מזמור ע״ט | מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ

על המזמור | הרקע והמסר המרכזי

מדוע מזמור המתאר את חורבן ירושלים נקרא דווקא „מזמור” ולא „קינה”?

מזמור ע״ט הוא מן המזמורים הקשים והנוגעים ללב בספר תהילים. הוא מתאר את חורבן ירושלים, את חילול בית המקדש, את הריגת תושבי העיר ואת החרפה שבאה על ישראל בעקבות האסון. המשורר אינו מסתפק בתיאור חורבן המבנים והבתים, אלא מתאר גם את גופות ההרוגים שנותרו ללא קבורה ואת דמם שנשפך סביב ירושלים. לאחר מכן הוא פונה אל ה׳ בבקשה שירחם על עמו, יכפר על חטאיו, יציל את הנותרים וישיב את כבודו לעיני העמים.

אולם כבר בכותרת המזמור מתעוררת שאלה גדולה. כיצד אפשר לקרוא לתיאור נורא כל כך בשם „מזמור”? הרי בדרך כלל מזמור הוא שיר של שבח, הודיה או שמחה, ואילו כאן מתוארים מראות של הרס, הריגה ואבל. לכאורה, היה ראוי יותר לפתוח במילים „קינה לאסף” או „בכי לאסף”.

חז״ל עמדו על השאלה הזאת במדרש איכה רבה והביאו משל למלך שבנה בית חופה מפואר לבנו. לאחר שהבן סטה מן הדרך, בא המלך והחריב את החופה. אחד ממחנכיו של הבן החל לשיר, וכששאלו אותו כיצד הוא מסוגל לשיר בשעה שבית החופה נהרס, השיב שהוא שמח על כך שהמלך החריב את הבית ולא פגע בבנו עצמו.

כך מסביר המדרש את הכותרת „מזמור לאסף”. אף שחורבן בית המקדש היה אסון נורא, יש בו גם נקודה של נחמה: הקב״ה שפך את חמתו על העצים ועל האבנים, ולא עשה כליה מוחלטת בישראל. בית המקדש חרב, אך עם ישראל המשיך להתקיים, ומתוך כך נותרה גם האפשרות לתשובה, לבניין ולגאולה.

חשוב להבין שאין המדרש מבקש למעט מחומרת החורבן או מן הכאב על ההרוגים. הרי המזמור עצמו מתאר באריכות את אובדן החיים ואת הסבל הגדול. הנחמה היא בתוך האבל, ולא במקומו. גם לאחר שהתרחש אסון כבד, אפשר להכיר בכך שלא הכול אבד, ושעדיין נותר עתיד שאפשר לבנותו.

זהו אחד המסרים המרכזיים של המזמור כולו: האבל והתקווה אינם מוכרחים לסתור זה את זה. אפשר לבכות על מה שנהרס, להתאבל על מה שאבד, ובאותה שעה להחזיק בתקווה שהקשר שבין ה׳ לישראל לא נותק ושעוד תבוא ישועה.

על איזה חורבן נאמר המזמור, וכיצד הוא מיוחס לאסף?

כותרת המזמור מייחסת אותו לאסף, שהיה מן המשוררים והממונים על עבודת השירה בימי דוד המלך. אולם חורבן בית המקדש הראשון התרחש דורות רבים לאחר תקופתו של אסף, וחורבן הבית השני התרחש מאוחר עוד יותר. כיצד אפשר להבין את ייחוסו של המזמור לאסף?

כבר במפרשים הקדומים הוצעו דרכים שונות להבנת הכותרת. אפשר שהמזמור נאמר בנבואה על החורבן העתיד להתרחש, ואפשר שהוא קשור למסורת השירה של בני אסף וצאצאיו, שהמשיכו לעסוק בשירת הקודש גם בדורות שלאחריו.

רש״י מבאר את המזמור בהקשר של חורבן בית המקדש, ומביא את מדרש חז״ל על החורבן שבו נשפכה חמת ה׳ על העצים והאבנים. מצודת דוד מזכיר בפירושו גם את טיטוס וחילול המקדש, בהתאם למסורת על חורבן הבית השני. המלבי״ם פותח את פירושו בקביעה שהמזמור נוסד על החורבן, ומבאר את הפסוקים כתיאור של חילול המקדש, הריסת ירושלים והריגת יושביה.

לפי פשט הפסוקים, ברור שהמזמור מתייחס לחורבן קשה שפגע בירושלים ובמקדש, אולם אין בכותרתו ציון מפורש של מלך מסוים או של תאריך החורבן. משום כך נכון להבחין בין תיאור החורבן שבפסוקים לבין הזיהויים וההרחבות שמציעים המפרשים.

המשמעות לדורות ברורה. המזמור אינו נשאר רק תיאור של מאורע מן העבר, אלא נעשה תפילה של עם ישראל בכל תקופה שבה הוא מתאבל על ירושלים, על חורבן המקדש ועל הפגיעה בעמו. הוא מעניק מילים לאבל הציבורי, לבקשת הרחמים ולתקווה לבניין ולישועה.

מדוע המשורר מדגיש שהמקדש הוא „היכל קדשך” ושהארץ היא „נחלתך”?

הפסוק הראשון אינו אומר רק שגויים נכנסו לארץ ישראל, חיללו את בית המקדש והחריבו את ירושלים. הוא משתמש בלשון מיוחדת: „בְּנַחֲלָתֶךָ”, „הֵיכַל קָדְשֶׁךָ”. המשורר מדגיש שהארץ והמקדש קשורים לה׳ עצמו.

לכאורה, היה אפשר לומר שהאויבים פגעו בנחלת ישראל ובבית המקדש של ישראל. אולם הניסוח מבקש להבליט שהפגיעה אינה רק ברכוש לאומי או במבנה ציבורי. מדובר בארץ שה׳ בחר בה ובמקום שנועד לעבודתו ולהשראת שכינתו.

המלבי״ם מבאר שהביטוי „בנחלתך” כולל את המקומות המקודשים הנתונים לנחלת ה׳, ולאחר מכן מפרט הפסוק את הפגיעה בשני מקומות מרכזיים: ההיכל חולל וירושלים הפכה לגלי חורבות.

יש כאן מעבר מכוון מן הכלל אל הפרט. תחילה מתואר עצם הכניסה לנחלת ה׳, לאחר מכן חילול המקדש, ולבסוף הרס ירושלים. התיאור מלמד שהאסון אינו רק פגיעה במבנים, אלא פגיעה בעולם של קדושה, עבודה ותפילה שהיה קשור למקומות הללו.

מכאן אפשר ללמוד על משמעותם של מקומות קדושים בחיי האדם. מקום תפילה אינו רק מבנה שבו נאספים אנשים. הוא עשוי לשאת בתוכו זיכרונות, תפילות ומסורת של דורות. כאשר מקום כזה נהרס או מחולל, הכאב נוגע גם לקשר הרוחני שנבנה סביבו.

מדוע המזמור מתאר את ההרוגים ואת העובדה שאין מי שיקבור אותם?

בפסוקים השני והשלישי מתאר המשורר מציאות קשה במיוחד. ההרוגים נותרו מוטלים ללא קבורה, גופותיהם נעשו מאכל לעופות ולחיות, ודמם נשפך סביב ירושלים.

מדוע יש צורך בתיאור מפורט כל כך? הרי די היה לומר שהאויבים הרגו רבים מישראל כדי להבין שהתרחש אסון גדול.

המלבי״ם מדגיש את ההחמרה המתוארת בפסוקים. לא זו בלבד שאנשים נהרגו, אלא שגופותיהם לא זכו לקבורה. נוסף על כך, הרבים שנפלו לא נהרגו בשדה קרב רחוק בלבד, אלא בסביבות ירושלים עצמה, במקום שבו היה ראוי שיהיו קהילה מסודרת ואנשים שידאגו לכבוד המתים.

מצודת דוד מסביר שהנותרים פחדו לצאת ממקומות מחבואם כדי לקבור את ההרוגים. בכך מתגלה עומק נוסף של האסון: הפחד והחורבן הגיעו למצב שבו אפילו מי ששרדו לא יכלו למלא את חובתם כלפי המתים.

הפסוקים מזכירים שכבוד האדם אינו מסתיים ברגע מותו. במסורת ישראל יש חשיבות גדולה לקבורת המת ולשמירת כבודו. המשורר מתאבל אפוא לא רק על עצם אובדן החיים, אלא גם על שלילת האפשרות לנהוג בכבוד במי שכבר מתו.

הדבר מלמד שהתגובה לאסון צריכה לכלול רגישות לכל ממדי הסבל. יש כאב על החיים שאבדו, יש כאב על המשפחות שנפגעו, ויש כאב על אובדן הכבוד והיכולת לקיים את החובות האנושיות הבסיסיות. המזמור נותן מקום לכל אלה ואינו ממהר לעבור אל דברי נחמה לפני שהכיר בעומק האבל.

כיצד אפשר לדבר על עונש ועל חטאים בלי להטיל את האשמה על הנפגעים?

באמצע המזמור מופיעה תפילה מיוחדת: „אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנוֹת רִאשֹׁנִים”. בהמשך נאמר „וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ”. המשורר מכיר בכך שעם ישראל אינו חף מחטאים, ומבקש מן ה׳ שינהג עמו ברחמים ובסליחה.

הדברים מעוררים שאלה. האם עצם אזכור החטאים מלמד שכל מי שנהרג בחורבן היה אשם במותו? האם אפשר להסיק שסבלו של אדם מסוים נובע מחטא מסוים שעשה?

אין להסיק מסקנה כזאת מן המזמור. המשורר מדבר בלשון ציבורית על מצבו הרוחני של העם ועל בקשת הכפרה שלו. אין בפסוקים זיהוי של חטא מסוים עם גורלו של כל נפגע, ואין בהם הרשאה לבני אדם לקבוע את חשבונות שמים.

אדרבה, בפסוק השני מכונים ההרוגים „עֲבָדֶיךָ” ו„חֲסִידֶיךָ”. רש״י עומד על הקושי שבכינוי זה ומביא פירוש מדרשי שלפיו לאחר שאדם קיבל את עונשו, אין לראות בו מי שנדחה לצמיתות. הוא מקשר זאת לדברי התורה על אדם שנענש במלקות, ולאחר מכן עדיין נקרא „אחיך”.

מכאן עולה שהכרת האדם בחסרונותיו אינה סותרת את ההכרה בערכו ובכבודו. אפשר להתפלל על כפרה, להכיר בצורך בתיקון ולהתחייב לדרך טובה יותר, ובאותה שעה לכבד את מי שסבלו ולהימנע מייחוס אשמה אישית שאין בידינו לדעת.

מדוע המשורר מבקש שהרחמים יקדימו את זכירת העוונות?

בפסוק השמיני מופיעה בקשה מעניינת: „מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ”. לכאורה, מדוע צריך שהרחמים יקדימו? האם אין די לבקש שה׳ ירחם על ישראל ויסלח להם?

המלבי״ם מבאר שהמשורר מבקש שרחמי ה׳ יתעוררו לפני שתעמוד במרכז הדין זכירת החטאים. לדבריו, אדם הנמצא במצב קשה עלול להישפט מתוך התבוננות במעשיו הקודמים, ואז חטאיו יכולים לעכב את הרחמים. לכן המשורר מבקש שתחילה תתגלה מידת הרחמים על עם ישראל הנתון בשפלות גדולה, ורק לאחר מכן תבוא גם הכפרה על החטאים.

זהו פירוש מיוחד למילה „יקדמונו”. המשורר אינו מבקש רק רחמים, אלא רחמים שיבואו במהירות, לפני שהסבל יעמיק עוד יותר ולפני שתעמוד במרכז ההתבוננות שאלת זכויותיו של העם.

מצודת דוד מדגיש שהבקשה נובעת ממצבם הקשה של ישראל, שכבר אינם מסוגלים לשאת את הייסורים. לכן נאמר „כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד”.

מבחינת עבודת האדם, אפשר ללמוד מכאן על היחס למי שנמצא בשעת משבר. לעיתים אדם זקוק תחילה לעזרה, לביטחון ולתמיכה, ורק לאחר מכן הוא יכול להתמודד עם השאלות הנוגעות לטעויותיו ולתיקון דרכו. אין פירוש הדבר שצריך לבטל אחריות או להתעלם ממעשים לא ראויים, אלא שלעיתים הדרך הנכונה לתיקון מתחילה במתן כוח ובהענקת אפשרות לעמוד שוב על הרגליים.

מדוע המשורר מבקש גם הצלה וגם כפרה?

בפסוק התשיעי אומר המשורר „עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ”, ובהמשך „וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ”. לכאורה, אם הבקשה היא להינצל מן האויבים, מדוע הוא מוסיף בקשה לכפרה? ואם עיקר הבעיה היא החטאים, מדוע הוא פותח דווקא בבקשת עזרה?

המלבי״ם מבחין בין שני שלבים בתפילה. תחילה המשורר מבקש שה׳ יראה את מצוקת ישראל ויושיעם בזכות כבוד שמו, ולא משום שהם יכולים להציג את עצמם כראויים לגמרי לישועה. לאחר שתתעורר מידת הרחמים, הוא מבקש גם כפרה על החטאים המעכבים את שלמות הקשר שבין ה׳ לעמו.

הוא מבחין גם בין „עזרה” לבין „ישועה”. העזרה היא סיוע לאדם המתמודד עם קושי, ואילו הישועה יכולה לבטא הצלה שלמה מסכנה שאין האדם מסוגל להיחלץ ממנה בכוחות עצמו.

הדבר מלמד שהמשורר מבקש תיקון בשני מישורים. במישור החיצוני הוא מבקש להציל את ישראל מן הסכנה ולשנות את מצבם. במישור הפנימי הוא מבקש שהקשר שבין ישראל לה׳ יתוקן באמצעות סליחה וכפרה.

מכאן אפשר ללמוד שאין צורך לבחור בין בקשת שיפור במצב החיים לבין עבודת האדם על עצמו. בשעת קושי אפשר לבקש שיתוקנו הנסיבות החיצוניות, ובאותה שעה לשאוף שגם דרכנו הפנימית תהיה טובה יותר.

מדוע המשורר מזכיר את כבוד שם ה׳ ואת הלעג של העמים?

בפסוק העשירי אומר המשורר „לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם”. האויבים רואים את החורבן ואת חולשת ישראל, ומתוך כך הם לועגים לאמונתם ושואלים היכן נמצא האלוהים שבו הם בוטחים.

המשורר אינו מתעלם מן הפגיעה בכבוד ישראל, אך מדגיש גם את חילול שם ה׳. העמים אינם רואים רק עם שהובס, אלא משתמשים במפלתו כדי לערער על אמונתו ועל השגחת ה׳ עליו.

המלבי״ם מבאר שזהו הקשר לבקשה הקודמת „עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ”. ישראל מבקשים שה׳ יגלה את ישועתו כדי שלא ימשיכו העמים לטעון שאין בכוחו להושיע את עמו.

לאחר מכן מופיעה הבקשה „יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ”. המשורר מבקש שהריגת עבדיו לא תישאר ללא דין ושכבודם לא יירמס ללא מענה.

יש להבחין בין בקשה להופעת דין וצדק לבין נקמה פרטית. המזמור מתאר תפילה המופנית אל ה׳ בעקבות חורבן והריגה, ולא הוראה לאדם לקחת את הדין לידיו. מבחינה מעשית, אפשר ללמוד ממנו על החשיבות שלא להשלים עם עוול ופגיעה בחפים מפשע, אך יש לפעול למניעתם ולטיפול בהם בדרכים מוסריות וראויות.

מה משמעות הבקשה „תבוא לפניך אנקת אסיר”?

לאחר שתיאר את ההרוגים ואת חילול המקדש, המשורר פונה לפתע אל האסירים: „תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר, כְּגֹדֶל זְרוֹעֲךָ הוֹתֵר בְּנֵי תְמוּתָה”.

מדוע הוא מזכיר אותם דווקא בשלב הזה?

מפני שהאסון עדיין לא הסתיים. לצד ההרוגים יש גם אנשים שנותרו בחיים, אך נמצאים בשבי ובסכנת מוות. המשורר מבקש שלא יישכחו בתוך האבל הגדול על מי שכבר נהרגו.

רש״י מפרש ש„הותר” הוא מלשון התרה ופתיחת קשרי האסירים. מצודת דוד מבאר שהכוונה לאנשים הכלואים ועומדים להיות מוצאים להורג. המלבי״ם מביא שתי אפשרויות: לשחרר אותם מן המאסר או להותיר אותם בחיים.

יש כאן תפילה מיוחדת המתמקדת בקולם של מי שכמעט אינם יכולים להשמיע אותו. האסיר נמצא במקום סגור, רחוק מעיני הציבור, וכוחותיו מוגבלים. אולם המשורר מבקש שאנחתו תבוא לפני ה׳.

מבחינה מעשית, זהו אחד המסרים האנושיים החשובים במזמור. כאשר קהילה או עם עוברים אסון, צריך לזכור לא רק את האירועים הגדולים והמפורסמים, אלא גם את האנשים שנותרו במצוקה מתמשכת. אסירים, פצועים, חולים ומשפחות הנזקקות לסיוע עלולים להישכח לאחר שהאירוע הראשוני חולף. המזמור מזכיר שיש חובה מוסרית להמשיך לראות אותם ולדאוג להם.

מה פירוש „והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם”?

בפסוק השנים עשר מבקש המשורר „וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם”. המילים „שבעתים” ו„אל חיקם” דורשות הסבר. האם מדובר בחשבון מדויק של שבע פעמים, או בלשון המתארת עונש גדול במיוחד?

מצודת דוד מבאר ש„שבעתים” מבטא ריבוי גדול של גמול, והוא מפרשו כלשון של שבע פעמים שבע. המלבי״ם מסביר שמדובר בבקשה לגמול גדול מאוד, מפני שהחרפה שחרפו האויבים אינה רק כלפי ישראל אלא כלפי ה׳ עצמו.

„אל חיקם” פירושו שהגמול יחזור אליהם עצמם, כביכול אל המקום הקרוב אל גופם, ולא יוסט אל אחרים. החיק משמש כאן משל לקבלה ישירה של הדבר.

המשורר מדגיש שהחרפה אינה רק פגיעה בכבודם של ישראל, אלא גם פגיעה בשם ה׳. לכן הוא מבקש שיתגלה לעיני הכול שאין אפשרות לחרף את הבורא ולפגוע בעמו מבלי שתהיה לכך משמעות בדין.

אולם גם כאן חשוב לזכור שמדובר בבקשה המופנית אל ה׳ בהקשר של חורבן קשה, הריגה וחילול המקדש. אין לראות בה הוראה לנקמה אישית או הצדקה לפגיעה באנשים שלא עשו עוול.

מדוע המזמור מסתיים דווקא בדימוי „צאן מרעיתך”?

לאחר שתיאר את החורבן, את ההרוגים, את האסירים ואת החרפה, מסיים המשורר במילים „וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ, נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם”.

זהו סיום מפתיע. הרי המזמור לא מספר שירושלים נבנתה מחדש, שהמקדש חזר לעמוד על תלו או שכל האסירים שוחררו. ובכל זאת, המשורר מדבר על הודיה ועל סיפור תהילת ה׳ לדורות הבאים.

הדימוי „צאן מרעיתך” מדגיש את הקשר שבין ישראל לה׳. כשם שרועה דואג לצאנו, מוביל אותו למרעה ושומר עליו מפני סכנות, כך ישראל מבקשים שה׳ ימשיך להנהיגם ולשומרם.

יש כאן גם ביטוי של ענווה ותלות. הצאן אינו יכול תמיד להגן על עצמו מפני סכנות גדולות, ולכן הוא זקוק לרועה. ישראל מכירים בחולשתם לאחר החורבן, אך אינם מסיקים מכך שהקשר עם ה׳ הסתיים.

המלבי״ם מבחין בין „נודה לך לעולם” לבין „לדור ודור נספר תהלתך”. ההודיה מתייחסת להכרת הטוב של הנושעים עצמם, ואילו סיפור התהילה לדורות הבאים מאפשר שההכרה בחסדי ה׳ תימשך גם לאחר שהדור שחווה את המאורעות כבר איננו.

זהו המהפך האחרון של המזמור. בתחילתו נאמר שהעיר וההיכל חרבו, ובסופו מתברר שהקשר שבין ה׳ לעמו נותר חי. המקדש חרב, אך העם ממשיך לפנות אל בוראו, לשמור על זהותו ולקוות לישועה.

בין הפסוקים | חלוקת המזמור לנושאים

פסוק א׳ – כותרת המזמור ותיאור חילול בית המקדש וחורבן ירושלים.

פסוקים ב׳–ג׳ – תיאור ההרוגים שנותרו ללא קבורה, והדמים שנשפכו סביב ירושלים.

פסוק ד׳ – החרפה והלעג שבאו על ישראל מצד העמים הסובבים אותם.

פסוקים ה׳–ז׳ – הזעקה על התמשכות הכעס והצרה, והבקשה שה׳ יעשה דין בעמים שהחריבו את ישראל ואת נווהו.

פסוקים ח׳–ט׳ – הבקשה שה׳ לא יזכור את העוונות הראשונים, אלא ימהר לרחם על ישראל, להצילם ולכפר על חטאיהם.

פסוקים י׳–י״ב – הבקשה להסרת חילול שם ה׳, לעשיית דין על שפיכות הדמים, להצלת האסירים ולהשבת גמול לאויבים שחירפו את ה׳.

פסוק י״ג – חתימת המזמור בהכרזה שישראל הם עמו וצאן מרעיתו של ה׳, ובהבטחה להודות לו ולספר את תהילתו מדור לדור.

ביאור מאיר | הסבר הפסוקים

חורבן ירושלים והמקדש והפגיעה בקדושת הארץ

הפסוק הראשון מתאר את כניסת האויבים לארץ ישראל, את חילול בית המקדש ואת הריסת ירושלים. המשורר מדגיש שהארץ והמקדש הם נחלת ה׳ ומקום קדושתו, ולכן החורבן אינו רק פגיעה בעיר ובמבנים, אלא גם חילול מקום עבודתו.

פסוק א – חורבן ירושלים וחילול בית המקדש

מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ[1] טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם לְעִיִּים[2].

ביאור הפסוק

מִזְמוֹר לְאָסָף – מזמור המיוחס לאסף, מן המשוררים והממונים על עבודת השירה, או למסורת השירה של בני אסף. אף שהמזמור מתאר חורבן ואבל, הוא נקרא „מזמור”. רש״י מביא את דברי חז״ל שלפיהם יש בכך גם נקודת נחמה, מפני שה׳ החריב את בית המקדש ולא עשה כליה מוחלטת בעמו. אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ – ה׳, עמים זרים נכנסו לארץ ישראל, שהיא נחלתך אשר נתת לעמך. המשורר אינו אומר רק שהאויבים נכנסו לארצנו, אלא מדגיש שהם פלשו למקום הקשור אליך ואל בחירתך. טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ – האויבים חיללו את בית המקדש ופגעו בקדושתו באמצעות מעשיהם. מצודת דוד מבאר את הדברים גם בהקשר של מעשי חילול חמורים שנעשו במקדש. שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם לְעִיִּים – הפכו את ירושלים לגלי חורבות ואבנים. „עיים” הם תלוליות של אבנים והריסות שנותרו במקום שבו עמדו בתים ובניינים. המלבי״ם מבאר שהפסוק מתאר שתי פגיעות מרכזיות: חילול המקדש והחרבת העיר. כך נפתח המזמור בתיאור חורבן שפגע הן בחיי ישראל והן במקומות הקדושים ששימשו מרכז לעבודת ה׳.

בקצרה

המשורר מתאבל על חורבן ירושלים ועל חילול בית המקדש. הוא מדגיש שהפגיעה אינה רק בעיר ובמבנים, אלא גם במקום הקדושה והעבודה של עם ישראל.

מקורות והרחבות

[1] אבן עזרא מפרש ש„נחלתך” היא ארץ ישראל. המלבי״ם מבאר שהפסוק מתאר את המקומות המקודשים המיוחסים לנחלת ה׳, ומתוכם את המקדש ואת ירושלים. (אבן עזרא ומלבי״ם, תהילים ע״ט, א׳)

[2] רש״י מבאר ש„לעיים” הוא לגלי אבנים, ומביא את מדרש חז״ל השואל מדוע נאמר „מזמור” ולא „קינה”. המדרש מסביר שה׳ שפך את חמתו על העצים והאבנים ולא עשה כליה בישראל. מצודת דוד ומצודת ציון מבארים אף הם ש„עיים” הם גלי חורבות. (רש״י ומצודת דוד, תהילים ע״ט, א׳, איכה רבה ד׳, י״ד, על פי חלוקות הדפוס)

ההרוגים והעדר הקבורה

שני הפסוקים הבאים מתארים את האסון האנושי שנלווה לחורבן. המשורר מספר על ההרוגים שגופותיהם נותרו מוטלות ללא קבורה, ועל הדמים שנשפכו סביב ירושלים. הוא מדגיש שגם כבודם של המתים נפגע כאשר לא הייתה אפשרות לקבור אותם.

פסוק ב – גופות ההרוגים נותרו ללא קבורה

נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם[3] בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ[4].

ביאור הפסוק

נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ – האויבים הותירו את גופותיהם של אנשי ישראל שנהרגו, ולא אפשרו להביאן לקבורה. המשורר מכנה את ההרוגים „עבדיך”, כדי להדגיש שהם שייכים לעמו של ה׳. מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם – גופותיהם נותרו חשופות עד שעופות השמים יכלו לאכול מהן. זהו תיאור קשה של הפגיעה בכבוד המת ושל חוסר היכולת של הנותרים לקבור את ההרוגים. בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ – בשרם של אנשי ישראל, המכונים כאן חסידיו של ה׳. רש״י מביא פירוש מדרשי שלפיו אף כאשר בא עונש על האדם, אין הדבר מבטל את השתייכותו לעם ישראל ואת ערכו לפני ה׳. לְחַיְתוֹ אָרֶץ – לחיות הבר שבארץ, היכולות לאכול מן הגופות שנותרו בשטח. המלבי״ם מדגיש את ההחמרה שבתיאור: תחילה נזכרות הגופות שניתנו למאכל העופות, ולאחר מכן מתואר גם בשרם של החסידים שניתן לחיות הארץ. המשורר מתאבל אפוא הן על עצם הריגתם של בני ישראל והן על הביזיון שנגרם להם לאחר מותם.

בקצרה

המזמור מתאר את ההרוגים שנותרו ללא קבורה ואת הפגיעה בכבודם. הוא מזכיר שכבוד האדם חשוב גם לאחר מותו, ושחלק מן האבל הוא הכאב על מי שלא זכו לקבורה ראויה.

מקורות והרחבות

[3] מצודת דוד מבאר שהגופות נעשו מאכל לעופות מפני שההרוגים לא הובאו לקבורה. המלבי״ם מדגיש את ההבדל בין הגופה השלמה לבין הבשר המתואר בהמשך הפסוק. (מצודת דוד ומלבי״ם, תהילים ע״ט, ב׳)

[4] רש״י שואל כיצד נקראו ההרוגים „חסידיך”, ומביא את דברי המדרש המבחינים בין העונש לבין ערכו של האדם לאחר שקיבל את עונשו. הוא מקשר זאת לדברי התורה על מי שנענש במלקות ועדיין נקרא „אחיך”. (רש״י, תהילים ע״ט, ב׳, דברים כ״ה, ג׳)

פסוק ג – דמם של ההרוגים נשפך ואין מי שיקבור אותם

שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלָיִם[5] וְאֵין קוֹבֵר[6].

ביאור הפסוק

שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם – האויבים הרגו אנשים רבים ושפכו את דמם ללא רחמים, כאילו היה הדם דבר חסר ערך הנשפך כמים. הדימוי מדגיש את ריבוי ההרוגים ואת הזלזול בחיי האדם. סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלָיִם – שפיכות הדמים התרחשה באזור ירושלים ובסביבותיה. המלבי״ם מדגיש שלא מדובר במקום שומם ורחוק בלבד, אלא באזור שבו היו יישובים ואנשים, ובכל זאת נותרו ההרוגים ללא קבורה. וְאֵין קוֹבֵר – לא נמצא מי שיוכל לקבור את ההרוגים. מצודת דוד מבאר שהנשארים בחיים פחדו לצאת ממקומות מחבואם, ולכן לא יכלו להביא את המתים לקבורה. בכך מתגלה עומק נוסף של האסון. לא רק שהיו הרוגים רבים, אלא שהפחד והחורבן מנעו מן הנותרים למלא את חובתם כלפי המתים. הפסוק מבטא את הכאב על החיים שאבדו ואת הכאב על כבודם של ההרוגים שלא נשמר כראוי.

בקצרה

המשורר מתאר שפיכות דמים גדולה סביב ירושלים ואת הפחד שמנע מן הנותרים לקבור את ההרוגים. הפסוק מדגיש את קדושת חיי האדם ואת החשיבות של שמירת כבוד המת.

מקורות והרחבות

[5] המלבי״ם מבאר שהדימוי לשפיכת מים מדגיש את ריבוי הדמים שנשפכו, ואת העובדה שהדבר התרחש בסביבות ירושלים. הוא מקשר זאת לתיאורי החורבן בנבואות ירמיהו. (מלבי״ם, תהילים ע״ט, ג׳, ירמיהו ח׳, א׳–ב׳)

[6] מצודת דוד מבאר שהנותרים בחיים פחדו לצאת ממקומות מחבואם כדי לקבור את ההרוגים. (מצודת דוד, תהילים ע״ט, ג׳)

החרפה והזעקה על התמשכות הצרה

לאחר תיאור החורבן ושפיכות הדמים, המשורר מספר על החרפה והלעג שבאו על ישראל מצד העמים השכנים. מתוך הכאב הזה הוא פונה אל ה׳ ושואל עד מתי יימשכו הכעס והסבל.

פסוק ד – החרפה והלעג של העמים השכנים

הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ[7] לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ[8].

ביאור הפסוק

הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ – נעשינו מושא לחרפה ולביזיון בעיני העמים השוכנים בקרבתנו. במקום שיראו את החורבן ויחושו צער על האסון, הם מבזים אותנו ומשפילים אותנו. לַעַג וָקֶלֶס – אנו נעשים מטרה לדברי לגלוג, לעג והשפלה. המילה „קלס” מתייחסת כאן ללעג ולדברים הנאמרים כדי לבייש את הזולת. לִסְבִיבוֹתֵינוּ – גם העמים הנמצאים סביבנו משתתפים בלגלוג ובחרפה. המלבי״ם מבחין בין השכנים החיים בקרבת ישראל לבין הסובבים אותם, ומבאר שהחרפה והלעג התפשטו גם אל מעגלים רחבים יותר. המשורר מתאר פגיעה נוספת שבאה לאחר החורבן: לצד האבל על ההרוגים והחורבן הפיזי, ישראל נאלצים להתמודד גם עם השפלה מצד מי שרואים במפלתם סיבה לשמחה. בכך מתגלה שהכאב אינו מסתיים באובדן עצמו, אלא נמשך גם ביחסם של בני אדם אל הנפגעים.

בקצרה

ישראל סובלים לא רק מן החורבן, אלא גם מן הלעג והחרפה של העמים הסובבים אותם. הפסוק מזכיר שהשפלה עלולה להוסיף כאב רב על מצוקה קיימת.

מקורות והרחבות

[7] מצודת דוד מפרש שהשכנים היו מחרפים את ישראל בעקבות החורבן. המלבי״ם מבחין בין השכנים הקרובים לבין העמים הסובבים. (מצודת דוד ומלבי״ם, תהילים ע״ט, ד׳)

[8] רש״י מבאר ש„קלס” הוא לשון גנות ולעג, ומצודת ציון מפרש שהמילה מתייחסת לחרפה ולדברי לגלוג. (רש״י ומצודת ציון, תהילים ע״ט, ד׳)

פסוק ה – עד מתי יימשכו הכעס והצרה?

עַד מָה יְיָ תֶּאֱנַף לָנֶצַח[9] תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ קִנְאָתֶךָ[10].

ביאור הפסוק

עַד מָה יְיָ – עד מתי, ה׳, יימשך מצבנו הקשה? זוהי זעקה של עם שכבר סבל חורבן, הריגה וחרפה, ואינו יודע מתי תסתיים מצוקתו. תֶּאֱנַף לָנֶצַח – האם תמשיך לנהוג עמנו בכעס כאילו אין סוף לצרה? המילה „תאנף” היא מלשון אף וכעס. המשורר אינו קובע שהכעס יימשך לנצח, אלא שואל מתוך כאב האם לא הגיע הזמן שיתגלו הרחמים. תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ קִנְאָתֶךָ – האם תוסיף קנאתך לבעור כאש שאינה מפסיקה לכלות את מה שסביבה? המלבי״ם מבאר שלאחר שהכעס כבר התבטא בחורבן ובייסורים גדולים, המשורר מבקש שתיפסק הנהגת הכעס ושתתגלה מידת הרחמים. הוא מדגיש שכבר באה על ישראל פורענות קשה, ולכן המשורר מתחנן שלא תימשך ללא סוף. הדימוי לאש מבטא את עוצמת הכעס ואת הפחד מפני המשך הסבל.

בקצרה

המשורר מבקש שהכעס והצרה לא יימשכו ללא סוף. הוא מכיר בקושי הגדול שכבר עבר על ישראל ומבקש שה׳ יחליף את הנהגת הכעס ברחמים ובישועה.

מקורות והרחבות

[9] רש״י ומצודת דוד מפרשים ש„עד מה” פירושו עד מתי, ו„תאנף” הוא מלשון כעס וקצף. מצודת דוד מבאר שהמשורר שואל אם יימשך הכעס לנצח. (רש״י ומצודת דוד, תהילים ע״ט, ה׳)

[10] המלבי״ם מבאר שלאחר שכבר באה פורענות קשה על ישראל, המשורר מבקש שייפסק הכעס ושתתגלה הנהגת הרחמים. (מלבי״ם, תהילים ע״ט, ה׳)

הבקשה לעשיית דין בעמים שהחריבו את ישראל

בשני הפסוקים הבאים מבקש המשורר שה׳ יעשה דין בעמים שפגעו בישראל ובמקדש. הוא מדגיש שהם לא הכירו בכבוד ה׳, ושמעשיהם הביאו חורבן גם על העם וגם על המקום הקדוש.

פסוק ו – הבקשה שהדין יבוא על העמים שפגעו בישראל

שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ[11] וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ[12].

ביאור הפסוק

שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ – ה׳, גלה את מידת הדין כלפי העמים שפגעו בישראל וחיללו את מקדשך. המשורר מבקש שהמעשים הקשים שנעשו לא יישארו ללא מענה. אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ – כלפי העמים שלא הכירו במלכותך ולא נהגו מתוך הכרה בהנהגתך ובמשפטך. מצודת דוד מבאר שהמשורר מתייחס לעמים שאינם רוצים להכיר בה׳ ובדרכיו. וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ – ועל הממלכות שלא פנו אליך ולא עבדו אותך, אלא פעלו נגד עמך. המלבי״ם מבחין בין עמים שלא הכירו את ה׳ כלל לבין ממלכות שאולי ידעו על קיומו, אך לא קראו בשמו ולא הכירו בסמכותו. הפסוק מבטא בקשה לדין אלוהי בעקבות החורבן ושפיכות הדמים המתוארים במזמור. אין הוא הוראה לאדם לפגוע במי שאמונתו שונה משלו, אלא תפילה המופנית אל ה׳ על עשיית משפט כלפי מי שפעלו באכזריות נגד ישראל.

בקצרה

המשורר מבקש שה׳ יעשה דין בעמים שפגעו בישראל ובמקדש. הוא מפקיד את המשפט בידי הבורא ומבקש שלא יישארו מעשי העוול ללא מענה.

מקורות והרחבות

[11] מצודת דוד מפרש שהמשורר מבקש להסיר את החמה מישראל ולהפנות את הדין אל העמים שפגעו בהם ואינם רוצים להכיר בה׳. (מצודת דוד, תהילים ע״ט, ו׳)

[12] המלבי״ם מבחין בין העמים שלא ידעו את ה׳ לבין ממלכות שגם כאשר ידעו עליו לא קראו בשמו. נוסח הפסוק מקביל לדברי ירמיהו בתפילתו. (מלבי״ם, תהילים ע״ט, ו׳, ירמיהו י׳, כ״ה)

פסוק ז – ישראל והמקדש נפגעו יחד

כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב[13] וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ[14].

ביאור הפסוק

כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב – מפני שהאויב פגע בעם ישראל והביא עליו הרג וחורבן גדולים. „אכל” כאן הוא משל לכליה ולהשמדה, כאדם האוכל דבר עד שהוא מתמעט ונגמר. מצודת דוד מבאר שהכוונה לכליה ולהרס שפגעו בישראל. וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ – ואת מקום מושבו ומקדשו החריבו והפכו לשממה. „נווהו” הוא מקום המגורים והמנוחה, ומצודת דוד מפרש שהכוונה לבית המקדש. המלבי״ם מבאר שהאויבים לא הסתפקו בחורבן המקדש, אלא פגעו גם בישראל עצמם. הוא קושר זאת לדברי חז״ל שהחורבן היה שפיכת החמה על העצים והאבנים, ומדגיש שהאויבים הרחיקו ופגעו גם בבני האדם. הפסוק מציג אפוא שתי פגיעות קשות: פגיעה בגוף האומה ופגיעה במקום הקדושה שלה. המשורר מבקש שה׳ יראה את חומרת המעשים ויביא להפסקת הצרה.

בקצרה

החורבן פגע גם בעם ישראל וגם במקום המקדש. המשורר מתאר את שני הצדדים של האסון ומבקש שה׳ יראה את סבל עמו ואת חילול מקום קדושתו.

מקורות והרחבות

[13] מצודת דוד מפרש שהמילה „אכל” היא משל לכליה ולהשמדה של ישראל. (מצודת דוד, תהילים ע״ט, ז׳)

[14] מצודת דוד מבאר ש„נווהו” מתייחס לבית המקדש. המלבי״ם מקשר את הפסוק לדברי חז״ל על שפיכת החמה על העצים והאבנים, ומדגיש שהאויבים פגעו גם בישראל. (מצודת דוד ומלבי״ם, תהילים ע״ט, ז׳, איכה רבה ד׳)

הבקשה לרחמים, לישועה ולכפרה

לאחר תיאור החורבן והבקשה לעשיית דין באויבים, המשורר עובר לבקש רחמים על ישראל עצמם. הוא אינו מתעלם מן החטאים, אך מתחנן שרחמי ה׳ יקדימו את הדין ויפתחו דרך להצלה ולתיקון.

פסוק ח – שהרחמים יקדימו את זכירת העוונות

אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנוֹת רִאשֹׁנִים[15] מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד[16].

ביאור הפסוק

אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנוֹת רִאשֹׁנִים – ה׳, אל תעמיד נגדנו את החטאים מן הדורות הקודמים או את העוונות שנעשו בעבר, באופן שיעכב את רחמיך עלינו. המשורר אינו מתכחש לכך שהעם חטא, אלא מבקש שהעבר לא ימנע ממנו אפשרות של סליחה וישועה. מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ – מהר להעניק לנו את רחמיך, עוד לפני שתעמוד לפניך זכירת העוונות. המלבי״ם מדגיש שהמשורר מבקש שהרחמים יקדימו את הדין, מפני שישראל כבר נמצאים במצב של חולשה ומצוקה קשה. כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד – מפני שנעשינו חלשים, עניים וחסרי כוח עד שכמעט איננו מסוגלים לשאת עוד את הצרה. מצודת דוד מבאר שהמצב הקשה של ישראל הוא עצמו סיבה לבקש רחמים במהירות. אין המשורר מבקש רק מחיקה של העבר, אלא גם אפשרות להמשיך לחיות ולתקן את הדרך לאחר החורבן.

בקצרה

ישראל מבקשים שה׳ ינהג עמם ברחמים ולא ייתן לעוונות העבר למנוע את הישועה. הבקשה מלמדת שגם לאחר כישלון וחטא יש מקום לתשובה, לתיקון ולהתחלה חדשה.

מקורות והרחבות

[15] מצודת דוד מבאר שהמשורר מבקש שלא ייזכרו עוונות הראשונים כאשר ישראל שבים אל ה׳. המלבי״ם מדגיש את הצורך שרחמי ה׳ יקדימו את זכירת החטאים. (מצודת דוד ומלבי״ם, תהילים ע״ט, ח׳)

[16] המלבי״ם מבאר שהמילה „יקדמונו” מתייחסת לכך שהרחמים יבואו לפני זכירת העוונות. מצודת דוד מסביר ש„דלונו מאד” מתאר חולשה ומחסור קשים עד שאין בידי ישראל כוח לסבול עוד. (מלבי״ם ומצודת דוד, תהילים ע״ט, ח׳)

פסוק ט – הצלה וכפרה למען כבוד שם ה׳

עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ[17] וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ[18].

ביאור הפסוק

עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ – ה׳, עזור לנו והושיע אותנו מן המצב הקשה שבו אנו נמצאים. המשורר מכנה את ה׳ „אלוהי ישענו”, מפני שבמשך הדורות הוא היה מקור ישועתם של ישראל. עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ – למען כבוד שמך, שלא יתחלל בעיני העמים הרואים את חולשת ישראל ומפקפקים בהשגחתך. „על דבר” פירושו כאן בעבור או למען. וְהַצִּילֵנוּ – חלץ אותנו מן הסכנה ומן הצרה. וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ – מחל על חטאינו והסר את מה שמעכב את תיקון הקשר בינינו לבינך. לְמַעַן שְׁמֶךָ – עשה זאת מתוך חסדך ורחמיך ומתוך רצון שיתגלה כבודך בעולם. המלבי״ם מבאר שהמשורר מבקש תחילה עזרה מצד כבוד שם ה׳, ולאחר מכן גם כפרה על החטאים. אין הוא מסתפק בהצלה מן הסכנה החיצונית, אלא מבקש גם תיקון רוחני. כך נשלמת בקשה שיש בה שני חלקים: שהמציאות הקשה תשתנה, ושישראל יוכלו לשוב ולעבוד את ה׳ מתוך קרבה וטהרה.

בקצרה

המשורר מבקש מן ה׳ גם הצלה וגם כפרה. הוא מלמד שאין די לבקש שהצרה תחלוף, אלא ראוי לשאוף גם לתיקון המעשים ולחידוש הקרבה לה׳.

מקורות והרחבות

[17] מצודת ציון מפרש ש„על דבר” פירושו בעבור. מצודת דוד מבאר שהבקשה נאמרת למען כבוד שם ה׳, שלא יתחלל בין העמים. (מצודת ציון ומצודת דוד, תהילים ע״ט, ט׳)

[18] המלבי״ם מבחין בין עזרה וישועה לבין כפרת החטאים, ומבאר שתחילה מבוקשת הישועה מצד כבוד שמו של ה׳, ולאחר מכן הכפרה. הוא מדגיש גם את ההבדל שבין עזרה לאדם לבין ישועה שלמה. (מלבי״ם, תהילים ע״ט, ט׳)

הבקשה להסרת החרפה ולהצלת האסירים

שלושת הפסוקים הבאים מבקשים שה׳ יסיר את החרפה מעל ישראל ויביא דין על שפיכות הדמים. לצד הבקשה על ההרוגים, המשורר מתפלל גם על האסירים שנותרו בחיים אך נמצאים בסכנת מוות.

פסוק י – מדוע יאמרו העמים „איה אלוהיהם”?

לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם[19] יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ[20].

ביאור הפסוק

לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם – מדוע יינתן לעמים להמשיך וללעוג לישראל בעקבות החורבן? אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם – היכן נמצא האלוהים שבו ישראל בוטחים, ומדוע אינו מציל אותם? הדברים נאמרים מתוך לעג ובוז, כאילו חולשת ישראל מוכיחה שאין להם מי שיושיעם. המשורר אינו מקבל את טענת האויבים, אלא מבקש שה׳ יגלה את השגחתו לעיני הכול. יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ – תתגלה הנהגתך ותיעשה מוכרת לעמים, באופן שגם אנו נזכה לראות זאת. נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ – שהדם שנשפך לא יישאר ללא דין, ושתתגלה אחריותם של מי שהרגו את עבדיך. המלבי״ם מבאר שהפסוק ממשיך את הבקשה על כבוד שם ה׳. לעג העמים מחלל את שמו, והמשורר מבקש שתתגלה הנהגתו באופן שיסיר את החרפה. הבקשה לנקמת הדם היא תפילה למשפט אלוהי בעקבות שפיכות הדמים, ולא הוראה לאדם ליטול את הדין לידיו.

בקצרה

המשורר מבקש שלא יימשכו לעג העמים וחילול שם ה׳, ושדם ההרוגים לא יישאר ללא דין. הוא מבקש שיתגלו האמת, הצדק והשגחת ה׳ בעולם.

מקורות והרחבות

[19] מצודת דוד מפרש שהעמים לועגים ושואלים היכן אלוהי ישראל ומדוע אינו מושיע את עמו. המלבי״ם רואה בכך חילול שם ה׳, הקשור לבקשה שבפסוק הקודם. (מצודת דוד ומלבי״ם, תהילים ע״ט, י׳)

[20] מצודת דוד מבאר שהמשורר מבקש לראות את עשיית הדין בעמים עוד בחיי הנותרים. המלבי״ם מדגיש שבקשת המשפט קשורה גם לכבוד שם ה׳. בנוסח המסורה יש בפסוק כתיב „בגיים” וקרי „בגוים”. (מצודת דוד ומלבי״ם, תהילים ע״ט, י׳, מסורת המקרא שם)

פסוק יא – אנחת האסיר ובקשת הצלת הנידונים למוות

תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר[21] כְּגֹדֶל זְרוֹעֲךָ הוֹתֵר בְּנֵי תְמוּתָה[22].

ביאור הפסוק

תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר – ה׳, שמע את אנחותיהם ואת זעקותיהם של האנשים הכלואים בשבי ובמאסר. „אנקה” היא קול של כאב וגניחה, הנובע מתוך מצוקה גדולה. המשורר מבקש שגם מי שאינם מסוגלים לצאת ממקום מאסרם ולהשמיע את זעקתם ברבים יישמעו לפני ה׳. כְּגֹדֶל זְרוֹעֲךָ – כפי גודל כוחך ועוצמתך. הזרוע היא משל לכוח וליכולת לפעול, ואין הכוונה לזרוע גשמית של הבורא. הוֹתֵר בְּנֵי תְמוּתָה – השאר בחיים והצל את האנשים הנמצאים בסכנת מוות. רש״י מפרש ש„הותר” הוא מלשון התרה ושחרור של אסירים מכבליהם. מצודת דוד מבאר שהכוונה לאנשים הכלואים ועומדים להיות מוצאים להורג. המלבי״ם מביא שתי דרכי פירוש, לשחרר אותם ממאסרם או להותיר אותם בחיים. הפסוק מבקש שה׳ יראה גם את מצוקתם של מי ששרדו את החורבן, אך עדיין נתונים בסכנה. המשורר אינו מסתפק באבל על ההרוגים, אלא מתפלל להצלת החיים שעדיין אפשר להציל.

בקצרה

המשורר מתפלל על האסירים ועל מי שנמצאים בסכנת מוות. הוא מבקש שה׳ ישמע את אנחתם ויציל אותם, ומזכיר את האחריות שלא לשכוח את מי שנותרו במצוקה.

מקורות והרחבות

[21] מצודת ציון מפרש ש„אנקה” היא זעקה וגניחה. מצודת דוד מבאר שמדובר באסירים שנמצאים בגלות או בשבי. (מצודת ציון ומצודת דוד, תהילים ע״ט, י״א)

[22] רש״י מפרש ש„הותר” הוא פתיחת קשרי האסירים ושחרורם. מצודת דוד מבאר שהכוונה לנידונים להריגה, והמלבי״ם מציע שתי אפשרויות: התרת המאסר או השארתם בחיים. (רש״י, מצודת דוד ומלבי״ם, תהילים ע״ט, י״א)

פסוק יב – השבת החרפה אל מי שחירפו את ה׳

וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם[23] חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ אֲדֹנָי[24].

ביאור הפסוק

וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ – ה׳, השב גמול לעמים השכנים שחרפו את ישראל ושמחו במפלתם. המשורר מבקש שלא תישאר החרפה ללא מענה. שִׁבְעָתַיִם – גמול רב ומלא. מצודת דוד מפרש שמדובר בלשון של ריבוי גדול, ואף מבאר את הביטוי כשבע פעמים שבע. המלבי״ם מדגיש שאין הכוונה בהכרח לחשבון מספרי מדויק, אלא לגמול רב על חומרת החרפה. אֶל חֵיקָם – שהגמול ישוב אליהם עצמם ולא יוסט אל אחרים. החיק הוא המקום הקרוב אל הגוף, והביטוי משמש משל לדבר הבא אל האדם עצמו. חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ אֲדֹנָי – על דברי החרפה שבהם פגעו בכבודך כאשר לעגו לישראל ולאמונתם. המלבי״ם מבאר שעיקר הבקשה קשור לכבוד שם ה׳, מפני שהאויבים לא הסתפקו בביזוי ישראל אלא חירפו גם את הבורא. הפסוק מבקש עשיית דין על החרפה ועל העוול, ומפקיד את המשפט ביד ה׳.

בקצרה

המשורר מבקש שהחרפה והעוול לא יישארו ללא מענה. הוא מדגיש שהפגיעה בישראל הייתה קשורה גם לחילול שם ה׳, ולכן מבקש שה׳ יגלה את משפטו.

מקורות והרחבות

[23] מצודת דוד מפרש ש„שבעתים” מבטא גמול רב מאוד, ו„אל חיקם” מתאר שהגמול יחזור אל האויבים עצמם. (מצודת דוד, תהילים ע״ט, י״ב)

[24] המלבי״ם מבאר שהבקשה לגמול רב נובעת מכך שהאויבים חירפו את כבוד ה׳, ולא רק את כבוד ישראל. הוא מפרש את „שבעתים” כלשון ריבוי גדול. (מלבי״ם, תהילים ע״ט, י״ב)

חתימת המזמור – עם ישראל וצאן מרעיתו של ה׳

לאחר תיאורי החורבן והבקשות לרחמים ולישועה, המזמור מסתיים בהכרזה על הקשר שבין ישראל לה׳. המשורר מבקש שהעם יזכה להמשיך ולהודות לבורא, ושסיפור חסדיו יעבור גם לדורות הבאים.

פסוק יג – צאן מרעיתך יספרו את תהילתך לדורות

וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ[25] נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם לְדֹר וָדֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ[26].

ביאור הפסוק

וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ – ואף על פי שעברנו חורבן וגלות, אנו עדיין עמך, הקשורים אליך בברית. המשורר מדגיש שהאסון לא ביטל את הקשר שבין ישראל לה׳. וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ – אנו כצאן הנתון תחת השגחת הרועה, ואתה הוא המנהיג אותנו ודואג לצרכינו. הדימוי מבטא תלות, קרבה וציפייה לשמירה ולהנהגה. נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם – כאשר תושיע אותנו נמשיך להודות לך על חסדיך, ולא נשכח את הטובה שעשית עמנו. לְדֹר וָדֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ – נעביר גם לדורות הבאים את סיפור הישועה ואת השבח הראוי לך. מצודת דוד מפרש שישראל מבטיחים להודות לה׳ תמיד ולספר את תהילתו לדורות שיבואו אחריהם. המלבי״ם מבחין בין ההודיה על הטובה שהתקבלה לבין סיפור תהילת ה׳ לדורות הבאים. בכך מסתיים המזמור במהלך עמוק: מן החורבן שאיים על המשך קיומו של העם אל התקווה שישראל ימשיכו להתקיים, להודות ולספר את חסדי ה׳ מדור לדור. אף שהמקדש חרב והעיר נפגעה, הקשר שבין ה׳ לעמו נותר קיים, ומתוכו נולדת התקווה לעתיד.

בקצרה

המזמור מסתיים בהכרזה שישראל הם עמו וצאן מרעיתו של ה׳. גם לאחר החורבן הקשר עם הבורא לא נותק, ומתוך כך נמשכות התפילה, התקווה וההודיה לדורות הבאים.

מקורות והרחבות

[25] מצודת דוד מבאר שישראל מכנים את עצמם עם ה׳ וצאן מרעיתו, ומבטיחים להודות לו לאחר הישועה. (מצודת דוד, תהילים ע״ט, י״ג)

[26] המלבי״ם מבחין בין „נודה לך לעולם”, שהיא הודיה מתמשכת על הטובה שקיבלו הנושעים, לבין „לדור ודור נספר תהילתך”, שהיא העברת סיפור שבח ה׳ גם לדורות הבאים. (מלבי״ם, תהילים ע״ט, י״ג)

העיקר שצריך לזכור

מזמור ע״ט הוא קינה ותפילה על חורבן ירושלים ובית המקדש ועל האסון הכבד שפקד את עם ישראל. הוא מתאר את חילול המקום הקדוש, את הריגת התושבים, את הגופות שנותרו ללא קבורה ואת החרפה שבאה על ישראל מצד העמים הסובבים אותם. אולם לצד תיאור הכאב הוא מבטא גם תקווה גדולה: אף שהעיר חרבה והמקדש נהרס, הקשר שבין ה׳ לישראל לא נותק, ועדיין יש אפשרות לרחמים, לסליחה ולישועה.

אחד החידושים המיוחדים במזמור נמצא כבר בכותרתו. חז״ל שאלו מדוע הוא נקרא „מזמור” ולא „קינה”, והשיבו שיש בתוך החורבן גם נקודה של נחמה, מפני שה׳ שפך את חמתו על העצים והאבנים ולא עשה כליה מוחלטת בעמו. אין בכך הקלה בחומרת האסון או בצער על ההרוגים, אלא הכרה בכך שגם לאחר חורבן קשה לא הכול אבד, ושנותרה אפשרות להמשך קיומו של העם ולבניין מחודש.

המזמור מדגיש גם את כבוד האדם, הן בחייו והן לאחר מותו. תיאור ההרוגים שנותרו ללא קבורה מזכיר עד כמה יקרה חובת השמירה על כבוד המת, וכמה עמוק הכאב כאשר נסיבות האסון מונעות את קיום החובה הזאת. גם החרפה והלעג שבאו על ישראל מלמדים שהסבל אינו נובע רק מן הפגיעה הגופנית והחומרית, אלא גם מן היחס המשפיל של הסובבים את הנפגעים.

בהמשך המשורר פונה אל ה׳ בבקשה לרחמים: „אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנוֹת רִאשֹׁנִים, מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ”. הוא אינו מתכחש לצורך בתשובה ובתיקון, אך מבקש שהרחמים יקדימו את הדין, מפני שהעם כבר נמצא במצב של חולשה קשה. מכאן אפשר ללמוד שגם כאשר האדם צריך לתקן את מעשיו, אין הכרח להתחיל תמיד בתוכחה ובמשפט. לעיתים הוא זקוק תחילה לעזרה, לכוח ולתקווה שיאפשרו לו לעמוד מחדש על רגליו.

בפסוק „עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ” מתגלה יסוד נוסף. המשורר אינו מבקש רק הצלה מן המצוקה החיצונית, אלא גם כפרה על החטאים. הוא מבקש שה׳ יושיע את ישראל ויחדש את קרבתם אליו. בכך מלמד המזמור שהישועה השלמה אינה רק חזרת הביטחון והסרת הסכנה, אלא גם תיקון הקשר שבין האדם לבוראו.

אחד הפסוקים החשובים ביותר מבחינה אנושית הוא „תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר”. לאחר שהמשורר התאבל על ההרוגים, הוא אינו שוכח את מי שנותרו בחיים אך עדיין נתונים בשבי ובסכנת מוות. הוא מבקש שה׳ ישמע את אנחתם ויציל אותם. הדבר מזכיר שגם לאחר אסון גדול יש אנשים שמצוקתם נמשכת, ואסור לשכוח אותם רק מפני שהאירוע הראשוני כבר חלף.

המזמור מסתיים במילים „וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ, נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם”. זהו שינוי משמעותי ביחס לפתיחתו. תחילה מתוארים חורבן ומוות, ואילו בסיום מופיעים החיים, ההמשכיות וההודיה. המשורר מבקש שישראל ימשיכו להתקיים כעם הקשור לה׳, ושסיפור חסדיו יעבור לדורות הבאים.

המסר המרכזי של המזמור הוא שגם לאחר אסון קשה אפשר להחזיק יחד באבל ובתקווה. אין צורך להכחיש את הכאב, ואין למהר להציג את המצוקה כאילו כבר הסתיימה. אולם לצד האבל אפשר להמשיך לבקש רחמים, לפעול להצלת החיים, לשמור על כבוד האדם ולהאמין שיש אפשרות לתיקון ולבניין מחודש. זהו כוחו של עם שאף לאחר חורבן קשה ממשיך להכריז שהוא עמו של ה׳ וצאן מרעיתו.

סיכום מעשי למתפלל

כאשר אומרים את מזמור ע״ט בחלק „בית יעקב” שבתפילה, כדאי לפתוח בהתבוננות במילים „מִזְמוֹר לְאָסָף, אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ”. אפשר לחשוב על חורבן ירושלים ועל הכאב של דורות רבים שלא זכו לראות את בית המקדש עומד על תלו. המזמור מזכיר שגם כאשר אדם אינו חי בתקופת החורבן עצמה, הוא יכול להשתתף בצער הציבור ולהרגיש אחריות להמשך קיומו ולבניינו הרוחני. אפשר לכוון שנזכה לראות בבניין ירושלים ובגילוי כבוד ה׳ בתוכה.

כאשר מגיעים למילים „טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ, שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם לְעִיִּים”, כדאי לחשוב על משמעותו של מקום קדוש. בית המקדש אינו רק מבנה, אלא המקום שנבחר לעבודת ה׳ ולהשראת שכינתו. גם בחיינו יש מקומות שנועדו לעבודת הקודש, כגון בתי כנסת ובתי מדרש. אפשר ללמוד מן הפסוק להקפיד על כבודם, לשמור על קדושתם ולהתייחס אליהם כמקומות של תפילה, תורה ויראת שמים.

בפסוקים „נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם” ו„שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם”, אפשר להתבונן בקדושת חיי האדם ובכבודו. המשורר מתאבל לא רק על החורבן, אלא גם על ההרוגים ועל ביזיון גופותיהם. מתוך כך אפשר לזכור עד כמה חשוב להתייחס לחיי אדם בכבוד וברגישות, לעזור למי שנמצא בסכנה ולגלות חמלה כלפי משפחות המתמודדות עם אובדן.

כאשר אומרים „וְאֵין קוֹבֵר”, אפשר לכוון גם על הכאב של משפחות שלא זכו להביא את יקיריהן לקבורה ראויה. המזמור מזכיר שכבוד המת הוא חלק מכבוד האדם, ושגם לאחר המוות יש חשיבות ליחס הניתן לגופו ולזכרו. אפשר להתפלל שה׳ ינחם את האבלים, יסייע למשפחות הנפגעים וייתן כוח לאנשים העוסקים במעשי חסד ובשמירת כבוד המת.

במילים „הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ, לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ”, כדאי לחשוב על הכאב הנגרם לאדם כאשר אחרים לועגים למצוקתו. כאשר מישהו נכשל, חולה או נתון בתקופה קשה, יש מי שממהרים לבקר אותו או להתייחס אליו בזלזול. המזמור מזכיר שההתנהגות הזאת עלולה להוסיף כאב גדול על הקושי עצמו. אפשר לקבל על עצמנו להשתדל שלא לבייש אדם בשל חולשתו, ולהעדיף מילה של חיזוק ועזרה על פני ביקורת פוגעת.

כאשר מגיעים לפסוק „עַד מָה ה׳ תֶּאֱנַף לָנֶצַח”, אפשר להיזכר בתקופות שבהן אנו חווים מצוקה מתמשכת ושואלים מתי היא תסתיים. לפעמים אדם מרגיש שכוחותיו אוזלים ושקשה לו לשאת עוד את המצב. המזמור נותן מקום גם לתחושות הללו ומלמד שאין צורך להסתיר אותן בתפילה. אפשר לפנות אל ה׳ בכנות ולבקש שיבואו ימים טובים יותר, ובאותה שעה לעשות את ההשתדלות המתאימה כדי להתמודד עם הקושי.

בפסוקים „שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ” ו„כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב”, אפשר לכוון שה׳ יעשה דין במי שפוגעים בחפים מפשע ובמי שמבקשים להשמיד את ישראל. אולם חשוב לזכור שהפסוקים הם תפילה לה׳ על עשיית דין, ולא היתר לפגיעה אישית באנשים או בקבוצות. מתוך כך אפשר לבקש שייפסקו מעשי הרשע והאכזריות, ושבני אדם יזכו לחיות בביטחון ובצדק.

כאשר אומרים „אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנוֹת רִאשֹׁנִים, מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ”, אפשר לחשוב על האפשרות לתקן את העבר. לכל אדם יש טעויות ומעשים שהוא מצטער עליהם, ולעיתים הזיכרון שלהם מכביד עליו ומונע ממנו להתקדם. הפסוק מלמד שאפשר לבקש סליחה ורחמים גם לאחר כישלון. אין הכוונה להתעלם מן הטעות, אלא לקחת עליה אחריות, להשתדל לתקן את מה שאפשר ולבקש כוח לפתוח בדרך טובה יותר.

במילים „כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד”, אפשר לכוון גם על אנשים המצויים במצב של חולשה גדולה, בגופם או בנפשם. לעיתים אדם זקוק לעזרה לפני שהוא מסוגל לשמוע ביקורת או להתחיל בתהליך של שינוי. המזמור מזכיר את חשיבות הרחמים דווקא כלפי מי שכבר אין להם כוח לשאת את מצבם. אפשר לחשוב על אדם מסוים הזקוק לעידוד, לעזרה חומרית או להקשבה, ולנסות לסייע לו בדרך מכבדת ומעשית.

כאשר מגיעים למילים „עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ, עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ”, אפשר להתבונן בכך שאנו מבקשים עזרה לא רק למעננו, אלא גם כדי שנוכל להמשיך לעבוד את ה׳ ולחיות בדרך הראויה לו. אפשר לכוון על עניין שבו אנו זקוקים לעזרה מיוחדת, ולבקש שה׳ יעניק לנו כוח לפעול נכון גם כאשר המצב קשה.

בפסוק „וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ”, כדאי לשים לב לכך שהמשורר מבקש שתי בקשות יחד: הצלה וכפרה. לעיתים אנו מתפללים רק שהבעיה החיצונית תיעלם, ושוכחים לבחון אם יש דבר שאנו יכולים לשפר בעצמנו. הפסוק מזכיר שאפשר לבקש גם שינוי במצב וגם תיקון פנימי. אפשר לחשוב על הרגל מסוים שראוי לשנות, על קשר שצריך לתקן או על מצווה שאפשר להתחזק בה, ולבחור צעד קטן שיקדם אותנו בדרך הזאת.

כאשר אומרים „לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם”, אפשר להתבונן בכאב הנגרם כאשר אחרים משתמשים בצרתו של אדם כדי ללעוג לאמונתו. אין לנו יכולת לדעת את חשבונות שמים, ואין להסיק מקושי של אדם שה׳ עזב אותו. המזמור יכול לעורר אותנו שלא למהר לשפוט את מצוקותיהם של אחרים, אלא לנהוג בהם מתוך רחמים וכבוד.

במילים „תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר, כְּגֹדֶל זְרוֹעֲךָ הוֹתֵר בְּנֵי תְמוּתָה”, כדאי לכוון במיוחד על אנשים הנתונים בשבי או במאסר ועל מי שנמצאים בסכנת חיים. המשורר אינו שוכח את מי שנותרו חיים לאחר החורבן אך עדיין זקוקים להצלה. אפשר להתפלל לשלומם ולשחרורם של מי שמוחזקים בשבי, לרפואת הפצועים והחולים ולהצלת אנשים הנתונים בסכנה. לצד התפילה אפשר להשתדל לסייע למשפחותיהם בדרכים מתאימות ולהמשיך לגלות אכפתיות גם לאחר שההתעניינות הציבורית פוחתת.

בפסוק „וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם”, אפשר לזכור את חשיבות האחריות למעשים. המזמור מבקש שלא יישארו עוולות קשות ללא דין, ושמי שפגעו באחרים לא יוכלו לראות במעשיהם דבר שאין עליו אחריות. מבחינת חיי היומיום, אפשר ללמוד מכך להשתדל לנהוג בצדק, להימנע מפגיעה באחרים ולזכור שכאשר אנו גורמים נזק או צער, ראוי לקחת אחריות ולתקן את מה שאפשר.

אולם אחת הכוונות החשובות ביותר במזמור נמצאת דווקא בפסוק האחרון: „וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ”. לאחר כל תיאורי החורבן והסבל, המשורר אינו אומר שישראל חדלו להיות עמו של ה׳. להפך, הוא שב ומכריז על הקשר הזה. אפשר להתבונן בכך שגם בתקופות של קושי, כישלון או ריחוק, האדם יכול להמשיך לשוב אל הבורא ולחזק את הקשר עמו באמצעות תפילה, תורה ומעשים טובים.

במילים „נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם”, אפשר לחשוב על חשיבות ההודיה גם לאחר תקופה קשה. כאשר אדם זוכה לעזרה או לישועה, קל לשוב לשגרת החיים ולשכוח את הטובה שהתרחשה. המזמור מלמד שראוי לעצור ולהודות, לא רק במילים אלא גם במעשים המבטאים הכרת טוב. אפשר להודות לאדם שסייע לנו, להתפלל מתוך שמחה או לעשות מעשה חסד בעקבות טובה שזכינו לה.

בחתימת המזמור, „לְדֹר וָדֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ”, אפשר לחשוב על האחריות להעביר לדורות הבאים את סיפורי האמונה והישועה של עם ישראל. אין צורך להציג את העבר כאילו היה רצוף הצלחות בלבד. דווקא הסיפור האמיתי של החורבן, של הקשיים ושל ההמשכיות יכול ללמד את הדורות הבאים על כוחם של האמונה, התקווה והערבות ההדדית. אפשר לספר לילדים על חסדי ה׳, על אנשים שהפגינו מסירות וחסד בתקופות קשות ועל האפשרות לבנות ולהמשיך גם לאחר משברים.

אפשר לקבל על עצמנו הנהגה אחת בעקבות המזמור: לבחור מעשה המחזק את הקשר עם עם ישראל ואת האחריות כלפי אנשים השרויים במצוקה. זו יכולה להיות עזרה למשפחה המתמודדת עם קושי, חיזוק אדם הנתון בבדידות, השתתפות במעשה חסד או לימוד קצר על ירושלים ועל בית המקדש. כך נהפוך את הזיכרון ואת התפילה למעשה חיובי המחזק את חיינו ואת חיי הסובבים אותנו.

מזמור ע״ט מלמד שלא כל תפילה מסתיימת בתיאור של ישועה שכבר התרחשה. לפעמים המשורר עדיין עומד בתוך החורבן ומבקש שה׳ ירחם על עמו. אולם גם כאשר הישועה עדיין אינה נראית, הוא אינו מפסיק להאמין בקשר שבין ה׳ לישראל ואינו מוותר על התקווה לעתיד.

המסר שהמתפלל יכול לשאת עמו לאחר אמירת המזמור הוא שגם לאחר חורבן ומשבר קשה אפשר להמשיך לחיות מתוך אמונה, אחריות ותקווה. אין צורך להמעיט מן הכאב, אך גם אין הכרח לראות בו את סוף הדרך. אפשר להתאבל על העבר, לפעול להצלת מי שעדיין זקוקים לעזרה, לבקש רחמים וכפרה ולהמשיך לבנות את העתיד. זהו עומקה של חתימת המזמור: „וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ, נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם, לְדֹר וָדֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ”.