּוּ – תשמור כל אחד מהם ותגן עליו. רד״ק מבאר שהכתוב עובר מלשון רבים ללשון יחיד כדי להדגיש שהבקשה מתייחסת לכל עני ועני בפני עצמו. מִן הַדּוֹר זוּ לְעוֹלָם – מן הדור המושחת המתואר במזמור, ומדורות שבהם יהיו רשעים המבקשים לפגוע בחלשים. אבן עזרא מביא גם אפשרות ש„תשמרם” מתייחס לאמרות ה׳ שבפסוק הקודם. המלבי״ם מפתח את הפירוש הזה ומבאר שהמשורר מבקש לשמור את דברי התורה מפני מי שמנסים לעוות אותם ולהכניס בהם רעיונות כוזבים. לפי הפירוש הראשון, עיקר התפילה הוא על הגנת בני האדם החלשים. לפי הפירוש השני, היא כוללת גם בקשה לשמירת טוהר דבר ה׳.

בקצרה

המשורר מבקש שה׳ ישמור על העניים מפני הרשעים. לפי אבן עזרא והמלבי״ם אפשר לפרש את הבקשה גם על שמירת אמרות ה׳ מפני זיוף ועיוות.

מקורות והרחבות

[15] רש״י, רד״ק ומצודת דוד מפרשים ש„תשמרם” מתייחס לעניים ולאביונים הנרדפים. (רש״י, רד״ק ומצודת דוד, תהילים י״ב, ח׳)

[16] רד״ק מבאר ש„תצרנו” מתייחס לכל עני בפני עצמו. אבן עזרא והמלבי״ם מציעים לפרש את השמירה גם על אמרות ה׳. (אבן עזרא, רד״ק ומלבי״ם, תהילים י״ב, ח׳)

פסוק ט – כאשר הרשעים מתרוממים, החברה נפגעת

סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן[17] כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם[18].

ביאור הפסוק

סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן – הרשעים ממשיכים להסתובב סביב בני האדם ולחפש דרכים לפגוע בהם. רד״ק מבאר שהם מקיפים את הצדיקים ואת החלשים כדי להרע להם, ולכן המשורר מבקש את שמירת ה׳. רש״י מפרש שהרשעים טומנים מלכודות כדי להכשיל את דוד. כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם – רד״ק מבאר שכאשר אנשים שפלים ורשעים מתרוממים למעמד של כוח, הדבר מביא להשפלת החברה ולפגיעה בכבודה. „זלות” היא שפלות וביזיון, והביטוי מתאר מצב שבו אנשים שאינם ראויים למנהיגות זוכים להשפעה. רש״י מביא פירוש שהרשעים מקנאים בדוד כאשר הוא מתרומם לגדולה, ומביא גם פירוש המתאר את הרשעים כחיה טורפת המחפשת את טרפה. המלבי״ם מפרש שהפסוק מתאר אנשים המעלים לגדולה רעיונות שפלים ומנסים לערבב אותם בדברי התורה. המזמור מסתיים אפוא בתיאור הסכנה שעדיין קיימת, כדי להדגיש את הצורך המתמשך בשמירת ה׳ ובחיזוק האמת והיושר.

בקצרה

הרשעים ממשיכים לחפש דרכים לפגוע בחלשים. לפי רד״ק, כאשר אנשים שפלים מתרוממים למעמד של כוח, החברה כולה נפגעת, ולפי המלבי״ם קיימת גם סכנה של רוממות רעיונות כוזבים ועיוות האמת.

מקורות והרחבות

[17] רד״ק מפרש שהרשעים מקיפים את הצדיקים כדי להרע להם. רש״י מבאר שהם טומנים מלכודות לדוד. (רד״ק ורש״י, תהילים י״ב, ט׳)

[18] רד״ק מפרש שרוממות הרשעים מביאה שפלות לבני האדם. רש״י מביא פירושים נוספים, והמלבי״ם מפרש שהפסוק עוסק גם ברוממות רעיונות כוזבים ובעיוות דברי התורה. (רד״ק, רש״י ומלבי״ם, תהילים י״ב, ט׳)

בסיום המזמור דוד מבקש שמירה מתמשכת מפני הרשעים. רד״ק מפרש שהבקשה מתייחסת לעניים ולחלשים, ואילו המלבי״ם מבאר שהיא כוללת גם שמירה על דברי התורה מפני עיוות וזיוף. כך המזמור מלמד שיש לשמור הן על בני האדם הנפגעים מן השקר והן על ערכה של האמת עצמה.

המסר המרכזי של מזמור י״ב הוא שהדיבור הוא כוח גדול המחייב אחריות. חברה שבה אנשים שומרים על אמת, עומדים בהבטחותיהם ודואגים לחלשים היא חברה שיש בה יסודות של צדק וחסד. לכן על האדם להתרחק מן החנופה והמרמה, לשמור את לשונו ולהשתמש בכוח הדיבור כדי להרבות אמת וטובה.

כאשר אומרים „עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה׳”, אפשר להתחזק בהכרה שהפגיעה בחלשים אינה נעלמת מעיני הבורא. אך אין להסתפק בציפייה שהצדק ייעשה מאליו. במקומות שבהם יש לנו אחריות והשפעה, ראוי להשתדל לנהוג ביושר ולהגן על מי שאינם מסוגלים להגן על עצמם.

בפסוק „אִמְרוֹת ה׳ אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת” אפשר לחשוב על ההבדל בין דבר ה׳ לבין דברי בני אדם. ראוי ללמוד תורה מתוך נאמנות למקורותיה ולהיזהר מייחוס דברים למפרשים או לחכמים בלי לבדוק שאכן אמרו אותם. גם כאשר אנו מסבירים רעיון משלנו, חשוב להבחין בינו לבין מקור מפורש.

במילים „אַתָּה ה׳ תִּשְׁמְרֵם” אפשר לכוון על שמירת האנשים החלשים והנרדפים, וגם על שמירת האמת בקרבנו. אפשר לקבל על עצמנו הנהגה קטנה של זהירות בדיבור, כגון לא להעביר מידע שלא בדקנו, לא להצטרף לרכילות ולהקפיד שלא לפגוע בכבודו של אדם אחר.

לבסוף, בפסוק „כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם”, אפשר להתבונן בדרך שבה אנו מעריכים בני אדם. לעיתים החברה מעניקה חשיבות למי שמדברים בביטחון ובקול רם, גם כאשר דבריהם אינם מבוססים על אמת. המזמור מזכיר שהערך האמיתי של האדם אינו נקבע רק לפי מעמדו או השפעתו, אלא גם לפי יושרו, נאמנותו ומעשיו.

באמירת המזמור קודם תפילת ערבית של שמיני עצרת אפשר לחשוב על המעבר מימי החגים לחיי המעשה. לאחר ימים של תפילה והתקרבות לה׳, ראוי לקחת עמנו הנהגה מעשית אחת שתבטא את ההתעלות: לשמור על אמת בדיבור, לעמוד בהתחייבויות, להיזהר בכבוד הזולת ולהרבות בחסד.

המסר המעשי של המזמור הוא להשתמש בכוח הדיבור לבניית אמון ולא לפגיעה. על האדם להשתדל להיות נאמן בדבריו, להתרחק מן השקר והחנופה, להגן על החלשים ולחיות בדרך של אמת, יושר וחסד.