מזמור כ״ב | לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר

על המזמור | הרקע והמסר המרכזי

כיצד מזמור שפותח בתחושת נטישה מסתיים בשירה לדורות הבאים?

מזמור כ״ב הוא אחד המזמורים המרגשים והמורכבים בספר תהילים. הוא נפתח בזעקה המטלטלת „אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי”, ומתאר אדם השרוי במצוקה קשה, מוקף אויבים, מושפל לעיני הבריות ומרגיש שאין איש המסוגל לעזור לו. אולם בהמשך חל שינוי משמעותי. המשורר מתחזק בתפילתו, פונה אל ה׳ בבקשה להצלה, ולאחר מכן עובר לשבח ולהודיה. בסופו הוא אינו מדבר עוד רק על עצמו ועל צרתו, אלא על עם ישראל, על כל עמי העולם ועל הדורות הבאים שיספרו את צדקת ה׳.

כבר במבט ראשון מתעוררת שאלה. כיצד יכול אותו אדם לומר בתחילת המזמור שה׳ עזב אותו, ובסופו להכריז שה׳ אינו מסתיר את פניו מן העני ושהוא שומע את שוועתו? האם אין כאן סתירה בין שני חלקי המזמור?

המלבי״ם מסביר שהמזמור בנוי כשני חלקים המתארים מעבר מן החושך אל האור. בחלק הראשון המשורר נמצא בשיא המצוקה. הוא מרגיש רחוק מן הישועה, נתון לבוז ולאיומים, וכמעט שאינו רואה דרך להיחלץ מהם. בחלק השני מתעוררים הביטחון והתקווה, עד שהזעקה הופכת להודיה. המלבי״ם רואה בכך את משמעות הכותרת „אילת השחר”, האור הראשון המופיע לאחר חשכת הלילה.

יש כאן מהלך רוחני עמוק. המזמור אינו מבקש מן האדם להתעלם מכאבו או להכחיש את קשייו. להפך, הוא נותן ביטוי מפורט למצוקה, לפחד ולהשפלה. אולם הוא מלמד שהמצב שבו האדם נמצא ברגע מסוים אינו חייב להיות המצב שבו יסתיים סיפורו. גם כאשר הוא אינו רואה את הישועה, אפשר להמשיך לפנות אל ה׳ ולהחזיק בתקווה.

מה פירוש „אילת השחר”, ומדוע נקרא המזמור בשם הזה?

המילים „עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר” זכו לפירושים שונים, והבנתן מאירה את המזמור כולו. רש״י מביא פירוש שלפיו „אילת השחר” הוא שמו של כלי נגינה או לחן ידוע שעל פיו הושר המזמור. בדרך זו הכותרת דומה לכותרות אחרות בספר תהילים, המציינות את אופן ביצוע השירה.

רד״ק מביא כמה פירושים נוספים. יש המבארים ש„אילת” קשורה לכוח ולעוז, בדומה למילה „אילותי” הנזכרת בהמשך המזמור. אחרים מפרשים שהכוונה לכוכב הבוקר המופיע לפני זריחת השמש. לפי הפירוש הזה, השם מתאר את ראשית האור המתגלה בזמן שהעולם עדיין חשוך.

חז״ל קשרו את „אילת השחר” לאסתר המלכה. במסכת יומא נאמר שאסתר נמשלה לשחר, משום שכפי שהשחר מסיים את הלילה, כך ישועת פורים האירה את חשכת הגזירה שנגזרה על ישראל. במסכת מגילה מתואר כיצד אסתר התפללה את המילים „אלי אלי למה עזבתני” כאשר נכנסה אל בית המלך אחשוורוש והרגישה שנסתלקה ממנה השכינה.

רד״ק מביא גם את הפירוש שהמזמור נאמר על כנסת ישראל בגלות. לפי דרך זו, האילה היא משל לעם ישראל, והשחר הוא האור המיוחל של הגאולה. כשם שהלילה אינו נמשך לעולם, כך ישראל מצפים שיסתיים חושך הגלות ותתגלה ישועת ה׳.

המלבי״ם מפתח את הרעיון הזה ומבאר שהכותרת מתארת את המבנה הפנימי של המזמור. אין זה רק שיר על מצוקה, וגם לא רק שיר הודיה לאחר ישועה. זהו שיר המתאר את המעבר עצמו, מן הרגע שבו האדם כמעט מאבד תקווה אל הרגע שבו הוא מתחיל להרגיש את אור הישועה.

על מי נאמר המזמור – דוד, אסתר או עם ישראל?

כותרת המזמור מייחסת אותו לדוד, אולם המפרשים מציעים כמה דרכים להבין את המצוקה המתוארת בו. יש שפירשו שדוד אמר אותו בשעה שנרדף בידי שאול ונאלץ לברוח ולהסתתר, כאשר אויביו רדפו אחריו והוא הרגיש שאין בידו כוח להתגונן מפניהם.

רד״ק מביא את הפירוש הזה, אך מסביר שלדעתו נכון יותר להבין את המזמור כתפילה של כנסת ישראל בגלות. הוא מסתמך בעיקר על פסוקי הסיום, שבהם מתוארת ישועה הנודעת לכל העמים ושמסופרת לדורות הבאים. לפי פירושו, המזמור מתאר את מצוקתו של עם ישראל בתקופת הגלות ואת התקווה לגאולה שלמה.

חז״ל, כאמור, דרשו את המזמור על אסתר המלכה. היא מסרה את נפשה כדי להיכנס אל המלך ולבקש הצלה לישראל, ובשעת הסכנה זעקה „אלי אלי למה עזבתני”. לפי הדרשה, המילים המתארות תחושת נטישה ופחד מבטאות גם את מצבה של אסתר לפני שהתגלתה הישועה.

הפירושים אינם זהים. יש בהם הקשרים היסטוריים שונים, ואין צורך להציגם כאילו כולם מתארים אותו אירוע. אולם הם מדגישים צדדים שונים של חוויה משותפת: אדם או עם הנתונים במצוקה, מרגישים שהישועה רחוקה, ובכל זאת ממשיכים לפנות אל ה׳.

דווקא משום כך המזמור מתאים לדורות רבים. אין צורך שהקורא יהיה נתון באותה צרה שבה היה דוד, אסתר או עם ישראל בגלות כדי למצוא משמעות בתפילתו. המזמור מעניק מילים למצבים שבהם אדם מרגיש חלש, נרדף או חסר אונים, ומלמד כיצד אפשר להמשיך להתפלל גם מתוך קושי גדול.

האם מותר לאדם לומר בתפילתו „למה עזבתני”?

אחת השאלות העמוקות במזמור נוגעת לעצם הלשון שבה הוא פותח. כיצד דוד יכול לומר „לָמָה עֲזַבְתָּנִי”? הרי אנו מאמינים שה׳ משגיח על ברואיו ואינו מוגבל למקום מסוים. האם הזעקה הזאת אינה מבטאת חוסר אמונה?

חשוב להבחין בין תחושת האדם לבין קביעה על הנהגת ה׳. המשורר אינו אומר שה׳ חדל להיות בורא העולם או שאינו יכול להושיע. הוא מתאר את חווייתו: הוא מתפלל ואינו רואה מענה, זועק ואינו רואה ישועה, ולכן הוא מרגיש כאדם שנעזב.

רד״ק מבאר את הדברים בהקשר של ישראל בגלות, החשים כאילו נשכחו ונעזבו בשל התמשכות צרותיהם. לשון „כאילו” חשובה מאוד, מפני שהיא מאפשרת להבין את הזעקה כביטוי לתחושת המצוקה ולא כהכרזה שההשגחה בטלה.

מכאן נלמד שתפילה אמיתית אינה מחייבת את האדם להסתיר את כאבו. יש מקום בתפילה לשמחה ולהודיה, אך יש בה גם מקום לשאלה, לתחינה ולבכי. אדם אינו צריך להעמיד פנים שאינו מפחד או שקשייו אינם מכאיבים לו. הוא יכול להביא את תחושותיו לפני ה׳, ובאותה שעה להמשיך להאמין שהוא שומע תפילה.

הדבר מתגלה כבר במילים הראשונות. המשורר אינו אומר רק „למה עזבתני”, אלא מקדים „אלי אלי”. אפילו בשעה שבה הוא מרגיש רחוק, הוא ממשיך לכנות את הבורא אלוהיו. הכאב אינו מבטל את הקשר, אלא נעשה עצמו חלק מן הפנייה אל ה׳.

מדוע המשורר מזכיר את האבות שזכו לישועה?

לאחר שתיאר את תפילתו שאינה נענית, אומר המשורר „בְּךָ בָטְחוּ אֲבֹתֵינוּ, בָּטְחוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ”. הוא חוזר שוב ושוב על ביטחונם של האבות ועל הישועות שזכו להן.

לכאורה, הזכרת העבר יכולה להעמיק את הכאב. אם האבות התפללו ונושעו, מדוע המשורר עצמו עדיין שרוי בצרה? אולם דווקא הזיכרון הזה נעשה מקור לתקווה. הוא מזכיר לעצמו שה׳ הושיע בעבר, ולכן אינו מפסיק לפנות אליו גם כאשר אינו רואה מענה מיידי.

רד״ק מפרש את הדברים על ישראל בגלות, המזכירים את ישועות הדורות הראשונים. המלבי״ם מדגיש שהמשורר משווה בין ביטחון האבות שהביא להצלתם לבין מצבו הנוכחי שבו הישועה עדיין מתעכבת.

מבחינה מעשית, אפשר ללמוד מכך על כוחו של הזיכרון. כאשר אדם נמצא בתקופה קשה, הוא עלול להרגיש שכל חייו היו רצופים מצוקה ושמעולם לא זכה לטובה. ההתבוננות בחסדים שכבר קיבל אינה מוחקת את הקושי הנוכחי, אך יכולה להזכיר לו שהמציאות אינה מורכבת מצרה בלבד.

מדוע המשורר מתאר את עצמו כתולעת?

בפסוק השביעי מופיעה לשון קשה: „וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם”. המשורר אינו אומר רק שהוא חלש, אלא מדמה את עצמו לתולעת, בעל חיים קטן וחסר יכולת להתגונן.

רד״ק מבאר שהדימוי מבטא את שפלותם של ישראל בגלות ואת הביזיון שהם סובלים מן העמים. לפי פירושו, ישראל נתונים במצב שבו אחרים רואים בהם דבר שאין לו ערך ואפשר לפגוע בו ללא חשש.

אין הכוונה שהתורה מבקשת מן האדם לראות את עצמו כחסר ערך. התיאור משקף את עוצמת ההשפלה ואת האופן שבו האדם מרגיש כאשר אחרים רומסים את כבודו. המשורר אינו מציג את המצב הזה כאידיאל, אלא כמצוקה שממנה הוא מבקש להיחלץ.

יש כאן הבחנה חשובה בין ענווה לבין השפלה. ענווה היא הכרה אמיתית במעלות ובחסרונות של האדם, ללא התנשאות. השפלה היא מצב שבו אדם מרגיש שכבודו נרמס ושאין לו מקום בין בני האדם. המזמור מבטא את כאבה של ההשפלה ומבקש שה׳ יציל את האדם ממנה.

מדוע האויבים משתמשים דווקא באמונה כדי ללעוג למשורר?

בפסוק התשיעי נאמר „גֹּל אֶל ה׳ יְפַלְּטֵהוּ, יַצִּילֵהוּ כִּי חָפֵץ בּוֹ”. במבט ראשון אלה מילים יפות של ביטחון בה׳. אולם בהקשר של המזמור מתברר שהן נאמרות מפי האויבים מתוך לעג.

האויבים אומרים כביכול: אם הוא באמת בוטח בה׳, נראה שה׳ יציל אותו. ואם הוא אינו ניצל, הדבר מוכיח בעיניהם שה׳ אינו חפץ בו.

רד״ק מבאר שהדברים נאמרים בלעג ובבוז, כחלק מן ההשפלה שהמשורר סובל. האויבים אינם מבקשים לחזק את אמונתו, אלא להפוך אותה לסיבה נוספת לבייש אותו.

יש כאן מסר חשוב מאוד. אין לאדם רשות לקבוע מתוך מצוקתו של אחר שה׳ עזב אותו או שאינו חפץ בו. אין אנו יודעים את חשבונות שמים, ואין בכוחנו להסיק ממחלה, מעוני או מכישלון שאדם מסוים אינו רצוי לפני ה׳.

המזמור מלמד כמה עמוק יכול להיות הכאב כאשר אדם סובל לא רק מן הצרה עצמה, אלא גם מן הפירושים הפוגעים שאחרים מעניקים לצרתו. במקום לעודד אותו ולעזור לו, הם משתמשים באמונתו כדי להוסיף על השפלתו.

כיצד זיכרון ההשגחה מיום הלידה מחזק את התקווה?

לאחר שהמשורר מתאר את לעג אויביו, הוא אומר „כִּי אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן, מַבְטִיחִי עַל שְׁדֵי אִמִּי”. הוא חוזר אל ראשית חייו, אל הרגע שבו יצא מרחם אמו ואל התקופה שבה היה תינוק חסר יכולת לדאוג לעצמו.

לכאורה, מה הקשר בין הלידה לבין צרתו הנוכחית? הרי העובדה שה׳ שמר עליו בינקותו אינה מבטלת את הסכנה שבה הוא נמצא כעת. אולם המשורר מבקש להזכיר לעצמו שהקשר בינו לבין הבורא לא התחיל היום. כבר מראשית חייו היה תלוי בחסדיו.

רש״י מבאר שה׳ הוא שהוציא אותו מן הרחם והכין לו את האמצעים הדרושים למחייתו. רד״ק מדגיש שהמשורר מכיר בהשגחת ה׳ עליו עוד מן הזמן שבו לא היה מסוגל להבין או לבקש דבר.

יש כאן רעיון עמוק. האדם רגיל לחשוב על חייו מן הרגע שבו התחיל לבחור ולפעול בעצמו. אולם חלק גדול מן הטובות הבסיסיות שקיבל קדמו לכל בחירה מודעת שלו. הוא נולד, נשם, ניזון וגדל לפני שיכול היה לעשות דבר למען עצמו.

הזיכרון הזה אינו מבטיח שהמשך חייו יהיה נטול קשיים, אך הוא יכול לחזק את הכרת הטוב ואת תחושת הקשר עם הבורא. גם כאשר ההווה קשה, אפשר לזכור שהחיים עצמם כוללים חסדים רבים שהחלו עוד לפני שהאדם היה מסוגל להכיר בהם.

מדוע המשורר מתאר את אויביו כחיות טורפות?

בפסוקים י״ג–י״ז מופיעים דימויים של פרים חזקים, אריה טורף וכלבים המקיפים את האדם. אלה אינם תיאורים מקריים. המשורר מבקש להמחיש את חוסר האונים שהוא חש כאשר אויבים רבים וחזקים ממנו מקיפים אותו.

„אַבִּירֵי בָשָׁן” הם משל לכוחות עזים. הבשן היה אזור שנודע במרעה משובח ובבהמות חזקות, ולכן הפרים משמשים דימוי לאנשים בעלי כוח ועוצמה. האריה מתאר אויב המטיל אימה ומוכן לטרוף את קורבנו, ואילו הכלבים המקיפים את האדם מבטאים מצב שבו דרכי המילוט נחסמו.

רש״י מפרש את החיות במזמור גם כמשלים למלכויות חזקות ששלטו בישראל. רד״ק רואה בהן דימוי לאומות שהקיפו את ישראל בתקופת הגלות ופגעו בו. המלבי״ם מרחיב את תיאור המצוקה ומדגיש את ההקפה מכל הצדדים ואת הקושי להימלט.

המשמעות אינה תלויה בזיהוי של כל בעל חיים עם אויב היסטורי מסוים. גם בפשט הפסוקים ברור שהמשורר מבקש להמחיש תחושה של סכנה מתקרבת, כאשר האדם נתון מול כוחות שנראים גדולים ממנו ואין לו דרך ברורה להיחלץ מהם.

היכן בדיוק מתחיל המהפך מן המצוקה אל הישועה?

החלק הראשון של המזמור מתאר מצוקה הולכת ומעמיקה. המשורר חש מושפל, גופו נחלש, אויביו מקיפים אותו, והוא חושש לחייו. אולם בהמשך הוא אומר „וְאַתָּה ה׳ אַל תִּרְחָק, אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה”, ולאחר מכן „וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי”.

המילה „עניתני” היא אחת מנקודות המפנה החשובות במזמור. עד כה המשורר התלונן שתפילתו אינה נענית, וכעת מופיעה לשון של מענה. אבן עזרא והמלבי״ם מדגישים את המעבר הזה, ואילו רד״ק מציע גם אפשרות שהכוונה היא „תענני”, כלומר בקשה לעתיד, או זיכרון של ישועות קודמות.

ההבחנה חשובה. לפי חלק מן הפירושים, הפסוק מתאר תחילת ישועה שכבר מתגלית. לפי פירושים אחרים, הוא מבטא תקווה חזקה או הזכרת חסדי העבר. בכל הדרכים הללו מתרחש שינוי: המשורר אינו נשאר רק בתיאור המצוקה, אלא מתחיל לדבר על מענה, הצלה ושבח.

המהפך מתגלה במלואו בפסוק הבא: „אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי, בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ”. מי שבתחילת המזמור זעק לבדו מתוך כאב מבקש כעת לעמוד בפני קהל ולספר את חסדי ה׳.

מדוע הישועה האישית הופכת לשבח ציבורי?

לאחר שהמשורר מתחזק בתקווה לישועה, הוא מבקש לספר את שם ה׳ לאחיו ולהללו בתוך קהל. לכאורה, מדוע אין הוא מסתפק בהודיה פרטית? הרי הצרה הייתה שלו, והוא יכול להודות עליה בינו לבין קונו.

רד״ק מפרש את הפסוקים על ישראל לאחר הגאולה, שיספרו את נפלאות ה׳ בפני אחיהם ובפני העמים. המלבי״ם מדגיש שהשבח הציבורי מבטא את התגלות הישועה לעיני רבים.

יש כאן רעיון חשוב. טובה שאדם מקבל אינה חייבת להישאר חוויה פרטית בלבד. כאשר הוא מספר עליה ומודה למי שעזר לו, הוא מעורר גם אצל אחרים הכרת טובה ואמונה. סיפור הישועה נעשה מקור של חיזוק למי שעדיין נמצא בקושי.

המזמור מלמד שהאדם אינו צריך לשכוח את כאבו לאחר שנושע, אבל גם אינו צריך להישאר כבול אליו. הוא יכול להפוך את זיכרון המצוקה למקור של הודיה, ענווה ורגישות כלפי אנשים אחרים שעדיין ממתינים לישועתם.

כיצד מסתיים מזמור של מצוקה בחזון של תיקון העולם?

בפסוק כ״ח נאמר „יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל ה׳ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם”. זהו שינוי עצום ביחס לפתיחת המזמור. בתחילתו עמד אדם יחיד, מושפל ומוקף אויבים. כעת מתוארת הכרה כללית במלכות ה׳ מצד עמי העולם.

רד״ק מפרש שהדברים מתייחסים לגאולת ישראל. כאשר העמים יראו את הישועה הגדולה, הם יכירו שה׳ הוא המנהיג את העולם וישובו אליו. המלבי״ם מדגיש שההכרה הזאת מגלה שמלכות ה׳ אינה תלויה ברצונם של בני האדם, מפני שהוא בורא הכול ומנהיג הכול.

מכאן אפשר להבין את המהלך הכולל של המזמור. זעקתו של היחיד מתרחבת לתפילה על כלל ישראל, וישועת ישראל הופכת למאורע שממנו לומדים גם העמים על מלכות ה׳. מה שהתחיל בשאלה „למה עזבתני” מסתיים בהכרזה „כִּי לַה׳ הַמְּלוּכָה”.

המשורר אינו מבקש רק שייפסק הסבל, אלא גם שתתגלה משמעותו של הקשר שבין ה׳ לעמו ושבני אדם רבים יכירו בגדולתו. בכך נעשה המזמור לא רק תפילה של מצוקה, אלא גם שיר של תקווה לעתיד שבו האמונה וההודיה יתפשטו בעולם.

מדוע הפסוקים האחרונים עוסקים בדורות שעדיין לא נולדו?

המזמור מסתיים במילים „זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ, יְסֻפַּר לַאדֹנָי לַדּוֹר. יָבֹאוּ וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ לְעַם נוֹלָד כִּי עָשָׂה”.

לאחר כל תיאורי המצוקה והישועה, המשורר מפנה את מבטו אל הדורות הבאים. הוא מבקש שההכרה בחסדי ה׳ לא תישאר נחלתם של מי שראו את הישועה בעיניהם, אלא תעבור גם לילדים ולנכדים שעדיין לא נולדו.

רד״ק מבאר שהניצולים מן הגלות יספרו לבניהם על צדקת ה׳ ועל הנפלאות שעשה עמם. הדורות הבאים לא יראו בעיניהם את כל המאורעות, אך יוכלו להכיר אותם באמצעות הסיפור שיעבור אליהם.

יש בכך מסר חשוב על אחריותו של האדם למסורת. לא כל אחד זוכה לראות ישועה גדולה בחייו, אך כל אדם יכול להעביר לדורות הבאים את מה שלמד ואת הטובות שזכה להן. סיפור אמיתי של התמודדות, אמונה והכרת הטוב עשוי לחזק אדם אחר גם שנים רבות לאחר שהמאורע עצמו התרחש.

כך מגיע המזמור אל חתימתו. האדם שחש בתחילתו שאין מי ששומע את זעקתו מתאר בסופו מצב שבו דברי השבח וההודיה עוברים מדור לדור. דווקא מתוך הצרה נולדת שירה שאינה מסתיימת בחיי המשורר, אלא ממשיכה להישמע גם בדורות הבאים.

בין הפסוקים | חלוקת המזמור לנושאים

פסוקים א׳–ג׳ – כותרת המזמור והזעקה על תחושת הריחוק מן הישועה, למרות התפילה המתמשכת ביום ובלילה.

פסוקים ד׳–ו׳ – ההכרה בקדושת ה׳ והזכרת הביטחון של האבות, שזעקו אליו ונושעו.

פסוקים ז׳–ט׳ – תיאור ההשפלה והלעג מצד הסובבים, המשתמשים באמונתו של המשורר כדי לבייש אותו.

פסוקים י׳–י״ב – זיכרון השגחת ה׳ מראשית החיים והבקשה שלא יתרחק בשעה שהצרה קרובה ואין עוזר.

פסוקים י״ג–י״ט – תיאור האויבים באמצעות דימויים של חיות טורפות, והחולשה הגופנית והנפשית הנובעת מן הפחד והסכנה.

פסוקים כ׳–כ״ב – קריאה מחודשת להצלת הנפש, והתחלת המעבר מן הבקשה אל הביטחון במענה ה׳.

פסוקים כ״ג–כ״ז – ההבטחה לספר את שם ה׳ בקהל, ההודיה על כך שהוא שומע את העני והשמחה המשותפת למבקשי קרבתו.

פסוקים כ״ח–ל׳ – הכרת כל עמי העולם במלכות ה׳, וההבחנה בין החי את חייו מתוך עבודת ה׳ לבין מי ששוקע רק בענייני העולם החולף.

פסוקים ל״א–ל״ב – העברת סיפור צדקת ה׳ וישועתו לדורות הבאים, כדי שגם מי שלא ראה את המאורעות יכיר בחסדיו.

ביאור מאיר | הסבר הפסוקים

הזעקה מתוך תחושת הריחוק

שלושת הפסוקים הראשונים פותחים את המזמור בתיאור מצוקה עמוקה. המשורר מרגיש שה׳ רחוק ממנו, אף שהוא אינו מפסיק לקרוא אליו ביום ובלילה. הכותרת „אילת השחר” מבשרת כבר בתחילת הדרך שהחושך המתואר במזמור אינו סוף הסיפור.

פסוק א – אילת השחר, תחילת האור לאחר החושך

לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר[1] מִזְמוֹר לְדָוִד[2].

ביאור הפסוק

לַמְנַצֵּחַ – לממונה על השירה ועל ביצוע המזמור בנגינה. עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר – לפי אחד הפירושים, שם של כלי נגינה או לחן שעל פיו נאמר המזמור. רש״י מביא פירוש זה, וכן את דרשת חז״ל הקושרת את הכותרת לאסתר המלכה. רד״ק מביא פירושים נוספים שלפיהם הכוונה לכוכב הבוקר או לכנסת ישראל הנמשלה לאילה. המלבי״ם מבאר שהשחר הוא משל לתחילת הישועה המתגלית לאחר חשכת הצרה. מִזְמוֹר לְדָוִד – המזמור מיוחס לדוד, והוא מתאר מצוקה קשה ותקווה לישועה. יש מן המפרשים שהבינו אותו כתפילת דוד בשעת רדיפתו, ואחרים פירשו אותו על עם ישראל בגלות. חז״ל קשרו אותו גם לתפילתה של אסתר בשעת הסכנה. למרות ההבדלים שבין הפירושים, בכולם מתגלה רעיון מרכזי אחד: גם כאשר האדם נמצא בחשכה, הוא יכול להמשיך לפנות אל ה׳ ולייחל לבוא האור.

בקצרה

„אילת השחר” מבטאת לפי המפרשים את תחילת האור המופיע לאחר חשכת הלילה. הכותרת מתאימה למהלך המזמור, הפותח במצוקה עמוקה ומסתיים בהודיה ובתקווה.

מקורות והרחבות

[1] רש״י ומצודת ציון מפרשים ש„אילת השחר” הוא שם של כלי נגינה. רד״ק מביא פירושים נוספים, ובהם כוכב הבוקר וכנסת ישראל בגלות. המלבי״ם מפרש שהשם רומז למעבר מן החושך אל אור הישועה. (רש״י, רד״ק, מצודת ציון ומלבי״ם, תהילים כ״ב, א׳)

[2] חז״ל דרשו את המזמור על אסתר המלכה. בגמרא נאמר שכאשר נכנסה לבית המלך והרגישה שנסתלקה ממנה השכינה, אמרה „אלי אלי למה עזבתני”. (מגילה ט״ו ע״ב, יומא כ״ט ע״א, רש״י, תהילים כ״ב, א׳–ב׳)

פסוק ב – הזעקה „אלי אלי למה עזבתני”

אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי[3] רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי[4].

ביאור הפסוק

אֵלִי אֵלִי – אלוהיי, אלוהיי. הכפילות מבטאת זעקה חזקה הנובעת מתוך מצוקה עמוקה. דווקא כאשר המשורר מרגיש רחוק מן הישועה, הוא ממשיך לפנות אל ה׳ בלשון אישית של קשר וקרבה. לָמָה עֲזַבְתָּנִי – מדוע אני מרגיש כאילו עזבת אותי ואינך בא לעזרתי? אין הכוונה שה׳ חדל להשגיח על ברואיו, אלא שהמשורר מתאר את תחושתו לנוכח התמשכות הצרה. רָחוֹק מִישׁוּעָתִי – הישועה שאני מבקש נראית רחוקה ממני, ואיני רואה כיצד אוכל להיחלץ מן הסכנה. דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי – דברי תפילתי וזעקתי החזקה, הנאמרים מתוך כאב ופחד. המילה „שאגה” מתארת קול חזק של מי שאינו יכול לשאת עוד את מצוקתו. רד״ק מפרש שהפסוק מבטא את תחושת ישראל בגלות, כאילו נשכחו ונעזבו. אולם גם בתוך התחושה הזאת הם ממשיכים לקרוא אל ה׳.

בקצרה

המשורר אינו מסתיר את תחושת הריחוק ואת כאבו, אך אינו מנתק את הקשר עם ה׳. גם הזעקה „למה עזבתני” היא תפילה הנובעת מן האמונה שהבורא שומע ויכול להושיע.

מקורות והרחבות

[3] רש״י מפרש את הפסוק במסגרת דרשת חז״ל על אסתר המלכה, ואילו רד״ק מבאר אותו כזעקת כנסת ישראל בגלות. הכפילות „אלי אלי” מדגישה את עוצמת הקריאה. (רש״י ורד״ק, תהילים כ״ב, ב׳, מגילה ט״ו ע״ב)

[4] מצודת דוד מבאר שדברי השאגה הם זעקות התפילה על ריחוק הישועה. המלבי״ם מדגיש את תחושת המשורר שהישועה רחוקה ממנו אף שהוא ממשיך לקרוא אל ה׳. (מצודת דוד ומלבי״ם, תהילים כ״ב, ב׳)

פסוק ג – הקריאה שאינה פוסקת ביום ובלילה

אֱלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה[5] וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי[6].

ביאור הפסוק

אֱלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם – אלוהיי, אני קורא אליך ומתפלל במשך היום. וְלֹא תַעֲנֶה – ועדיין איני רואה את המענה ואת הישועה שאני מבקש. המשורר מתאר את התמשכות המצוקה, ולא חוסר ידיעה מצד הבורא. וְלַיְלָה – גם בלילה, כאשר בני האדם נחים מעבודתם, איני מפסיק לפנות אליך. וְלֹא דוּמִיָּה לִי – אין לי שקט ומנוחה. מחשבותיי ותחנוניי אינם פוסקים, מפני שהצרה ממלאת את לבי. רש״י מבאר שהקריאה נמשכת מיום ליום ללא מענה גלוי. רד״ק מדגיש שישראל בגלות קוראים אל ה׳ ביום ובלילה וממשיכים להמתין לישועתו. החזרה על היום והלילה מלמדת שהמצוקה אינה אירוע רגעי, אלא מצב מתמשך שהאדם מתמודד עמו ללא הפסקה.

בקצרה

המשורר מתפלל ביום ובלילה, אך עדיין אינו רואה ישועה. המזמור מלמד שגם כאשר התפילה אינה נענית בדרך ובזמן שהאדם מצפה להם, יש מקום להמשיך לפנות אל ה׳.

מקורות והרחבות

[5] רש״י מפרש „אקרא יומם” כקריאה הנמשכת מיום ליום בלי מענה גלוי. (רש״י, תהילים כ״ב, ג׳)

[6] רד״ק ומצודת דוד מבארים ש„ולא דומיה לי” מתאר תפילה וזעקה שאינן נפסקות, גם בשעות הלילה. (רד״ק ומצודת דוד, תהילים כ״ב, ג׳)

קדושת ה׳ וזיכרון ישועות האבות

לאחר תיאור תחושת הריחוק, המשורר מזכיר את קדושת ה׳ ואת הישועות שעשה לדורות הקודמים. הזיכרון הזה אינו מבטל את כאבו, אלא מעניק לו בסיס להמשיך ולקוות.

פסוק ד – ה׳ שוכן בתוך תהילות ישראל

וְאַתָּה קָדוֹשׁ[7] יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל[8].

ביאור הפסוק

וְאַתָּה קָדוֹשׁ – ואף על פי שאני מרגיש רחוק מן הישועה, אתה נשאר קדוש ונעלה, והנהגתך אינה מוגבלת להבנתי. המשורר אינו מסיק מן המצוקה שה׳ איבד את כוחו או את קדושתו. יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל – אתה הוא שהתהילות והשבחים של ישראל מכוונים אליו, וכבודך מתגלה בשירתם. הישיבה היא לשון מושאלת של קביעות וכבוד, ולא תיאור של ישיבה גשמית. רש״י מבאר שה׳ יושב לשמוע את תהילות ישראל מן הדורות הקודמים. רד״ק מפרש שישראל משבחים אותו על הניסים והישועות שעשה להם. המשורר מזכיר אפוא שהקשר שבין ה׳ לישראל לא החל בצרה הנוכחית. במשך דורות רבים שרו ישראל לפניו והודו לו על חסדיו.

בקצרה

גם בשעה שהמשורר מרגיש רחוק מן הישועה, הוא מכיר בקדושת ה׳ ובקשר המתמשך בינו לבין ישראל. זיכרון השבחים והישועות מן העבר מחזק את תקוותו.

מקורות והרחבות

[7] רד״ק ומצודת דוד מבארים שהמשורר מזכיר את קדושת ה׳ ואת הנהגתו, אף שבמצבו הנוכחי הוא עדיין ממתין לישועה. (רד״ק ומצודת דוד, תהילים כ״ב, ד׳)

[8] רש״י מפרש שה׳ יושב לשמוע את תהילות ישראל מן הדורות הקודמים. (רש״י, תהילים כ״ב, ד׳)

פסוק ה – האבות בטחו בה׳ ונושעו

בְּךָ בָטְחוּ אֲבֹתֵינוּ[9] בָּטְחוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ[10].

ביאור הפסוק

בְּךָ בָטְחוּ אֲבֹתֵינוּ – אבותינו בדורות הקודמים שמו את ביטחונם בך. המשורר מזכיר את האבות ואת הדורות שקדמו לו, שהאמינו בה׳ גם כאשר עמדו בפני קשיים וסכנות. בָּטְחוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ – הם בטחו בך, ואתה חילצת והצלת אותם מן הצרות שבאו עליהם. המילה „ותפלטמו” פירושה חילצת אותם והוצאת אותם ממקום סכנה. החזרה על „בטחו” מדגישה שהביטחון היה יסוד מרכזי ביחסם לה׳. רד״ק מפרש שהמשורר מזכיר את הישועות שעשה ה׳ לישראל בדורות הראשונים, כדי לבקש שגם בדור הנוכחי יתגלו רחמיו. יש בפסוק גם כאב מסוים, משום שהמשורר זוכר שהאבות נושעו, בעוד שהוא עדיין ממתין לישועתו.

בקצרה

זיכרון ישועות האבות מעניק למשורר כוח להמשיך לקוות. הוא יודע שה׳ הושיע בעבר, ולכן אינו מפסיק לפנות אליו גם כאשר מצוקתו עדיין נמשכת.

מקורות והרחבות

[9] רד״ק מפרש שהאבות הם הדורות הראשונים של ישראל, שזכו לישועות ה׳ בעת צרותיהם. (רד״ק, תהילים כ״ב, ה׳)

[10] מצודת דוד והמלבי״ם מדגישים שהחזרה על הביטחון מבליטה את ההשוואה בין ישועות העבר לבין הצרה הנוכחית. (מצודת דוד ומלבי״ם, תהילים כ״ב, ה׳)

פסוק ו – הזעקה והביטחון שהביאו להצלה

אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ[11] בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא בוֹשׁוּ[12].

ביאור הפסוק

אֵלֶיךָ זָעֲקוּ – אבותינו פנו אליך בתפילה מתוך מצוקותיהם. הזעקה מלמדת שגם הם לא חיו תמיד בשלווה, אלא התמודדו עם מצבים שבהם נזקקו לעזרתך. וְנִמְלָטוּ – ואתה הצלת אותם מן הסכנות. בְּךָ בָטְחוּ – הם המשיכו להאמין בך ולסמוך על חסדך. וְלֹא בוֹשׁוּ – תקוותם לא הסתיימה בבושה ובאכזבה, מפני שזכו לראות את הישועה. המשורר חוזר על הדברים שבפסוק הקודם, אך מוסיף כאן את הזעקה ואת ההימלטות. הוא מבקש להזכיר שגם הדורות שנושעו עברו תחילה דרך של מצוקה ותפילה. בכך הוא מחזק את האפשרות שהצרה הנוכחית אינה סוף הדרך.

בקצרה

האבות נזקקו גם הם לזעקה ולתפילה לפני שנושעו. זיכרון התהליך שעברו מלמד שהצורך בעזרה אינו סימן לכישלון, ושאפשר להמשיך לקוות גם בתקופה של קושי.

מקורות והרחבות

[11] רד״ק מבאר שהמשורר חוזר על ישועות האבות כדי לעורר את התקווה שגם בדורו יראה ה׳ את צרת ישראל ויצילם. (רד״ק, תהילים כ״ב, ו׳)

[12] המלבי״ם מפרש את הפסוקים כהשוואה בין ביטחון האבות שהביא להצלתם לבין מצבו הנוכחי של המשורר. (מלבי״ם, תהילים כ״ב, ה׳–ו׳)

הבושה והלעג מצד הסובבים

בשלושת הפסוקים הבאים מתאר המשורר את הכאב הנגרם לו מן היחס של בני אדם. מלבד הסכנה עצמה הוא סובל מבוז ומהשפלה, ואף מאנשים המשתמשים באמונתו כדי ללעוג לו.

פסוק ז – תחושת שפלות והשפלה

וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ[13] חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם[14].

ביאור הפסוק

וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ – ואילו אני מרגיש חלש ונבזה עד שאני דומה לתולעת קטנה שאין לה כוח להתגונן. המשורר אינו קובע שערכו של האדם קטן, אלא מתאר את תחושת ההשפלה שנגרמה לו. חֶרְפַּת אָדָם – בני אדם מחרפים ומבזים אותי. וּבְזוּי עָם – אני נחשב בעיני הציבור לאדם שאין ראוי לכבדו. רש״י ורד״ק מפרשים את הדברים גם על עם ישראל בגלות, הסובל מבוז והשפלה מצד העמים. המשורר מתאר מצב שבו הכאב אינו רק גופני או חומרי, אלא פוגע גם בכבודו ובתחושת מקומו בעולם. הוא מבקש להינצל מן המציאות הזאת, ולא להשלים עמה כמצב ראוי.

בקצרה

המשורר מתאר תחושת שפלות קשה הנובעת מיחסם של אחרים אליו. המזמור מזכיר שכבוד האדם הוא דבר יקר, ושביזוי והשפלה יכולים להכאיב מאוד למי שכבר נמצא במצוקה.

מקורות והרחבות

[13] רש״י מפרש שהפסוק מתאר את ישראל כאיש אחד, הנתון לשפלות ולבוז בגלות. (רש״י, תהילים כ״ב, ז׳)

[14] רד״ק מבאר את הדימוי לתולעת על חולשתם של ישראל ואת החרפה על הביזיון שהם סובלים מן העמים. (רד״ק, תהילים כ״ב, ז׳)

פסוק ח – הלעג הנראה בשפתיים ובתנועות הראש

כָּל רֹאַי יַלְעִגוּ לִי[15] יַפְטִירוּ בְשָׂפָה יָנִיעוּ רֹאשׁ[16].

ביאור הפסוק

כָּל רֹאַי יַלְעִגוּ לִי – כל מי שרואה אותי במצוקתי לועג לי ומתייחס אליי בביטול. המשורר מרגיש שאנשים אינם מתבוננים בכאבו מתוך רחמים, אלא הופכים אותו למושא של לעג. יַפְטִירוּ בְשָׂפָה – יפתחו את שפתיהם וישמיעו דברי לגלוג. רש״י מפרש שהמילה „יפטירו” היא מלשון פתיחה, כמו פתיחת הפה או הרחם. יָנִיעוּ רֹאשׁ – ינענעו בראשם מתוך זלזול ובוז. תנועת הראש משמשת כאן ביטוי חיצוני ללעג, כאדם המראה בתנועותיו שאין הוא מחשיב את מי שעומד לפניו. המשורר מתאר כיצד הפגיעה בכבודו נעשית לעיני הכול, עד שאפילו תנועות הגוף של הרואים מוסיפות על כאבו.

בקצרה

המשורר סובל לא רק מן הצרה, אלא גם מן הלעג של הסובבים. הפסוק מלמד כמה חשוב לנהוג ברגישות כלפי אדם חלש ולא להוסיף על כאבו במילים או בתנועות משפילות.

מקורות והרחבות

[15] רד״ק מבאר שהפסוק מתאר את לעג העמים לישראל בשעה שהם נתונים בשפלות ובצרה. (רד״ק, תהילים כ״ב, ח׳)

[16] רש״י מפרש ש„יפטירו בשפה” הוא פתיחת השפתיים ללעג, ו„יניעו ראש” הוא ביטוי של זלזול. (רש״י, תהילים כ״ב, ח׳)

פסוק ט – האויבים לועגים דווקא לביטחון בה׳

גֹּל אֶל יְיָ יְפַלְּטֵהוּ[17] יַצִּילֵהוּ כִּי חָפֵץ בּוֹ[18].

ביאור הפסוק

גֹּל אֶל יְיָ – כביכול אומרים האויבים למשורר: השלך את משאך על ה׳ וסמוך עליו שיושיע אותך. המילה „גול” היא מלשון גלגול והעברת משא ממקום למקום, ומשמשת משל להשלכת הדאגה על הבורא. יְפַלְּטֵהוּ – נראה אם ה׳ יחלץ אותו מן הצרה. יַצִּילֵהוּ כִּי חָפֵץ בּוֹ – אם ה׳ באמת חפץ בו ואוהב אותו, שיוכיח זאת בהצלתו. הדברים אינם נאמרים מתוך אמונה, אלא מתוך לעג. האויבים מבקשים להראות שהביטחון של המשורר אינו מועיל לו. רד״ק מבאר שהם מבזים את אמונתו ומנסים להוסיף על צערו. אולם עצם העובדה שהאדם עדיין שרוי בצרה אינה מוכיחה שה׳ אינו חפץ בו. המשורר מביא את הדברים כדי לתאר את אכזריות הלעג, ולא כדי לאשר את טענת אויביו.

בקצרה

האויבים משתמשים במילות אמונה כדי ללעוג למשורר. הפסוק מזכיר שאין להסיק ממצוקתו של אדם שה׳ עזב אותו או שאינו חפץ בו, ושאין להפוך את אמונתו של אדם למכשיר להשפלתו.

מקורות והרחבות

[17] רש״י מבאר ש„גול אל ה׳” הוא מלשון גלגול המשא והשלכת הביטחון על הבורא. (רש״י, תהילים כ״ב, ט׳)

[18] רד״ק ומצודת דוד מפרשים שהדברים נאמרים מפי האויבים בדרך של לעג, כאילו הם מבקשים לראות אם ה׳ יושיע את הבוטח בו. (רד״ק ומצודת דוד, תהילים כ״ב, ט׳)

זיכרון חסדי ה׳ מראשית החיים

לאחר תיאור לעג האויבים, המשורר נזכר בכך שה׳ שמר עליו עוד מיום לידתו. הזיכרון הזה מחזק את תקוותו ומעורר אותו לבקש שלא יתרחק ממנו בשעת צרתו.

פסוק י – ההשגחה כבר מרגע הלידה

כִּי אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן[19] מַבְטִיחִי עַל שְׁדֵי אִמִּי[20].

ביאור הפסוק

כִּי אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן – מפני שאתה הוא שהוצאת אותי מרחם אמי והבאת אותי לעולם. המילה „גוחי” מתייחסת ליציאה מן הרחם, כפי שמפרשים רש״י ורד״ק. המשורר מזכיר שה׳ שמר עליו כבר ברגע שבו החל את חייו. מַבְטִיחִי עַל שְׁדֵי אִמִּי – אתה הוא שהענקת לי ביטחון והכנת לי את המזון שהיה דרוש לי בינקותי. רש״י מבאר שה׳ זימן לאדם את שדי אמו כדי שיוכל להישען עליהם למחייתו. המשורר מתבונן בתקופה שבה לא היה מסוגל לדאוג לעצמו, ואף על פי כן קיבל את כל צורכי חייו. מתוך הזיכרון הזה הוא מבקש שה׳ ימשיך לשמור עליו גם כעת, כאשר הוא נמצא במצב של חולשה וחוסר אונים.

בקצרה

המשורר נזכר בכך שחסדי ה׳ ליוו אותו עוד לפני שהיה מסוגל לדאוג לעצמו. זיכרון ראשית החיים מחזק את הכרת הטוב ואת התקווה להמשך השגחתו.

מקורות והרחבות

[19] רש״י ורד״ק מפרשים ש„גוחי מבטן” הוא המוציא את האדם מרחם אמו ומביא אותו לעולם. (רש״י ורד״ק, תהילים כ״ב, י׳)

[20] רש״י מבאר ש„מבטיחי על שדי אמי” מתייחס למזון ולביטחון שה׳ הכין לתינוק באמצעות אמו. (רש״י, תהילים כ״ב, י׳)

פסוק יא – הקשר עם ה׳ מלווה את האדם מתחילת חייו

עָלֶיךָ הָשְׁלַכְתִּי מֵרָחֶם[21] מִבֶּטֶן אִמִּי אֵלִי אָתָּה[22].

ביאור הפסוק

עָלֶיךָ הָשְׁלַכְתִּי מֵרָחֶם – מאז יציאתי מרחם אמי הייתי נתון לחסדך ולהשגחתך. אין הכוונה שהתינוק בחר במודע לבטוח בה׳, אלא שהמשורר מתאר את תלותו בבורא מראשית קיומו. מִבֶּטֶן אִמִּי אֵלִי אָתָּה – כבר מיום לידתי אתה הוא אלוהיי, מקור חיי וקיומי. רש״י מקשר את הדברים לדברי הנביא ישעיהו, המתאר את ישראל כנישאים בידי ה׳ מבטן ומרחם. רד״ק מבאר שהמשורר מזכיר את ההשגחה שליוותה אותו בעבר כדי לבקש שלא תיפסק כעת. יש כאן המשך ישיר לפסוק הקודם: מי ששמר על חיי האדם כאשר היה חסר אונים בינקותו, הוא גם הכתובת שאליה הוא פונה כאשר הוא מרגיש שוב חסר אונים.

בקצרה

הקשר עם ה׳ אינו מתחיל רק כאשר האדם מסוגל להתפלל ולהבין, אלא מלווה את חייו מראשיתם. המשורר מזכיר את החסדים שכבר קיבל כדי להתחזק בתקווה.

מקורות והרחבות

[21] רש״י מקשר את הפסוק לדברי ישעיהו על ישראל שה׳ נשא אותם מבטן ומרחם. (רש״י, תהילים כ״ב, י״א, ישעיהו מ״ו, ג׳)

[22] רד״ק ומצודת דוד מבארים שהמשורר מזכיר את הקשר המתמשך עם ה׳ מראשית חייו. (רד״ק ומצודת דוד, תהילים כ״ב, י״א)

פסוק יב – כשהצרה קרובה והעזרה רחוקה

אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי כִּי צָרָה קְרוֹבָה[23] כִּי אֵין עוֹזֵר[24].

ביאור הפסוק

אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי – ה׳, אל תניח לי להישאר ללא עזרתך בשעה הקשה הזאת. המשורר חוזר אל תחושת הריחוק שתיאר בראשית המזמור, אך כעת היא נעשית בקשה ישירה לעזרה. כִּי צָרָה קְרוֹבָה – מפני שהסכנה נמצאת קרוב אליי והיא מאיימת להתממש. יש כאן ניגוד מכוון בין ריחוק הישועה לבין קרבת הצרה. כִּי אֵין עוֹזֵר – אין אדם שיש בידו להושיע אותי מן הסכנה בכוחותיו. המלבי״ם מבאר שהמשורר עומד מול אויבים רבים וחזקים, והוא עצמו חלש מכדי להתנגד להם. לכן הוא פונה אל ה׳ ומבקש שהעזרה תגיע במהירות. אין בכך הוראה להימנע מבקשת סיוע מבני אדם, אלא ביטוי לכך שבמצבו המתואר במזמור אין לו מקור עזרה מספיק.

בקצרה

המשורר מרגיש שהצרה קרובה אליו מאוד, ואילו הישועה עדיין רחוקה. הוא פונה אל ה׳ ומבקש שלא יישאר לבדו מול הסכנה.

מקורות והרחבות

[23] מצודת דוד מבאר שהמשורר מבקש שה׳ לא יתרחק ממנו, מפני שהצרה כבר קרובה ואין זמן להמתין. (מצודת דוד, תהילים כ״ב, י״ב)

[24] המלבי״ם מפרש ש„כי אין עוזר” מדגיש את חולשתו של המשורר מול אויבים חזקים המקיפים אותו. (מלבי״ם, תהילים כ״ב, י״ב)

האויבים והחולשה הגופנית

בפסוקים הבאים מתוארת המצוקה באמצעות דימויים חזקים של חיות טורפות ושל גוף הנחלש מפחד. המשורר מרגיש שהוא מוקף מכל עבר, וכוחותיו הולכים ואוזלים.

פסוק יג – הפרים החזקים המקיפים את המשורר

סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים[25] אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי[26].

ביאור הפסוק

סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים – אויבים רבים וחזקים הקיפו אותי מכל עבר, כאילו הייתי עומד בתוך עדר של פרים גדולים. הפרים משמשים משל לכוח ולעוצמה. אַבִּירֵי בָשָׁן – פרים חזקים במיוחד, שמקורם באזור הבשן שנודע במרעה משובח. „אבירים” מבטא כוח ועוצמה. כִּתְּרוּנִי – הם הקיפו אותי ככתר המקיף את הראש, עד שאני מרגיש שאין לי דרך להימלט מהם. רש״י מפרש את הפרים כמשל למלכויות חזקות הפוגעות בישראל. רד״ק מבאר שהפסוק מתאר את העמים החזקים המקיפים את ישראל בתקופת הגלות. הדימוי מדגיש את הפער שבין המשורר החלש לבין הכוח הרב של אויביו.

בקצרה

המשורר מדמה את אויביו לפרים חזקים המקיפים אותו מכל עבר. כך הוא מבטא את תחושת חוסר האונים מול כוחות שנראים גדולים ממנו.

מקורות והרחבות

[25] רש״י מפרש את „פרים רבים” כמשל למלכויות חזקות. (רש״י, תהילים כ״ב, י״ג)

[26] רד״ק ומצודת ציון מבארים ש„אבירי בשן” הם פרים חזקים, ו„כתרוני” פירושו הקיפו אותי ככתר. (רד״ק ומצודת ציון, תהילים כ״ב, י״ג)

פסוק יד – האריה הפוער את פיו לטרוף

פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם[27] אַרְיֵה טֹרֵף וְשֹׁאֵג[28].

ביאור הפסוק

פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם – אויביי פתחו את פיהם לרווחה כדי לאיים עליי ולפגוע בי. המילה „פצו” מתארת פתיחת פה גדולה, כמו של בעל חיים העומד לטרוף את קורבנו. אַרְיֵה טֹרֵף וְשֹׁאֵג – הם דומים לאריה השואג בעוצמה ומתכונן לטרוף. הדימוי אינו מתייחס רק לכוחו של האריה, אלא גם לפחד שהוא מטיל על מי ששומע את שאגתו. רש״י מפרש את האריה בהקשר של מלכות בבל, ובפרט נבוכדנצר. רד״ק מבאר את הדברים כמשל לעמים שפגעו בישראל. המשורר מדגיש שהאיום אינו רק חשש מרוחק, אלא סכנה הנראית כאילו היא עומדת להתרחש בכל רגע.

בקצרה

המשורר מדמה את אויביו לאריה טורף ושואג, כדי להמחיש את עוצמת האיום ואת הפחד שהוא מעורר. גם כאשר האדם מרגיש מוקף בכוחות מאיימים, הוא ממשיך לפנות אל ה׳.

מקורות והרחבות

[27] רד״ק מבאר שהאויבים פותחים את פיהם על ישראל כאילו הם מבקשים לבלוע אותם. (רד״ק, תהילים כ״ב, י״ד)

[28] רש״י מפרש את האריה כמשל לנבוכדנצר ולמלכות בבל. המלבי״ם מדגיש שהאריה גם טורף וגם שואג, ובכך מגביר את אימת הנטרף. (רש״י ומלבי״ם, תהילים כ״ב, י״ד)

פסוק טו – הגוף נחלש ונמס מפחד

כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי[29] הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי[30].

ביאור הפסוק

כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי – כוחותיי אוזלים עד שאני מרגיש כאילו גופי נשפך ומתפזר כמים. רד״ק מבאר שזהו משל לחולשה הגדולה הנגרמת מן הפחד. וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי – אני מרגיש כאילו עצמותיי נפרדות זו מזו, ואין בגופי כוח לעמוד. אין הכוונה בהכרח לפירוק גופני ממשי, אלא לתיאור פיוטי של חולשה עמוקה. הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג – לבי נעשה רך ונמס כמו שעווה. „דונג” הוא חומר הדומה לשעווה, הנמס בחום. נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי – הפחד והמצוקה ממלאים את פנימיותי עד שאני מרגיש כאילו לבי נמס בקרבי. המשורר מתאר כיצד סכנה קשה יכולה להשפיע על תחושות הגוף ועל כוחות הנפש כאחד.

בקצרה

הפחד העמוק גורם למשורר להרגיש שכוחות גופו ונפשו אוזלים. הוא משתמש בדימויים של מים נשפכים ושעווה נמסה כדי לתאר את עוצמת חולשתו.

מקורות והרחבות

[29] רד״ק מפרש ש„כמים נשפכתי” הוא משל להתמוטטות הכוחות, ו„התפרדו כל עצמותי” מתאר חולשה קשה. (רד״ק, תהילים כ״ב, ט״ו)

[30] רש״י מפרש ש„דונג” הוא שעווה הנמסה בחום. המלבי״ם מבאר שהפסוק מתאר כיצד הפחד פוגע בכל כוחות הגוף. (רש״י ומלבי״ם, תהילים כ״ב, ט״ו)

פסוק טז – היובש וההתקרבות אל המוות

יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי[31] וְלַעֲפַר מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי[32].

ביאור הפסוק

יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי – כוחי התייבש ונחלש כמו כלי חרס יבש שאין בו לחות. המשורר מתאר מצב של תשישות גדולה, שבו כוחותיו כמעט אזלו. וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי – לשוני נדבקת אל החלקים הפנימיים של פי, עד שאני מתקשה לדבר. רש״י ורד״ק מבארים ש„מלקוחי” מתייחס לחלקי הפה, ובפרט לחניכיים או למקום שבו הלשון נוגעת בעת הדיבור. וְלַעֲפַר מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי – אתה מניח אותי, כביכול, קרוב לעפר הקבר, כאדם העומד על סף המוות. „תשפתני” היא מלשון העמדה והנחה, בדומה להעמדת סיר על האש. המשורר מתאר את חומרת סכנתו, אך גם כאן אינו מפסיק לפנות אל ה׳. אפילו כאשר כוח הדיבור עצמו כמעט ניטל ממנו, הוא ממשיך להביא את מצוקתו לפני הבורא.

בקצרה

המשורר מתאר חולשה קשה עד שכמעט אינו מסוגל לדבר. הפסוק מדגיש את עומק המצוקה ואת החשש מפני המוות, אך התפילה ממשיכה גם מתוך החולשה הזאת.

מקורות והרחבות

[31] רש״י ורד״ק מבארים ש„מלקוחי” הם חלקי הפה והחניכיים, ושהדבקת הלשון מבטאת יובש וחולשה קשים. (רש״י ורד״ק, תהילים כ״ב, ט״ז)

[32] רד״ק מבאר ש„תשפתני” הוא מלשון העמדה והנחה, כמו שפיתת סיר, ו„עפר מוות” הוא הקבר. (רד״ק, תהילים כ״ב, ט״ז, מלכים ב׳ ד׳, ל״ח)

פסוק יז – האויבים המקיפים מכל עבר

כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי[33] כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי[34].

ביאור הפסוק

כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים – אויבים רבים הקיפו אותי מכל עבר, ככלבים המקיפים בעל חיים שהם מבקשים לתקוף. עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי – קבוצה של אנשים העושים רע התלכדה סביבי, עד שאין לי דרך פשוטה להימלט. כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי – הביטוי הזה זכה לפירושים שונים. רד״ק מפרש שהמשורר מתאר מצב שבו הוא מוקף באויבים בדומה לבעל חיים הלכוד מול אריה, עד שפחדו משתק את ידיו ואת רגליו. המלבי״ם מציע פירוש אחר, שלפיו דווקא כאן מתחילה התחזקות המשורר: אף שהאויבים מקיפים אותו, ידיו ורגליו מתחזקות כידי אריה והוא אינו נכנע לפחד. לפי שני הפירושים יש כאן תיאור חריף של עימות עם אויבים מאיימים, אך משמעות הדימוי שונה. חשוב לשמור על ההבחנה הזאת ולא להציג פירוש אחד כמוסכם על כל המפרשים.

בקצרה

המשורר מוקף באויבים המתוארים ככלבים וכחיות טורפות. המפרשים נחלקו במשמעות „כארי ידי ורגלי”, אם היא מבטאת שיתוק מפחד או תחילת התחזקות מול האיום.

מקורות והרחבות

[33] רד״ק מפרש שהכלבים הם משל לאויבים המקיפים את ישראל באופן שאין להם דרך להימלט. המלבי״ם מדגיש את ההבדל בין „סבבוני” לבין „הקיפוני”, המבטא הקפה מלאה מכל הצדדים. (רד״ק ומלבי״ם, תהילים כ״ב, י״ז)

[34] רד״ק מבאר ש„כארי ידי ורגלי” מתאר מצב של פחד ושיתוק מול אויבים חזקים. המלבי״ם מפרש שהמשורר מתחזק ועומד מול אויביו כאריה. (רד״ק ומלבי״ם, תהילים כ״ב, י״ז)

פסוק יח – המראה המעורר לעג מצד האויבים

אֲסַפֵּר כָּל עַצְמוֹתָי[35] הֵמָּה יַבִּיטוּ יִרְאוּ בִי[36].

ביאור הפסוק

אֲסַפֵּר כָּל עַצְמוֹתָי – לפי אחד הפירושים, גופי נעשה רזה וחלש כל כך עד שאפשר למנות את עצמותיי הבולטות. רד״ק מביא פירוש זה, ולצדו פירוש נוסף שלפיו „אספר” הוא מלשון סיפור וטענה, והמשורר מתאר כיצד הוא מספר את צרותיו לפני בעלי הכוח. המלבי״ם מפרש את המילה „עצמותי” גם מלשון עוז ותעצומות, ומתאר את התחזקותו של המשורר מול האויבים. הֵמָּה יַבִּיטוּ יִרְאוּ בִי – האויבים מביטים בי מתוך לעג ובוז. הם אינם מתבוננים במצוקתי כדי לעזור, אלא כדי לראות את חולשתי ולשמוח בה. לפי רד״ק, גם כאשר ישראל מבקשים להציג את עוולות שנעשו להם, יש המגיבים בזלזול במקום להקשיב. הפסוק מדגיש את הכאב הנובע מן המבט המשפיל של אחרים, נוסף על הסבל עצמו.

בקצרה

הפסוק מתאר את חולשת המשורר ואת מבטי הלעג של אויביו. יש מן המפרשים שרואים בו גם התחזקות מסוימת מול אותם אויבים, אך כולם מדגישים את היחס הפוגעני שהוא סובל.

מקורות והרחבות

[35] רד״ק מביא פירוש שלפיו המשורר יכול למנות את עצמותיו מרוב רזון, וכן פירוש ש„אספר” הוא מלשון סיפור צרותיו. המלבי״ם מפרש „עצמותי” גם מלשון עוז ותעצומות. (רד״ק ומלבי״ם, תהילים כ״ב, י״ח)

[36] רד״ק מבאר ש„יראו בי” הוא מבט של בוז ולעג, ומקשר את הדברים ליחס המשפיל של האויבים כלפי ישראל. (רד״ק, תהילים כ״ב, י״ח)

פסוק יט – האויבים מחלקים את רכוש המשורר

יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם[37] וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל[38].

ביאור הפסוק

יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם – האויבים מחלקים ביניהם את בגדיי ואת רכושי, כאילו כבר ניצחו אותי וכל אשר לי הפך לשללם. רד״ק מפרש את הדברים על העמים הנוטלים את רכוש ישראל בגלות, עד שאפילו בגדיהם אינם נשארים בידיהם. וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל – על הבגד המיוחד שלי יפילו גורל כדי להחליט מי יזכה בו. המלבי״ם מבחין בין „בגדי”, הכוללים את כלל הבגדים, לבין „לבושי”, המתייחס לבגד מיוחד שאינו ניתן לחלוקה, ולכן יש צורך להטיל עליו גורל. המשורר מתאר מצב שבו האויבים מתנהגים כאילו הוא כבר חסר כוח וחסר זכויות, ואף אינם ממתינים לסיום המאבק כדי לחלק את רכושו. זהו ביטוי נוסף להשפלה ולתחושת חוסר האונים.

בקצרה

האויבים מחלקים את רכוש המשורר כאילו כבר הוכרע. הפסוק מתאר לא רק אובדן חומרי, אלא גם את הפגיעה בכבודו של אדם כאשר אחרים מתייחסים אליו כמי שאין לו עוד כוח או מעמד.

מקורות והרחבות

[37] רד״ק מפרש שהפסוק מתאר את גזלת רכושם של ישראל בגלות, עד שאפילו הבגדים נלקחים מהם. (רד״ק, תהילים כ״ב, י״ט)

[38] המלבי״ם מבחין בין „בגדי” לבין „לבושי”, ומבאר שעל בגד מיוחד שאינו ניתן לחלוקה מטילים גורל. (מלבי״ם, תהילים כ״ב, י״ט)

הבקשה להצלה ותחילת אור הישועה

לאחר תיאור המצוקה החיצונית והפנימית, המשורר פונה שוב אל ה׳ בבקשה דחופה להצלה. בפסוקים אלה מתגלה גם תחילת השינוי שבין הזעקה לבין הביטחון במענה ה׳.

פסוק כ – ה׳ הוא מקור הכוח והעזרה

וְאַתָּה יְיָ אַל תִּרְחָק[39] אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה[40].

ביאור הפסוק

וְאַתָּה יְיָ אַל תִּרְחָק – ה׳, אל תניח לי להישאר ללא עזרתך בשעה שבה אני זקוק לה כל כך. לאחר כל תיאורי האויבים, המשורר מפנה שוב את מבטו אל הבורא. אֱיָלוּתִי – אתה הוא כוחי ועוזי. המילה קשורה ללשון „איל”, המציינת כוח ועוצמה. המלבי״ם קושר אותה גם לכותרת „אילת השחר”, ורואה בכך רמז לתחילת הישועה. לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה – מהר לבוא לעזרתי, מפני שהסכנה גדולה ואין לי כוח להתמודד עמה לבדי. המשורר אינו מסתפק בבקשה כללית לעזרה, אלא מדגיש את הדחיפות שבה הוא זקוק לה. עם זאת, בעצם הפנייה אל ה׳ כאל מקור כוחו כבר מתגלה שינוי. במקום לתאר רק את חולשתו, הוא מזכיר כעת את הכוח שעליו הוא נשען.

בקצרה

המשורר פונה אל ה׳ כמקור כוחו ומבקש עזרה דחופה. המילה „אילותי” מדגישה שגם כאשר כוחות האדם אוזלים, הוא יכול לפנות אל הבורא ולבקש חיזוק וישועה.

מקורות והרחבות

[39] רד״ק מפרש שהמשורר מבקש שה׳ לא יתרחק ממנו מפני שהוא כוחו ועוזו, ורק בו הוא בוטח. (רד״ק, תהילים כ״ב, כ׳)

[40] רש״י מבאר ש„אילותי” הוא לשון כוח, והמלבי״ם קושר את המילה לכותרת „אילת השחר”. (רש״י ומלבי״ם, תהילים כ״ב, כ׳)

פסוק כא – הצלת הנפש מן החרב ומן הכלב

הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי[41] מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי[42].

ביאור הפסוק

הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי – ה׳, הציל את חיי מן הסכנה ומן הכוחות המבקשים להרגני. החרב מייצגת כאן את איום המוות ואת כוחם של האויבים. רד״ק מפרש את הדברים על סכנות הגלות ועל המלחמות שפגעו בישראל. מִיַּד כֶּלֶב – הצילני מיד האויבים המתוארים ככלבים טורפים. הדימוי חוזר אל הכלבים שהקיפו את המשורר קודם לכן. יְחִידָתִי – נפשי היקרה והיחידה, שאין לה תחליף. רד״ק מפרש ש„יחידתי” היא הנשמה, שהיא יחידה במעלתה ובקיומה בתוך הגוף. המלבי״ם מדגיש שהמשורר כבר איבד דברים רבים, וכעת הוא מבקש לשמור לפחות על חייו, שהם היקרים מכול. הבקשה מלמדת שהחיים עצמם הם מתנה יקרה, ושכאשר האדם נתון בסכנה עליו להשתדל לשמור עליהם ולבקש את עזרת ה׳.

בקצרה

המשורר מבקש להציל את נפשו מן הסכנה. המילה „יחידתי” מדגישה את יקרות החיים ואת העובדה שאין תחליף לנפש האדם.

מקורות והרחבות

[41] רד״ק מפרש שהחרב היא משל לסכנות הגלות ולכוחות האויבים המבקשים לכלות את ישראל. (רד״ק, תהילים כ״ב, כ״א)

[42] רד״ק מבאר ש„יחידתי” היא הנשמה, היחידה במעלתה, והמלבי״ם מדגיש שמדובר בחיים היקרים שנותרו לאדם לאחר שאיבד דברים אחרים. (רד״ק ומלבי״ם, תהילים כ״ב, כ״א)

פסוק כב – ההצלה מפי האריה ומקרני הראמים

הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה[43] וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי[44].

ביאור הפסוק

הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה – הצילני מן האויבים החזקים והמסוכנים, המשולים לאריה העומד לטרוף את קורבנו. הדימוי חוזר אל האריה שהוזכר בתחילת תיאור האויבים. וּמִקַּרְנֵי רֵמִים – מן הסכנה של בעלי חיים חזקים בעלי קרניים, היכולים לנגוח ולפגוע בעוצמה. „רמים” הם ראמים, והקרניים משמשות משל לכוח האויבים. עֲנִיתָנִי – לפי אחד הפירושים, כבר ענית לתפילתי והצלת אותי. כאן מתחיל להתגלות מפנה מן הבקשה אל ההודיה. רד״ק מביא גם פירוש שלפיו הכוונה „תענני”, כלומר בקשה לעתיד, וכן אפשרות שהמשורר מזכיר ישועות קודמות. המלבי״ם מדגיש את תחילת הישועה ואת התחזקות הביטחון. כך או כך, הפסוק נמצא בנקודת מעבר חשובה במזמור. המשורר שזעק בתחילתו שלא נענה מתחיל כעת לדבר על מענה ה׳.

בקצרה

המשורר מבקש להינצל מאויבים חזקים המשולים לאריה ולראמים. המילה „עניתני” מבשרת לפי חלק מן המפרשים את תחילת הישועה, או מזכירה ישועות שכבר התרחשו.

מקורות והרחבות

[43] רש״י ורד״ק מפרשים את האריה והראמים כמשלים לכוחות האויבים. (רש״י ורד״ק, תהילים כ״ב, כ״ב)

[44] רד״ק מביא פירוש שלפיו „עניתני” משמעותו „תענני”, וכן פירוש המתייחס לישועות קודמות. המלבי״ם רואה כאן חלק מן המפנה אל הישועה. (רד״ק ומלבי״ם, תהילים כ״ב, כ״ב)

ההודיה על הישועה והקריאה לשבח ציבורי

לאחר הזעקה והבקשה להצלה, המשורר עובר לדבר על השבח שיאמר בקהל. הוא מבקש לספר לאחרים על חסדי ה׳, ולעורר בהם הכרת תודה ויראת שמים.

פסוק כג – סיפור הישועה בפני הקהל

אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי[45] בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ[46].

ביאור הפסוק

אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי – אספר לאחיי על גדולתך, על חסדיך ועל הישועה שעשית עמי. המשורר אינו רוצה שהכרת הטוב תישאר בלבו בלבד, אלא מבקש להעביר אותה גם לאחרים. בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ – אעמוד בתוך קהל ואהלל אותך בפומבי. רד״ק מפרש את הדברים על ישראל לאחר הגאולה, שיספרו את נפלאות ה׳ בפני אחיהם ובפני העמים. המלבי״ם מדגיש שהשבח הציבורי בא בעקבות גילוי ההשגחה והישועה. יש כאן שינוי גדול ביחס לתחילת המזמור. המשורר שחש בודד ומושפל מבקש כעת להיות חלק מקהל, ולהפוך את חווייתו האישית למקור של הודיה וחיזוק לאחרים.

בקצרה

המשורר מבקש לספר את חסדי ה׳ בפני קהל. הישועה האישית נעשית מקור לשבח ציבורי, וההודיה יכולה לחזק גם אנשים אחרים.

מקורות והרחבות

[45] רד״ק מפרש שהפסוק מתאר את ישראל לאחר הגאולה, המספרים לאחרים על הנפלאות שעשה ה׳ עמם. (רד״ק, תהילים כ״ב, כ״ג)

[46] המלבי״ם מבאר שהשבח בקהל מבטא את ההכרה בישועת ה׳ ואת הרצון לפרסם אותה ברבים. (מלבי״ם, תהילים כ״ב, כ״ג)

פסוק כד – כל ישראל נקראים להלל ולירא את ה׳

יִרְאֵי יְיָ הַלְלוּהוּ כָּל זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ[47] וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ כָּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל[48].

ביאור הפסוק

יִרְאֵי יְיָ הַלְלוּהוּ – כל מי שיראת ה׳ נמצאת בלבו נקרא להלל אותו על חסדיו ועל ישועתו. כָּל זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ – כל בני ישראל נקראים לתת כבוד לשם ה׳ ולהכיר בגדולתו. וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ – יראו מפניו ונהגו בכבוד וברוממות כלפיו. המילה „גורו” היא לשון יראה ופחד, אך בהקשר זה אין הכוונה לפחד המרחיק את האדם מן ה׳, אלא ליראת רוממות המעוררת אותו לכבד את הבורא. כָּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל – הקריאה מופנית לכלל ישראל. רד״ק מבאר שהמשורר מזכיר רמות שונות של עבודת ה׳, מן היראה ועד האהבה והכבוד. כך הופכת הישועה לסיבה להתקרבות רוחנית ולהעמקת הקשר עם הבורא.

בקצרה

המשורר קורא לכל ישראל להלל את ה׳ ולנהוג בו בכבוד וביראה. ההודיה על הישועה צריכה לעורר לא רק שמחה, אלא גם רצון להתקרב אל הבורא.

מקורות והרחבות

[47] רד״ק מבאר שהפסוק פונה לקבוצות שונות בישראל לפי מעלתן והכרתן בגדולת ה׳. (רד״ק, תהילים כ״ב, כ״ד)

[48] רש״י מפרש ש„וגורו” הוא לשון יראה. רד״ק מדגיש את הקשר שבין יראת ה׳ לבין אהבתו וכבודו. (רש״י ורד״ק, תהילים כ״ב, כ״ד)

פסוק כה – ה׳ אינו מבזה את תפילת העני

כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי[49] וְלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ[50].

ביאור הפסוק

כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי – מפני שה׳ אינו מבזה את מצוקתו ואת תחינתו של העני. המילה „ענות” מתפרשת לפי חלק מן המפרשים כעוניו וסבלו של האדם, ולפי אחרים כתחינתו הנאמרת מתוך הכנעה. וְלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ – ה׳ לא התעלם ממנו ולא חדל להשגיח עליו, אף שבשעת המצוקה נדמה היה לו שהוא רחוק. וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ – כאשר העני זועק אליו, ה׳ שומע את תפילתו. אין הכוונה שכל בקשה מתקיימת מיד ובדיוק כפי שהאדם מבקש, אלא שהעני אינו נבזה בעיני הבורא ושזעקתו אינה חסרת ערך. המלבי״ם מדגיש שהפסוק שולל את המחשבה שה׳ אינו מתעניין במצוקת החלש או שהוא מסתיר את פניו מן העולם. זהו אחד משיאי המזמור: מי שפתח בתחושת נטישה מכריז כעת שה׳ אינו מבזה את העני ואינו מתעלם מזעקתו.

בקצרה

ה׳ אינו מבזה את האדם בשל חולשתו או עוניו. גם כאשר הישועה מתעכבת והאדם מרגיש רחוק, אין להסיק מכך שתפילתו אינה חשובה לפני הבורא.

מקורות והרחבות

[49] רש״י מבאר ש„ענות עני” היא צעקת העני או הכנעתו, ורד״ק מפרש גם את עוניו ואת סבלו. (רש״י ורד״ק, תהילים כ״ב, כ״ה)

[50] המלבי״ם מדגיש שהפסוק שולל את המחשבה שה׳ מבזה את העני או מסתיר ממנו את פניו, ומבאר שה׳ שומע את שוועתו. (מלבי״ם, תהילים כ״ב, כ״ה)

פסוק כו – השבח ותשלום הנדרים

מֵאִתְּךָ תְהִלָּתִי בְּקָהָל רָב[51] נְדָרַי אֲשַׁלֵּם נֶגֶד יְרֵאָיו[52].

ביאור הפסוק

מֵאִתְּךָ תְהִלָּתִי – השבח שאני אומר נובע מן הישועה והטובה שבאו מאתך. לא הייתי יכול להלל על הישועה אלמלא אתה הוא שעשית אותה. בְּקָהָל רָב – אהלל אותך בפני ציבור גדול, כדי שגם אחרים יכירו בחסדיך. נְדָרַי אֲשַׁלֵּם – אקיים את הנדרים שנדרתי בשעת צרתי. המשורר מבטיח שלא ישכח לאחר הישועה את ההתחייבויות שקיבל על עצמו. המלבי״ם מקשר את הדברים גם לקרבן תודה שהאדם מביא לאחר שניצל מצרה. נֶגֶד יְרֵאָיו – אקיים את הדברים לעיני יראי ה׳. הפסוק מלמד שהכרת טובה אינה מסתכמת במילים בלבד. כאשר האדם נודר דבר ראוי ומותר, עליו לשמור על דבריו ולקיימם. עם זאת, אין מכאן המלצה להרבות בנדרים, שהרי ראוי להיזהר מאוד בקבלתם. עיקר הלימוד הוא שהודיה אמיתית צריכה להיות מלווה באחריות ובמעשה.

בקצרה

המשורר מבקש להודות לה׳ בפומבי ולקיים את התחייבויותיו. ההודיה אינה רק רגש חולף, אלא הכרה בטובה שצריכה לבוא לידי ביטוי גם במעשים.

מקורות והרחבות

[51] רד״ק מפרש שהתהילה נובעת מן הישועה שה׳ הביא לישראל, ולכן ראוי לספר עליה בקהל רב. (רד״ק, תהילים כ״ב, כ״ו)

[52] המלבי״ם מקשר את תשלום הנדרים לקרבן תודה המובא לאחר הצלה מצרה. (מלבי״ם, תהילים כ״ב, כ״ו, תהילים ק״ז, כ״ב)

פסוק כז – הענווים אוכלים, שבעים ומשבחים

יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ[53] יְהַלְלוּ יְיָ דֹּרְשָׁיו יְחִי לְבַבְכֶם לָעַד[54].

ביאור הפסוק

יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ – הענווים יזכו לאכול ולשבוע, לאחר תקופה שבה היו נתונים למחסור ולסבל. רד״ק מפרש שהכוונה לישראל לאחר הגאולה, שיזכו לשפע ולמנוחה במקום המצוקה שסבלו בגלות. המלבי״ם מבאר את הדברים גם בהקשר של סעודת קרבן תודה. יְהַלְלוּ יְיָ דֹּרְשָׁיו – האנשים המבקשים את קרבת ה׳ וממשיכים לדרוש אותו גם בשעת קושי יהללו אותו על חסדיו. יְחִי לְבַבְכֶם לָעַד – יהי לבבכם חי ומלא שמחה ותקווה לאורך ימים. רד״ק מקשר את הביטוי להתעוררות הלב לאחר תקופה של מצוקה, בדומה לדברי התורה על יעקב אבינו „ותחי רוח יעקב אביהם”. המשורר אינו מתאר רק שובע גופני, אלא גם חזרת הכוח, השמחה והרצון לחיות.

בקצרה

הישועה מחזירה לאדם לא רק את צורכי גופו, אלא גם את שמחת הלב. המשורר מתאר את הענווים הזוכים לשובע ולהודיה לאחר תקופה של קושי.

מקורות והרחבות

[53] רד״ק מפרש שהפסוק מתאר את ישראל לאחר הגאולה, שיזכו לשפע ולשמחה לאחר שנות הגלות. המלבי״ם מקשר את האכילה לסעודת קרבן תודה. (רד״ק ומלבי״ם, תהילים כ״ב, כ״ז)

[54] רד״ק מבאר ש„יחי לבבכם” הוא ביטוי לחזרת השמחה והכוח לאחר הצרה, בדומה ל„ותחי רוח יעקב”. (רד״ק, תהילים כ״ב, כ״ז, בראשית מ״ה, כ״ז)

הכרת העולם כולו במלכות ה׳

בפסוקים הבאים מתרחבת ההודיה מעבר למשורר ולעם ישראל. הישועה מביאה את עמי העולם להכיר במלכות ה׳, והמשורר מדגיש שהכוח האנושי והחיים הגשמיים אינם התכלית העליונה.

פסוק כח – כל עמי העולם ישובו אל ה׳

יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל יְיָ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ[55] וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם[56].

ביאור הפסוק

יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל יְיָ – בני האדם ייזכרו בגדולת ה׳ ובהשגחתו, וישובו להכיר בו ולעבוד אותו. כָּל אַפְסֵי אָרֶץ – גם העמים הנמצאים במקומות הרחוקים ביותר בעולם. „אפסי ארץ” הוא ביטוי לקצות הארץ ולמרחקים הגדולים. וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ – הם יכירו במלכותך ויביעו לפניך הכנעה וכבוד. כָּל מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם – כל קבוצות העמים והאומות שבעולם. רד״ק מפרש שכאשר העמים יראו את ישועת ישראל, הם יכירו שה׳ הוא הבורא והמנהיג וישובו אליו. המלבי״ם מדגיש שההכרה במלכות ה׳ נובעת מן ההתבוננות במעשיו ובהנהגתו. כך ההודיה על הישועה מתרחבת מן האדם הפרטי אל כלל האנושות.

בקצרה

המזמור מתאר עתיד שבו כל העמים יכירו במלכות ה׳. הישועה אינה נשארת עניין פרטי של המשורר או של ישראל בלבד, אלא נעשית מקור להכרה כללית בגדולת הבורא.

מקורות והרחבות

[55] רד״ק מפרש שהעמים יראו את גאולת ישראל ויזכרו את השגחת ה׳, ומתוך כך ישובו אליו. (רד״ק, תהילים כ״ב, כ״ח)

[56] המלבי״ם מבאר שההשתחוויה של משפחות הגויים מבטאת את הכרתם במלכות ה׳ ובהנהגתו את העולם. (מלבי״ם, תהילים כ״ב, כ״ח–כ״ט)

פסוק כט – המלוכה והממשלה ביד ה׳

כִּי לַייָ הַמְּלוּכָה[57] וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם[58].

ביאור הפסוק

כִּי לַייָ הַמְּלוּכָה – מפני שהמלכות האמיתית על העולם שייכת לה׳. אין כוח אנושי או מלכות אחרת היכולים לבטל את ריבונותו על הבריאה. וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם – הוא מנהיג את כל העמים ומשגיח על כל המתרחש בעולם. רד״ק מבאר שלעתיד לבוא יכירו כל העמים בכך שה׳ הוא מלך העולם. המלבי״ם מבחין בין „מלך” לבין „מושל”. המלוכה מבטאת סמכות הנובעת מן הזכות למלוך, ואילו הממשלה יכולה להתגלות גם באמצעות כוח. אצל ה׳ המלוכה שייכת לו מעצם היותו בורא הכול, והוא גם מושל בכל העמים. הפסוק מסכם את המעבר הגדול במזמור: בתחילתו המשורר חש חסר אונים מול אויביו, ובסופו הוא מכיר בכך שכל הכוחות בעולם נתונים תחת מלכות ה׳.

בקצרה

ה׳ הוא מלך העולם ומנהיג את כל העמים. ההכרה הזאת מעניקה למתפלל מבט רחב יותר על המציאות ומזכירה שאין כוח אנושי בלתי מוגבל.

מקורות והרחבות

[57] רד״ק מקשר את הפסוק לחזון הגאולה שבו יכירו כל העמים במלכות ה׳. (רד״ק, תהילים כ״ב, כ״ט, זכריה י״ד, ט׳)

[58] המלבי״ם מבחין בין „מלוכה”, הנובעת מן הזכות למלוך, לבין „ממשלה”, המתארת גם הפעלת כוח, ומבאר ששניהם שייכים לה׳. (מלבי״ם, תהילים כ״ב, כ״ח–כ״ט)

פסוק ל – השובע הגשמי מול חיי הנפש

אָכְלוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ כָּל דִּשְׁנֵי אֶרֶץ[59] לְפָנָיו יִכְרְעוּ כָּל יוֹרְדֵי עָפָר וְנַפְשׁוֹ לֹא חִיָּה[60].

ביאור הפסוק

אָכְלוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ כָּל דִּשְׁנֵי אֶרֶץ – גם האנשים הנהנים משפע חומרי וממעמד גבוה יבואו להכיר במלכות ה׳ ולהשתחוות לפניו. „דשני ארץ” הם אנשים בעלי שפע ועושר, המתענגים מטובות העולם הזה. לְפָנָיו יִכְרְעוּ כָּל יוֹרְדֵי עָפָר – כל בני האדם עתידים להכיר בסמכותו של הבורא, גם מי שכוחם ומעמדם גדולים בעולם הזה. „יורדי עפר” הוא ביטוי למוות ולקבר. וְנַפְשׁוֹ לֹא חִיָּה – האדם אינו יכול להעניק לעצמו חיים נצחיים בכוחו הגשמי. רד״ק מביא כמה דרכי פירוש לפסוק, ובהן הבחנה בין מי שישובו אל ה׳ לבין מי שלא יזכו לחיי נפשם. המלבי״ם מדגיש את ההבדל שבין מי שמשקיעים את כל חייהם בטיפוח הגוף לבין מי שדואגים גם לחיי הנפש ולתכלית הרוחנית. לפי פירושו, השובע החומרי אינו מבטיח לאדם חיים בעלי משמעות נצחית. כך מזכיר הפסוק שגם עושר וכוח אינם יכולים להחליף את עבודת ה׳.

בקצרה

הפסוק מדגיש שהעושר והכוח הגשמיים אינם התכלית העליונה של החיים. האדם נדרש לדאוג גם לנפשו ולמעשיו, ולא להסתפק בהנאות החולפות של העולם הזה.

מקורות והרחבות

[59] רד״ק מביא פירוש שלפיו „דשני ארץ” הם בעלי השפע שישובו אל ה׳ ויודו לו, ואבן עזרא מפרש את הדברים בהקשר של בני אדם המתענגים בעולם הזה. (רד״ק ואבן עזרא, תהילים כ״ב, ל׳)

[60] המלבי״ם מפרש שהפסוק מבחין בין הדואגים רק לצורכי הגוף לבין מי שמחיים גם את נפשם הרוחנית. רד״ק מביא פירושים נוספים על דין הנפש לאחר המוות. (רד״ק ומלבי״ם, תהילים כ״ב, ל׳)

העברת האמונה וההודיה לדורות הבאים

שני הפסוקים האחרונים חותמים את המזמור בהבטחה שההכרה בחסדי ה׳ תעבור מדור לדור. הישועה אינה מסתיימת ברגע שבו האדם ניצל, אלא ממשיכה להשפיע על מי שיבואו אחריו.

פסוק לא – הדורות הבאים ימשיכו לעבוד את ה׳

זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ[61] יְסֻפַּר לַאדֹנָי לַדּוֹר[62].

ביאור הפסוק

זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ – יהיו דורות של צאצאים שימשיכו לעבוד את ה׳ ולשמור את דרכו. המילה „זרע” מתייחסת לדורות הבאים, הנמשכים מן הדורות שקדמו להם. יְסֻפַּר לַאדֹנָי לַדּוֹר – יסופר על עבודת ה׳ ועל חסדיו מדור לדור. רד״ק מפרש שהכוונה לזרע ישראל, הממשיך לעבוד את ה׳ לאורך הדורות גם כאשר עמים אחרים מצטרפים להכרה במלכותו. המלבי״ם מוסיף פירוש רעיוני שלפיו דווקא המעשים הרוחניים הטובים מעניקים לחיי האדם ערך הנמשך מעבר לימיו. המשורר מבקש אפוא שההודיה לא תסתיים בדורו, אלא תימשך באמצעות בניו וצאצאיו של העם. כך הישועה נעשית יסוד למסורת העוברת מדור לדור.

בקצרה

המשורר מבקש שהאמונה ועבודת ה׳ יימשכו גם בדורות הבאים. הישועה אינה רק טובה של ההווה, אלא גם סיפור של הכרת הטוב שיש להעביר לבנים ולנכדים.

מקורות והרחבות

[61] רד״ק מפרש ש„זרע יעבדנו” מתייחס לזרע ישראל, הממשיך לעבוד את ה׳ מדור לדור. (רד״ק, תהילים כ״ב, ל״א)

[62] המלבי״ם מבאר שהמעשים הרוחניים של האדם הם המעניקים לחייו ערך הנמשך מעבר לימיו. (מלבי״ם, תהילים כ״ב, ל״א)

פסוק לב – סיפור צדקת ה׳ לעם שעדיין לא נולד

יָבֹאוּ וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ[63] לְעַם נוֹלָד כִּי עָשָׂה[64].

ביאור הפסוק

יָבֹאוּ וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ – בני הדורות שראו את ישועת ה׳ יבואו ויספרו לאחרים על צדקתו, על חסדיו ועל הנפלאות שעשה. הסיפור אינו נועד רק לתאר מאורע היסטורי, אלא להעביר את משמעותו הרוחנית. לְעַם נוֹלָד – לדורות החדשים שעתידים להיוולד ולא ראו בעצמם את המאורעות. כִּי עָשָׂה – מפני שה׳ הוא שעשה את הישועה ואת הטובה שעליה מספרים. רד״ק מבאר שהניצולים מן הגלות יספרו לבניהם על צדקת ה׳ ועל מעשיו, כדי שגם מי שלא ראה את הישועה בעיניו יכיר בה. המלבי״ם מדגיש את ערכה של ההמשכיות הרוחנית, שבה מעשיהם וסיפוריהם של הדורות הקודמים משפיעים על הדורות הבאים. כך מגיע המזמור לחתימתו. הוא התחיל בזעקה אישית של אדם המרגיש שנעזב, ומסתיים בהכרזה שהחסדים והישועות יוסיפו להיות מסופרים גם לדורות שעדיין לא נולדו. הכאב שהיה בתחילת המזמור אינו נמחק מן הסיפור, אלא נעשה חלק מן הדרך שהובילה להודיה ולתקווה.

בקצרה

המזמור מסתיים באחריות להעביר את סיפור חסדי ה׳ לדורות הבאים. הישועה אינה שייכת רק למי שחוו אותה, אלא יכולה לחזק גם ילדים ונכדים שלא ראו את המאורעות בעצמם.

מקורות והרחבות

[63] רד״ק מפרש שהניצולים מן הגלות יספרו לדורות הבאים על צדקת ה׳ ועל הנפלאות שעשה עמם. (רד״ק, תהילים כ״ב, ל״ב)

[64] המלבי״ם מדגיש שהדורות הממשיכים לספר את צדקת ה׳ וללכת בדרכיו מעניקים להודיה ולמעשים הטובים המשכיות לאורך הדורות. (מלבי״ם, תהילים כ״ב, ל״א–ל״ב)

העיקר שצריך לזכור

מזמור כ״ב מתאר את אחד המהלכים הרוחניים העמוקים בספר תהילים: המעבר מתחושת נטישה ומצוקה אל ביטחון, הודיה ותקווה. הוא פותח בזעקה „אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי”, אך אינו מסתיים בתחושת הריחוק. ככל שהמזמור מתקדם, המשורר ממשיך לפנות אל ה׳, נזכר בחסדיו ובישועותיו, ולבסוף מגיע להכרה שה׳ שומע את שוועת העני ושהישועה יכולה להתגלות גם לאחר תקופה ארוכה של חושך.

אחד היסודות המרכזיים הוא שאין צורך להסתיר את הכאב כדי להתפלל. המשורר מתאר פחד, חולשה, השפלה ובכי, ואפילו שואל מדוע נדמה שה׳ עזב אותו. אולם עצם העובדה שהוא ממשיך לפנות אליו מלמדת שהקשר עם הבורא לא נותק. גם כאשר האדם אינו מבין מדוע הוא מתמודד עם קושי מסוים, הוא יכול להביא לפני ה׳ את תחושותיו ולבקש עזרה.

המזמור מלמד גם על כוחו של הזיכרון. המשורר מזכיר את הישועות שנעשו לאבותיו, ולאחר מכן את חסדי ה׳ שליוו אותו מראשית חייו. הזיכרון אינו מבטל את הקושי הנוכחי, אך יכול להעניק לאדם מבט רחב יותר. מי שזוכר את הטובות שכבר קיבל מסוגל להכיר בכך שחייו אינם מורכבים רק מן הצרה שהוא מתמודד עמה כעת.

היחס של הסובבים אדם במצוקה תופס מקום מרכזי במזמור. המשורר מתאר אנשים הלועגים לו, משפילים אותו ואף משתמשים באמונתו כדי לבייש אותו. מכאן נלמד שאין להסיק מסבלו של אדם שה׳ אינו חפץ בו, ושאין להשתמש בחולשתו כדי לפגוע בכבודו. דווקא בשעה שבה אדם זקוק לעזרה, יש חשיבות גדולה לרגישות, להקשבה ולחמלה מצד הסובבים אותו.

המהפך במזמור מגיע כאשר המשורר פונה מחדש אל ה׳ כמקור כוחו ומתחיל לדבר על מענה וישועה. השינוי אינו מבטל את כל הכאב שהיה קודם לכן, אלא מלמד שגם לאחר מצוקה עמוקה אפשר לחזור ולמצוא כוח. לפי המלבי״ם, זהו עניינה של „אילת השחר”: האור הראשון המתגלה לאחר הלילה החשוך.

לאחר מכן מתרחבת ההודיה מן היחיד אל הציבור, ומן הציבור אל העולם כולו. המשורר מבקש לספר את שם ה׳ בקהל, קורא לכל ישראל להללו, ומתאר עתיד שבו כל עמי העולם יכירו במלכותו. הישועה האישית נעשית מקור ללימוד ולהכרה רחבה בגדולת הבורא.

אולם החידוש האחרון של המזמור נמצא דווקא בשני הפסוקים המסיימים אותו. המשורר מבקש שסיפור חסדי ה׳ יעבור גם לדורות שעדיין לא נולדו. בכך הוא מלמד שהודיה אמיתית אינה מסתיימת ברגע שבו האדם אומר תודה. היא יכולה להפוך למסורת של אמונה, הכרת הטוב ומעשים טובים העוברת מדור לדור.

המסר המרכזי של המזמור הוא שאין לראות במצוקה את סופו של הסיפור. גם כאשר האדם נמצא בתקופה של חושך, הוא יכול להמשיך לפנות אל ה׳, לזכור את חסדיו, לבקש עזרה ולפעול בדרך הנכונה. וכאשר הוא זוכה לטובה או לישועה, ראוי שלא ישמור אותה לעצמו בלבד, אלא ישתמש בה כדי להודות, לחזק אחרים ולהעביר את הכרת הטוב לדורות הבאים.

סיכום מעשי למתפלל

כאשר אומרים את מזמור כ״ב בחלק „בית יעקב” שבתפילה, כדאי לפתוח בהתבוננות בכותרת „עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר”. אפשר לחשוב על הזמן שבו הלילה עדיין חשוך, אך בקצה השמים מתחיל להופיע אור ראשון. השחר אינו מבטל את העובדה שהיה לילה ארוך, אולם הוא מבשר שהחושך אינו נמשך לעולם. כך אפשר לכוון שה׳ יעזור לנו לעבור תקופות קשות, ושנזכה לראות בתוכן גם אפשרויות חדשות של תקווה וישועה.

במילים „אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי”, אפשר לזכור שאין צורך להסתיר את הכאב ואת השאלות שלנו בתפילה. לעיתים אדם מתמודד עם קושי שאינו מבין את סיבתו, והוא מרגיש רחוק מן הישועה. המזמור מלמד שהוא יכול לפנות אל ה׳ גם מתוך התחושות הללו. אין הכרח לדעת מראש כיצד תבוא העזרה, ואין צורך להעמיד פנים שהכול קל. אפשר לבקש רחמים מתוך כנות ומתוך אמונה שהבורא שומע את תפילתנו.

כאשר אומרים „אֱלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה, וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי”, אפשר לחשוב על התמודדות ממושכת שבה עדיין לא ראינו את התוצאה שביקשנו. לפעמים אנו מתפללים על עניין מסוים זמן רב, והעיכוב גורם לנו לחשוב שאין עוד טעם להמשיך. הפסוק מזכיר שהתפילה יכולה ללוות אותנו גם בזמן ההמתנה. לצד התפילה חשוב להמשיך ולעשות את ההשתדלות המתאימה, לבקש סיוע בעת הצורך ולא לתת לתחושת חוסר האונים למנוע מאיתנו לפעול.

במילים „בְּךָ בָטְחוּ אֲבֹתֵינוּ, בָּטְחוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ”, אפשר להיזכר בחסדי ה׳ שנעשו לדורות הקודמים ובישועות שעליהן אנו לומדים בתורה ובדברי הנביאים. הזיכרון הזה יכול לעורר הכרת טובה ולחזק את התקווה גם כאשר מציאות החיים שלנו מורכבת. אפשר להוסיף למחשבה גם טובות אישיות שכבר זכינו לקבל, ולא לראות רק את הדבר שעדיין חסר לנו.

כאשר מגיעים למילים „וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם”, כדאי לחשוב על כבוד האדם. המשורר מתאר את כאבו של מי שמרגיש חסר ערך בעיני הסובבים אותו. אפשר לשאול את עצמנו אם אנו מקפידים לשמור על כבודם של אחרים, במיוחד כאשר הם חלשים, טועים או נמצאים במצוקה. אדם הזקוק לעזרה אינו צריך לקבל גם השפלה. לפעמים מילה טובה, הקשבה או יחס מכבד יכולים להיות עבורו מקור של כוח.

בפסוק „גֹּל אֶל ה׳ יְפַלְּטֵהוּ, יַצִּילֵהוּ כִּי חָפֵץ בּוֹ” כדאי לזכור שהמילים נאמרות מפי האויבים מתוך לעג. אפשר ללמוד מכאן שלא להשתמש באמונה כדי לשפוט את סבלם של אחרים. כאשר אדם חולה, מתקשה בפרנסתו או מתמודד עם כישלון, אין לנו רשות לקבוע שה׳ עזב אותו או שאינו חפץ בו. הדרך הראויה היא לעודד, לעזור ולהתפלל עבורו, ולא להוסיף על כאבו בפירושים שאיננו יכולים לדעת שהם נכונים.

במילים „כִּי אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן, מַבְטִיחִי עַל שְׁדֵי אִמִּי”, אפשר להתבונן בחסדי ה׳ המלווים אותנו מראשית חיינו. חלק מן הטובות הגדולות ביותר שקיבלנו ניתנו לנו עוד לפני שיכולנו לבקש אותן או להכיר בערכן. אפשר להיזכר בהורים ובאנשים שדאגו לנו בילדותנו, ולהרגיש הכרת טובה על מה שקיבלנו מהם. מתוך כך אפשר גם לחשוב על האחריות שלנו לדאוג למי שתלויים בנו כיום.

כאשר אומרים „אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי כִּי צָרָה קְרוֹבָה, כִּי אֵין עוֹזֵר”, אפשר לכוון על אנשים המרגישים בודדים מול קשיים גדולים. יש מי שמתמודדים עם מחלה, עם מצוקה כלכלית או עם קושי משפחתי, ואינם יודעים למי לפנות. המזמור יכול לעורר אותנו להבחין באנשים הללו ולנסות להיות עבורם מקור לעזרה. לעיתים עצם הידיעה שיש מי שמקשיב ומתעניין יכולה להקל על תחושת הבדידות.

בפסוקים המתארים את הפרים, האריה והכלבים המקיפים את המשורר, אפשר לחשוב על מצבים שבהם האדם מרגיש שהבעיות סביבו גדולות מכוחותיו. המזמור אינו מתעלם מן הפחד, אך גם אינו מסתיים בו. אפשר להתפלל שה׳ ייתן לנו כוח להתמודד עם מה שנמצא לפנינו, ולבקש חכמה להבחין בין דברים שביכולתנו לשנות לבין דברים שעלינו לקבל בסבלנות ובאמונה.

כאשר מגיעים למילים „כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי” ו„יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי”, אפשר להתבונן בכך שמצוקה קשה יכולה להשפיע גם על הגוף וגם על הנפש. המשורר אינו מתבייש לתאר חולשה ותשישות. גם בחיינו חשוב שלא להתעלם מסבל ממשי, ושכאשר אנו או אחרים זקוקים לעזרה, נדע לפנות לגורמים המתאימים ולהעניק תמיכה. התפילה יכולה להיות מקור של כוח, אך אינה מחליפה טיפול רפואי או סיוע מקצועי כאשר הם נדרשים.

בפסוק „וְאַתָּה ה׳ אַל תִּרְחָק, אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה”, כדאי לשים לב לשינוי בלשונו של המשורר. לאחר שתיאר את חולשתו, הוא מכנה את ה׳ מקור כוחו. אפשר לכוון שלא נמדוד את יכולתנו להתמודד רק לפי הכוחות שאנו מרגישים באותו רגע. לעיתים אדם מגלה בתוכו כוחות חדשים דווקא כאשר הוא נדרש להתמודדות קשה. אפשר לבקש שה׳ יעניק לנו כוח, חכמה וסבלנות לעשות את הצעד הבא בדרך הנכונה.

כאשר מגיעים למילים „וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי”, אפשר להרגיש את תחילת המהפך במזמור. האדם שזעק בתחילתו על כך שאינו נענה מתחיל לדבר על מענה ועל ישועה. גם כאשר אין אנו יודעים מתי וכיצד תבוא הישועה, אפשר להחזיק בתקווה שהמצב הנוכחי אינו חייב להימשך ללא שינוי. ראוי גם לזכור שכאשר מגיעה עזרה, אפילו בדרך פשוטה וטבעית, יש מקום להכיר בטובה ולהודות עליה.

בפסוק „אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי, בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ”, אפשר לחשוב על הכרת הטוב כלפי ה׳ וכלפי בני אדם. לעיתים אנו זוכרים היטב את התקופות שבהן היה לנו קשה, אך לאחר שהמצב משתפר אנו שוכחים להודות למי שסייע לנו. הפסוק מזכיר שההודיה היא חלק חשוב מהשלמת הישועה. אפשר לקבל על עצמנו לומר תודה באופן ברור לאדם שעזר לנו, ולשתף אחרים בסיפור טוב שעשוי לחזק אותם.

במילים „כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי”, אפשר להתבונן בכך שה׳ אינו מבזה את האדם בשל חולשתו. זהו אחד המסרים המנחמים ביותר במזמור. גם כאשר אדם מרגיש שאין לו כוח, מעמד או הצלחה, אין הדבר מפחית מערכה של תפילתו. מתוך כך אפשר ללמוד לנהוג בענווה וברגישות כלפי מי שאינם מצליחים לבטא את עצמם או להשיג את צורכיהם בכוחות עצמם.

כאשר אומרים „נְדָרַי אֲשַׁלֵּם נֶגֶד יְרֵאָיו”, אפשר לחשוב על האחריות לקיים התחייבויות. לעיתים בשעת מצוקה אדם מקבל על עצמו קבלות והחלטות, אך לאחר שהקושי חולף הוא שוכח אותן. הפסוק מזכיר שהודיה אמיתית צריכה לבוא לידי ביטוי גם במעשים. ראוי להיזהר מקבלת נדרים, אך אפשר לקבל החלטה מעשית טובה בלי נדר ולהשתדל להתמיד בה גם לאחר שהמצב משתפר.

במילים „יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ, יְהַלְלוּ ה׳ דֹּרְשָׁיו”, אפשר לכוון על מי שחסרים להם צורכי החיים הבסיסיים. המזמור מתאר את חזרתם של השובע והשמחה לאחר מצוקה. מתוך כך אפשר להתעורר לעשיית חסד עם אנשים הזקוקים למזון, לעזרה כלכלית או לתמיכה אחרת. ההודיה על הטובות שקיבלנו יכולה להפוך למעשים שבאמצעותם גם אחרים יזכו לטובה.

בפסוקים „יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל ה׳ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ” ו„כִּי לַה׳ הַמְּלוּכָה”, כדאי להרחיב את המבט מעבר לצרכים האישיים שלנו. המשורר מתאר עתיד שבו כל העולם יכיר במלכות ה׳. אפשר לבקש שנזכה לראות עולם שיש בו יותר אמת, צדק, חסד והכרה בגדולת הבורא. באותה שעה ראוי לזכור שהכרה במלכות ה׳ צריכה להשפיע גם על מעשינו הפרטיים, על היושר שלנו ועל הדרך שבה אנו מתייחסים לאחרים.

בפסוק „אָכְלוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ כָּל דִּשְׁנֵי אֶרֶץ” אפשר לחשוב על מקומו של הרכוש בחיינו. אין פסול בכך שאדם מבקש פרנסה, בריאות ונוחות, אך חשוב שלא יהפוך את ההצלחה החומרית לתכלית היחידה של חייו. המזמור מזכיר שהאדם זקוק גם לחיי רוח, למידות טובות ולמעשים בעלי משמעות. אפשר לשאול את עצמנו האם אנו מקדישים מספיק תשומת לב לדברים הללו לצד הדאגה לצורכי הגוף.

בשני הפסוקים האחרונים, „זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ” ו„יָבֹאוּ וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ לְעַם נוֹלָד”, כדאי לחשוב על האחריות להעביר לדורות הבאים את מה שלמדנו ואת הטובות שזכינו להן. אפשר לספר לילדים על חסדי ה׳, על אנשים טובים שסייעו לנו ועל מקרים שבהם למדנו להתגבר על קושי. אין צורך להציג את חיינו כסיפור שבו הכול היה קל ומוצלח. דווקא סיפור אמיתי של התמודדות, אמונה והכרת הטוב יכול להעניק לילדים כוח וכלים לחייהם.

אפשר לקבל על עצמנו הנהגה אחת בעקבות המזמור: בכל פעם שאנו עוברים תקופה קשה וזוכים לעזרה או להקלה, נשתדל שלא לשכוח את הטובה לאחר שהמצב משתפר. אפשר לכתוב לעצמנו מה למדנו מן ההתמודדות, להודות למי שסייע לנו או להעביר לאחרים רעיון שיכול לחזק אותם. כך נהפוך את החוויה האישית למקור של הכרת הטוב ושל נתינה.

מזמור כ״ב מלמד שהאמונה אינה מחייבת את האדם לחיות ללא פחד או ללא כאב. גם דוד המלך נתן בתפילתו מקום לזעקה ולתחושת הריחוק. אולם המזמור אינו נשאר בחושך. הוא מתקדם אל זיכרון החסדים, אל בקשת הכוח, אל תחילת הישועה ואל ההודיה. לבסוף הוא מבקש שהשבח יוסיף להישמע גם בדורות שעדיין לא נולדו.

המסר שהמתפלל יכול לשאת עמו לאחר אמירת המזמור הוא שגם בתקופה שבה הכול נראה חשוך, אין הכרח לראות בחושך את סוף הדרך. אפשר להמשיך לפנות אל ה׳, לעשות את ההשתדלות הנכונה, להיעזר באחרים ולשמור על תקווה. וכאשר מגיעה הטובה, ראוי להפוך אותה להודיה, למעשה של חסד ולסיפור שיחזק גם את הבאים אחרינו. זהו המהלך הגדול של „אילת השחר”: מן הזעקה הבודדת של הלילה אל אור הישועה, ומן הישועה אל שירה הנמשכת מדור לדור.