מזמור צ״ה | לכו נרננה לה׳

נוסח המזמור

א. לְכוּ נְרַנְּנָה לַיְיָ נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ. ב. נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ. ג. כִּי אֵל גָּדוֹל יְיָ וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים. ד. אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפֹת הָרִים לוֹ. ה. אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ. ו. בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יְיָ עֹשֵׂנוּ. ז. כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ. ח. אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר. ט. אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי. י. אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי. יא. אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי.

על המזמור | הרקע והמסר המרכזי

יש מזמורים המתחילים בבקשת עזרה, ויש מזמורים הפותחים בהודיה. מזמור צ״ה נפתח בקריאה מלאת שמחה: „לְכוּ נְרַנְּנָה לַה׳”. המשורר מזמין את כולם לצאת יחד לקראת עבודת ה׳, להודות לו על ישועתו ולהכיר במלכותו על העולם. הוא מתבונן בארץ ובהרים, בים וביבשה, ומזכיר שכל אלה נתונים בידיו של בורא אחד. אולם דווקא כאשר השירה מגיעה לשיאה ונאמר „כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ”, משתנה לפתע הטון: „הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ. אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם”. מדוע מזמור של שמחה מסתיים באזהרה חמורה ובזיכרון חטאי דור המדבר?

דווקא במעבר הזה נמצא עיקר חידושו של המזמור. אין הוא מסתפק בשירה יפה ובהתרגשות רגעית. הוא מלמד שהתקרבות אמיתית לה׳ חייבת להגיע מן הפה אל הלב ומן הלב אל המעשה. אפשר לשיר בקול גדול על גדולת הבורא, ואפשר אפילו להרגיש שייכות לעם שהוא רועה ומנהיג, ובכל זאת לא להקשיב לדבריו כשהם דורשים שינוי. לכן לאחר קריאת השמחה באה הקריאה לשמוע, ולאחר ההכרה בטובו של ה׳ באה האזהרה שלא להקשות את הלב.

זהו גם הקשר העמוק של המזמור לקבלת שבת. עם סיום ימי המעשה האדם מתבקש לעזוב לרגע את טרדותיו, להודות על הבריאה ועל חסדי ה׳ ולהיכנס לשבת מתוך שמחה והכנעה. אבל קבלת השבת אינה רק מעבר מן העבודה למנוחה: היא הזדמנות לחדש את ההקשבה לרצון ה׳. המילה „הַיּוֹם” מעניקה לכך תוקף מיוחד. לא מחר, לא כאשר התנאים יהיו נוחים יותר, אלא היום אפשר לבחור לפתוח את הלב.

מהו הרקע של המזמור ומה הקשר שלו לגאולה?

במזמור עצמו לא נזכרת כותרת המייחסת אותו במפורש לדוד או לאסף, וגם אין בו תאריך או תיאור של מאורע היסטורי מסוים שבו נאמר. לכן נכון להבחין בין תוכנו הגלוי לבין דרכי המפרשים בהצבתו בהקשר היסטורי. מצודת דוד מפרש את הקריאה „לכו נרננה” כהזמנה שיאמרו ישראל זה לזה לעתיד לבוא, בשעה שיבואו להודות לה׳ על הישועה. המאירי מביא פירושים שהעמידו את המזמור על זמן הגאולה, אך הוא עצמו מדגיש גם את תפקידו בלימוד יסודות האמונה וההשגחה. כך השיר יכול להיקרא הן כקריאה לכל דור והן כהכנה לשבח הגדול שייאמר בעת הישועה.

מלבי״ם רואה במזמורים צ״ה–ק׳ חטיבה רעיונית אחת, שמזמור צ״ה משמש לה פתיחה. לדבריו, השירים הללו עוסקים בדרכים שבהן ה׳ מנהיג את העולם: הנהגה במסגרת חוקי הטבע, שבה אפשר לזהות את חכמת הבורא מתוך הסדר הקבוע, והנהגה של גילוי מיוחד וישועה, שבה מתבררת השגחתו באופן גלוי יותר. מזמורנו מציג את שתי ההכרות הללו: מצד אחד „אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ”, ומצד אחר „כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ”. העולם כולו מעיד על בוראו, וישראל מכירים אותו גם באמצעות תולדותיהם והנהגתו אותם. (מצודת דוד, מלבי״ם והמאירי)

למה עוברים משירה ואהבה לתוכחה על דור המדבר?

בתחילת המזמור האדם נקרא להודות על מה שה׳ נותן לו; בסופו הוא נדרש לשאול מה הוא עצמו מוכן לתת מעצמו לעבודת ה׳. הדימוי „צֹאן יָדוֹ” מציג את ה׳ כרועה נאמן הדואג לעדרו. אך צאן המניח לרועה להנהיג אותו צריך גם ללכת בעקבותיו. היחס של ישראל אל ה׳ איננו רק קבלת חסד חד־צדדית, אלא ברית שיש בה קשר, אמון ואחריות. מלבי״ם מדגיש שדווקא הקשר המיוחד שבין ה׳ לישראל תלוי בבחירתם לשמוע בקולו; לשונו של המזמור עוברת מן העובדה שהבורא שולט בים ובהרים אל קריאה לבחירה אנושית חופשית.

דור המדבר הוא הדוגמה המטלטלת לכך שאפשר לראות ניסים ועדיין להתקשות לבטוח. התורה מספרת על תלונת העם ברפידים מחמת מחסור במים, על הניסיון כלפי ה׳ ועל השאלה „הֲיֵשׁ ה׳ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן” (שמות יז, ז). המקום נקרא „מַסָּה וּמְרִיבָה”. המזמור אינו מזכיר זאת רק כדי לספר על כישלון שאירע בעבר, אלא כדי להזהיר מפני חזרה על אותו דפוס: אדם עשוי לזכור חסדים רבים, אך ברגע שמופיע קושי חדש להתנהג כאילו כל מה שהיה קודם אינו נחשב. תשובתו של המזמור היא לזכור, להודות, ולהקשיב גם כאשר הניסיון אינו קל.

מה משמעות הסיום „אם יבואון אל מנוחתי”?

המילה „מנוחה” חותמת את המזמור באזהרה קשה. לפי הפשט, מדובר במנוחת הארץ שהובטחה לישראל, כלומר הכניסה לארץ ישראל לאחר שנות הנדודים במדבר. עונשם של בני דור המרגלים היה שלא יזכו להיכנס אליה. רש״י מזכיר בפירושו גם את ירושלים כמקום המנוחה, והכתוב בתהילים קל״ב קושר את מנוחת ה׳ לציון. יש למילים אפוא הקשר לארץ ולמקום השראת השכינה, אך אין להציג את כל המשמעויות ככוונה אחת מפורשת בפסוק.

הקשר לקבלת שבת הוא משמעותי במיוחד: אנו עומדים להיכנס ליום המנוחה, והמזמור שואל אם ניכנס אליו בלב המוכן לשמוע. אין זו זהות פרשנית בין „מנוחתי” שבמזמור לבין שבת השבוע, שכן לפי הפשט מדובר בארץ; זהו לקח רוחני הנולד מסמיכות הדברים למעמד קבלת שבת. מנוחה אמתית איננה רק היעדר עבודה, אלא חיים שיש בהם אמון בבורא והליכה בדרכיו.

מדוע דווקא מזמור זה פותח את קבלת שבת?

בסדר קבלת שבת המקובל בקהילות רבות פותחים במזמורים צ״ה–צ״ט ולאחריהם אומרים את מזמור כ״ט, „הבו לה׳ בני אלים”, לפני „לכה דודי”. ששת המזמורים הללו נתפרשו כנגד ששת ימי המעשה. מנהג זה התקבל בעקבות התפתחות סדר קבלת השבת בדורות האחרונים יחסית, ובפרט במנהגי מקובלי צפת, אך לא כל קהילות עדות המזרח נוהגות באותו סדר ובאותו היקף. לכן יש להבין את ציון המזמור ברשימה כמיקומו בסדר קבלת שבת הנוהג לומר „לכו נרננה”, ולא כחובה אחידה בכל נוסחי הספרדים.

יש גם סיבה רעיונית ברורה לפתוח דווקא במזמור הזה. קודם שהאדם מתאר את קדושת השבת ואת שמחתה, הוא מוזמן להיכנס אליה מתוך שלושה יסודות: הודיה על מה שכבר קיבל, הכנעה לפני מי שברא אותו, וקבלה מחודשת לשמוע בקול ה׳. המהלך הזה הופך את קבלת השבת ממנהג של שירה בלבד לפתיחה של עבודת הלב.

המסר המרכזי של המזמור

מזמור צ״ה מלמד שהשירה לה׳ איננה סוף התהליך אלא תחילתו. קודם משבחים על הבריאה והישועה, אחר כך משתחווים מתוך הכרה ש״הוא אלהינו״, ולבסוף שומעים בקולו גם כשעלינו לשנות הרגל או להתמודד עם ניסיון. הזיכרון של דור המדבר בא להזכיר שאין די בחוויות גדולות ובמופתים אם הלב נשאר קשה. דרך התיקון מתחילה בהודיה, נמשכת בענווה ומגיעה להקשבה המולידה מעשה.

בין הפסוקים | חלוקת המזמור לנושאים

חלק ראשון – פסוקים א–ב: הזמנה משותפת לשירה ולהודאה. המשורר קורא לעם כולו לבוא לפני ה׳ בשמחה, בזמירות ובהכרת טובה.

חלק שני – פסוקים ג–ה: מלכות ה׳ על הבריאה. הארץ בעומקה, ההרים בגובהם, הים והיבשה – כולם מעשה ידיו ונמצאים תחת ממשלתו.

חלק שלישי – פסוקים ו–ז: מן המלכות הכללית אל קשר הברית. העם משתחווה לפני הבורא ורואה בו את רועהו, ובסוף פסוק ז נשמעת הקריאה המכרעת: „היום אם בקולו תשמעו”.

חלק רביעי – פסוקים ח–ט: האזהרה מחטא מסה ומריבה. זיכרון דור המדבר מלמד שאפשר לראות את פעולת ה׳ ובכל זאת להעמיד אותו בניסיון מתוך קושי לב.

חלק חמישי – פסוקים י–יא: תוצאות אובדן ההקשבה. התעייה המתמשכת בדרכי ה׳ הביאה לגזירה שלא להיכנס למנוחה שהוכנה לדור המדבר.

ביאור מאיר | הסבר הפסוקים

חלק ראשון – הזמנה להודיה ולשירה

פסוקים א–ב

המזמור פותח בקריאה ציבורית שמחה: להודות לה׳, לשיר לפניו ולהכיר בכך שהוא מקור ישועתנו. ההודיה המשותפת היא נקודת המוצא לכל המהלך הרוחני הבא אחריה.

פסוק א – ההזמנה לשמוח לפני ה׳

לְכוּ נְרַנְּנָה[1] לַיְיָ נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ[2].

ביאור הפסוק

לְכוּ נְרַנְּנָה לַיְיָ – הבה נזדרז כולנו יחד להודות לה׳ בשירה ובקול של שמחה. אין זו פנייה לאדם יחיד בלבד: המשורר מזמין קהל שלם להתעורר לעבודת ה׳ ולגלות יחד את ההודיה שבלבו. נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ – נרים קול תרועה של שמחה לכבוד ה׳, שהוא משענתנו החזקה ומקור הישועה שלנו. כשם שצור יציב אינו זז ממקומו, כך ה׳ הוא המקום הבטוח שאליו אנו פונים בצרה ובישועה.

בקצרה

הקריאה הראשונה של המזמור היא לא רק לשיר אלא לבוא יחד. השירה המשותפת מוציאה את האדם מן העיסוק בעצמו ומזכירה לו שיש לו שותפים לעבודת ה׳. הכינוי „צור ישענו” מוסיף לשמחה גם ביטחון: אנו מודים לא רק על מה שיש, אלא גם על מי שעליו אפשר להישען.

מקורות והרחבות

[1] „לכו” הוא לשון זירוז והזמנה, גם כאשר אין הכוונה דווקא להליכה ממקום למקום. אבן עזרא מפרש שהמשורר פונה לישראל וקורא להם להצטרף לרינה. לפי מצודת דוד, הדברים מנוסחים גם כהזמנה שיאמרו איש לרעהו בזמן הגאולה. (אבן עזרא ומצודת דוד)

[2] „צור ישענו” מכנה את ה׳ כמקור כוח והגנה. מלבי״ם מבחין בין הרינה על עצם בריאת העולם לבין התרועה על ישועתו והשגחתו הפרטית, כדרך המריעים לפני מלך הבא אל עמו. זוהי הרחבה פרשנית לדימויים שבפסוק, ולא שני סוגי תפילה מחייבים. (מלבי״ם)

פסוק ב – לפתוח בהודיה לפני הבקשה

נְקַדְּמָה פָנָיו[3] בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת[4] נָרִיעַ לוֹ.

ביאור הפסוק

נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה – נבוא לפני ה׳ כשדברי תודה בפינו, ונמהר להכיר בטובות שכבר עשה עמנו. „פניו” אינם פני גוף, אלא לשון עמידה לפני שכינתו והפניית הלב אליו. בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ – בשירים ובמזמורים נביע בקול את שבחו ואת שמחתנו; ההודיה לא תישאר מחשבה בלבד, אלא תבוא לידי ביטוי בדיבור ובשירה.

בקצרה

קל לפנות אל ה׳ כאשר חסר לנו דבר, אבל המזמור פותח דווקא בהכרת הטוב. האדם מתבקש לזכור את הטובות שקיבל עוד לפני שהוא מדבר על צרכיו. כך התפילה נבנית על אמון ועל היכרות עם חסדי ה׳, ולא רק על תחושת מחסור.

מקורות והרחבות

[3] „נקדמה” פירושו שנקדים לבוא לפני ה׳ בהודיה. מצודת דוד מסביר שהכוונה להודאת שפתיים על טובה שנעשתה, ואבן עזרא מדגיש שהתרועה והשירה הן עצמן אופן ביטוי התודה. (אבן עזרא ומצודת דוד)

[4] מלבי״ם מפרש שישראל מכירים את הבורא תחילה מתוך הישועות המיוחדות שעשה להם, ומתוכן גם את כוחו על כל הבריאה. לכן ההודיה על טובה מוחשית באה כאן לפני הזמירות המספרות את שבחו הכללי. (מלבי״ם)

חלק שני – ה׳ מלך על כל הבריאה

פסוקים ג–ה

המשורר מסביר מדוע ראוי להריע לה׳: הוא הבורא והמנהיג של הארץ, ההרים, הים והיבשה. מן הפרטים הגדולים והקטנים של הבריאה עולה הכרה אחת – הכול שייך לו.

פסוק ג – מלכותו של ה׳ על כל הכוחות

כִּי אֵל גָּדוֹל[6] יְיָ וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים[5].

ביאור הפסוק

כִּי אֵל גָּדוֹל יְיָ – יש סיבה עמוקה לשירה: ה׳ הוא בעל הכוח והיכולת, וגדולתו אינה תלויה בכוח אחר. וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים – הוא מושל על כל הכוחות הנחשבים בעיני הבריות לבעלי עוצמה. לפי דרך אחת מדובר במלאכי מעלה הכפופים לשליחותו; לפי דרך אחרת מדובר בכוחות הטבע ובאלילים שבני אדם מייחסים להם שלטון. הפסוק אינו מעניק להם אלוהות עצמאית, אלא מדגיש שאין כוח העומד מחוץ לממשלת ה׳.

בקצרה

השמחה וההודיה נשענות על הכרה פשוטה אך יסודית: העולם אינו נתון לכוחות מתחרים שאין להם מנהיג אחד. ההרים, הים ואפילו מה שנראה לאדם בלתי ניתן לשליטה כפופים לבורא. הכרה זו נותנת לשירה משמעות של קבלת מלכות שמים.

מקורות והרחבות

[5] „על כל אלהים” הוא ביטוי שזכה לפירושים שונים. אבן עזרא ומצודת דוד מפרשים על מלאכי השמים, שגם הם עושי רצונו; מלבי״ם מפרש את „אלהים” כאן על הכוחות הפועלים בטבע, שגם הם נתונים למרות הבורא. אין להציג את הביטוי כאמונה בקיומם של אלים עצמאיים. (אבן עזרא, מצודת דוד ומלבי״ם)

[6] מלבי״ם מבחין בין הכינוי „אל”, המדגיש יכולת וכוח, לבין „מלך”, המציין ממשלה והנהגה. הפסוק מלמד לא רק שה׳ ברא את הכוחות, אלא שגם הנהגתם נשארה בידו. (מלבי״ם)

פסוק ד – ממעמקי הארץ עד ראשי ההרים

אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ[7] וְתוֹעֲפֹת הָרִים[8] לוֹ.

ביאור הפסוק

אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ – גם המקומות העמוקים והנסתרים ביותר בארץ נתונים ביד ה׳. „מחקרי ארץ” הם העומקים שדרכם קשה לאדם להגיע ולדעת את כל אשר בהם; אין מקום נסתר מן הבורא. וְתוֹעֲפֹת הָרִים לוֹ – גם פסגות ההרים הגבוהות והאדירות שייכות לו וכפופות לרצונו. הפסוק מעמיד זה מול זה את עומק הארץ ואת גובה ההרים, כדי להקיף את כל מרחב הבריאה.

בקצרה

מה שאדם רואה רק בחלקו – המעמקים שלא נחקרו והגבהים הקשים להשגה – גלוי לפני הבורא. ההכרה בגדולתו אינה תלויה בשאלה עד כמה אנחנו מבינים את הטבע, אלא בידיעה שגם מה שאיננו מסוגלים לתפוס נמצא בממשלתו.

מקורות והרחבות

[7] „מחקרי ארץ” הם עומקי הארץ והדברים החבויים בתוכה. מצודת דוד מבאר את הביטוי על דברים הנעלמים בארץ ונדרשת חקירה כדי להשיגם. לעומתם מוזכרים גבהי ההרים, ומכאן הניגוד בין עומק לגובה. (מצודת דוד ומצודת ציון)

[8] „תועפות” מתפרש על גובה ורוממות, כדברי רש״י הקושר את הלשון לעוף המעופף בגובה; אבן עזרא מביא פירושים נוספים, ובהם משמעות של כוח או קרניים. אין צורך לקבוע שכל המפרשים מסכימים על גזרון המילה. (רש״י ואבן עזרא)

פסוק ה – הים והיבשה מעשה ידיו

אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם[9] וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת[10] יָדָיו יָצָרוּ.

ביאור הפסוק

אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ – הים הגדול, על גלי המים וכל אשר בתוכו, שייך לה׳ משום שהוא שיצר אותו וקבע לו את מקומו. אין כאן כוח עצמאי שמולו נאבק הבורא, אלא חלק מן הבריאה הנמצא ברשותו. וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ – גם האדמה היבשה שבה אנו עומדים ונעים נוצרה בידי ה׳. „ידיו” היא לשון ציורית למעשה הבורא ולכוחו, ולא תיאור של גוף או ידיים גשמיות.

בקצרה

לאחר שהזכיר את מעמקי הארץ ואת ההרים, המשורר מזכיר את הים ואת היבשה. כך הוא מקיף את המקומות השונים ביותר שאנו מכירים ומראה שכולם יצירה אחת. התבוננות זו מכינה את המעבר לפסוק הבא: מי שמכיר שהכול מעשה ידיו, מבין מדוע ראוי להשתחוות לפניו.

מקורות והרחבות

[9] „עשהו” ו„יצרו” הם פעלים המציינים את עשיית הבריאה. מלבי״ם מבקש להסביר את ההבדל שבין עשייה ליצירה במסגרת שיטתו ביחס למבנה הבריאה ולקיום הים והיבשה. אין להציג את פרטי ההסבר הטבעי שבדבריו כתיאור מדעי מוסכם, אלא כדרך פרשנותו ללשון הפסוק. (מלבי״ם)

[10] אזכור הים והיבשה משלים את תיאור שליטתו של ה׳ על מכלול הארץ. השימוש בלשון „ידיו” מציין את מעשהו של הבורא בדרך לשון המקרא, ואין הכוונה לייחס לו גוף. (מצודת דוד; וראו רמב״ם, הלכות יסודי התורה א, ח–ט)

חלק שלישי – מן השירה אל ההשתחוויה וההקשבה

פסוקים ו–ז

אחרי השבח הכללי מגיעה הקריאה להשתחוות לפני הבורא ולהכיר ביחסו המיוחד לעמו. בסוף החלק נשמעת הקריאה החשובה ביותר במזמור: „היום אם בקולו תשמעו”.

פסוק ו – מן השירה אל ההשתחוויה

בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה[11] וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יְיָ עֹשֵׂנוּ[12].

ביאור הפסוק

בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה – לאחר שהכרנו בגדולת ה׳, הבה נביע גם בגופנו את ההכנעה לפניו: נשתחווה ונכרע מתוך יראה וכבוד. אין די בהתלהבות של שירה; ראוי שתהיה בה גם ענווה. נִבְרְכָה לִפְנֵי יְיָ עֹשֵׂנוּ – נכרע על ברכינו לפני ה׳ שיצר אותנו וקיים את חיינו. לפי דרך נוספת, „עושנו” מרמז לא רק למי שברא אותנו כבני אדם, אלא גם למי שעשה אותנו לעמו וקרב אותנו לעבודתו.

בקצרה

השירה משמחת את הלב, אך ההשתחוויה מאזנת אותה בהכרה שאיננו מרכז העולם. לפני השבת אנו עוברים מן ההתפעלות מגדולת הבורא אל קבלה אישית של מלכותו. הכניעה האמיתית איננה השפלה של האדם, אלא ידיעה שיש מעליו מקור של אמת וחכמה.

מקורות והרחבות

[11] „נשתחוה”, „נכרעה” ו„נברכה” מתארים תנועות של הכנעה. רש״י מבאר ש„נברכה” קשור לכריעת ברכיים, כמו „ויברך את הגמלים”; ומלבי״ם מבחין בין הכריעה לבין הנחת הברכיים בארץ. אלה תיאורי משמעות הלשון, ולא הוראה לקיים בפועל סדר כריעות מיוחד בעת אמירת המזמור. (רש״י ומלבי״ם)

[12] „עושנו” יכול להתפרש על יצירת האדם, אך מלבי״ם מפרש כאן שה׳ „עשה אותנו לו לעם”, ולכן החלק הזה אינו מתמקד רק בבריאת העולם, אלא גם בקשר המיוחד בין ה׳ לישראל. (מלבי״ם)

פסוק ז – ה׳ רוענו, והיום הוא הזמן לשמוע

כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ[13] הַיּוֹם אִם[14] בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ.

ביאור הפסוק

כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ – הסיבה המיוחדת להשתחוויה היא שאיננו מכירים את ה׳ רק כבורא העולם, אלא גם כאלוהינו ומנהיגנו. וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ – אנו כצאן שרועה נאמן דואג למזונו, לשמירתו ולהכוונתו. ה׳ מלווה את עמו בחסד, ובידו להגן עליו ולהנהיגו. הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ – והנה הקריאה המכריעה: היום, בזמן הזה, עלינו לשמוע לקולו, לקבל את רצונו ולא לדחות את התיקון למועד אחר. המילים האחרונות משמשות מעבר ישיר לאזהרה שבפסוק הבא.

בקצרה

במילה אחת – „היום” – המזמור עובר מן התיאור למה שמוטל עלינו לעשות. מי שזוכה לחסדיו של הרועה צריך גם להישמע להדרכתו. הרגע הנכון לכך אינו עתיד רחוק: אפשר להתחיל עתה. זהו לבו של המזמור והפתח להבנת התוכחה שאחריו.

מקורות והרחבות

[13] „עם מרעיתו וצאן ידו” מתאר את יחס ההשגחה המיוחד של ה׳ לישראל. מלבי״ם מדגיש את חילוף הדימויים: הוא מנהיג את עמו כרועה בדאגה ולא רק כמלך המושל בכוח, ויחס זה קשור גם לבחירת העם לשמוע בקולו. (מלבי״ם)

[14] „היום אם בקולו תשמעו” שייך לפי חלוקת הפסוקים המקראית לפסוק ז, אף שהוא פותח את עניין האזהרה הנמשך בפסוק ח. רש״י מפרש „היום” על העולם הזה, שבו מוטל על האדם לשמוע בקול ה׳. מלבי״ם מדגיש שהקשר החי בין ה׳ לישראל מתחדש ותלוי במעשיהם, ולכן הקריאה להקשבה נאמרת „היום”. (רש״י ומלבי״ם)

חלק רביעי – אזהרה מפני הקשיית הלב

פסוקים ח–ט

המזמור מזכיר את חטאי דור המדבר כדי להזהיר מפני מצב שבו אדם רואה טובות רבות ובכל זאת אינו לומד להאמין ולשמוע בקול ה׳ כשהוא עומד מול קושי.

פסוק ח – לא לחזור על הקשיית הלב במדבר

אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם[15] כִּמְרִיבָה[16] כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר.

ביאור הפסוק

אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם – אל תהפכו את לבכם לאטום ולמסרב לשמוע, אפילו כאשר האמת כבר עומדת לפניכם. כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר – אל תנהגו כפי שנהגו ישראל בזמן המחסור במים ברפידים, כשבמקום לזכור את הניסים שכבר ראו הם התלוננו וניסו את ה׳. התורה מספרת שהמקום נקרא „מַסָּה וּמְרִיבָה” בעקבות ריב בני ישראל וניסיונם את ה׳.

בקצרה

קושי הלב איננו רק חוסר ידיעה. לעיתים אדם יודע מה נכון, ואף זוכר טובות רבות שקיבל, אך בשעת לחץ הוא מתעלם מן הידיעה ומסרב לבטוח. המזמור מבקש שנלמד מן העבר: לא לתת לקושי של ההווה למחוק את הזיכרון של חסדי ה׳ ואת האחריות לשמוע בקולו.

מקורות והרחבות

[15] „מסה ומריבה” נזכרים יחד בשמות יז, א–ז, באירוע המים ברפידים. מריבה מתייחסת לריב עם משה, ומסה לניסיון שבו בחנו ישראל את הנהגת ה׳. אין לבלבל ללא הבהרה בין אירוע זה לבין פרשת מי מריבה המאוחרת בקדש (במדבר כ), אף ששניהם קשורים למחסור במים. (שמות יז, ז; אבן עזרא)

[16] מלבי״ם מבאר שהקשיית הלב חמורה במיוחד אחרי שאדם ראה את מעשי ה׳. לכן הפסוק מזהיר את ישראל, שזכו לניסים גלויים, שלא לסגור את לבם לנוכח הצורך לשמוע בקולו. זוהי תוכחה לדורות ולא הרשעה גורפת של כל מי שנמצא בקושי או שואל שאלה בעת מצוקה. (מלבי״ם)

פסוק ט – ניסיון ה׳ למרות הניסים

אֲשֶׁר נִסּוּנִי[17] אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי[18].

ביאור הפסוק

אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם – אבותיכם בדור המדבר העמידו את הנהגתי בניסיון ודרשו שוב ושוב הוכחה שאשמור עליהם ואספק להם את צורכיהם. בְּחָנוּנִי – הם ניסו לבחון אם בכוחי ואם ברצוני להושיע אותם במצב החדש שנוצר. גַּם רָאוּ פָעֳלִי – ואף על פי שכבר ראו את מעשיי הגדולים ואת הניסים שעשיתי למענם, לא נתנו לידיעה הזאת להוליד אמון יציב.

בקצרה

זהו שורש הבעיה שמזהיר עליה המזמור: אפשר לחוות טובה גדולה ולשכוח אותה מול קושי אחר. לא כל בקשת עזרה היא ניסיון אסור, ולא כל שאלה של אדם סובל מבטאת חוסר אמונה. כאן מדובר בעמדה חוזרת של העמדת ה׳ במבחן מתוך התעלמות מן ההשגחה שכבר נראתה לעין.

מקורות והרחבות

[17] „ניסוני” ו„בחנוני” קרובים במשמעותם אך אינם בהכרח מילים נרדפות גמורות. מלבי״ם מבחין בין ניסיון אם קיים כוח מסוים לבין בחינה אם יופעל הכוח בפועל. אבן עזרא רואה בלשון הזאת גם רמז לניסיונות הרבים שבהם ניסו ישראל את ה׳ במדבר. (אבן עזרא ומלבי״ם)

[18] „גם ראו פעלי” מדגיש את החריפות של הניסיון לאחר שהעם כבר חזה בפעולות ה׳. רש״י מצביע על הפלאים שראו במצרים, ומלבי״ם כולל בכך גם את המשך הנהגתו הניסית של ה׳ במדבר. (רש״י ומלבי״ם)

חלק חמישי – ארבעים שנות נדודים והמנוחה שלא הושגה

פסוקים י–יא

המשורר מסיים בתוצאות המרות של התעייה המתמשכת. דור המדבר לא הפנים את דרכי ה׳, ונגזרה עליו גזירה שלא להיכנס אל המנוחה שהוכנה לו בארץ.

פסוק י – ארבעים שנות נדודים ולב שאינו לומד

אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט[19] בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי[20].

ביאור הפסוק

אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר – במשך שנות נדודי דור המדבר הייתה לפני ה׳ סיבה לכעס ולקטטה עם אותו דור עקב התנהגותו החוזרת. „אקוט” פירושו אקוץ, אתקוטט או אריב, בלשון המתארת את אי־קבלת מעשיהם. וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם – הבעיה אינה רק מעשה חד־פעמי: לבם נוטה שוב ושוב מן הדרך הנכונה. וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי – הם לא הפנימו את דרכי הנהגתי ולא למדו כיצד ללכת בהן גם כאשר המציאות אינה מתנהלת לפי רצונם.

בקצרה

ארבעים שנות המדבר יכלו להיות שנות למידה, אמון והתקרבות, אך הדור שזכר את הניסים לא הפך תמיד את הזיכרון לידיעה שמדריכה את הלב. הפסוק מזהיר מפני הרגל עמוק: אדם עשוי לעבור ניסיונות רבים, ללמוד עליהם דברים יפים, ובכל זאת לחזור שוב ושוב לאותה תגובה של חוסר אמון.

מקורות והרחבות

[19] „אקוט” הוא לשון קטטה, מחלוקת וקושי; מצודת ציון מקשר אותו ללשון קטטה, ורש״י משתמש בלשון „קטתי בהם, רבתי עמהם”. רד״ק קושר את שנות המדבר לגזירה שלא להיכנס לארץ בעקבות חטא המרגלים. הביטוי הוא תיאור מקראי של כעס ה׳ ואינו מייחס לו חולשות אנושיות. (רש״י, רד״ק ומצודת ציון)

[20] „עם תועי לבב” אינו רק תיאור טעות במידע אלא תעייה של הרצון וההכוונה הפנימית. אבן עזרא מזכיר את דברי משה „ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת” (דברים כט, ג), המלמדים על הפער בין ראיית המעשים לבין הבנת משמעותם. (אבן עזרא ומלבי״ם)

פסוק יא – החמצת הכניסה למנוחה

אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי[21] בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי[22].

ביאור הפסוק

אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי – מפני התנהגותם החוזרת והמרדנות שבמעשיהם, נגזרה על בני אותו דור גזירה חמורה, הנאמרת בלשון שבועה מתוך כעס. אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי – אין הכוונה לשאלה פתוחה אם ייכנסו, אלא ללשון שבועה שמשמעותה שלא יבואו אל המנוחה שהוכנה להם. לפי הפשט זו ארץ ישראל, הארץ שבה היו אמורים להפסיק את נדודיהם ולמצוא מנוחה ונחלה; רש״י מזכיר גם את ירושלים, המקום שבו מתגלה באופן מיוחד מנוחת השכינה.

בקצרה

המזמור מסתיים באזהרה קשה דווקא כדי שהשומע לא יאבד את ההזדמנות הניתנת לו בתחילתו. בני דור המדבר ראו את הישועה אך לא תמיד הסכימו לתת לה לשנות את לבם. מי שאומר כיום „לכו נרננה” מוזמן לעשות את ההפך: לזכור את החסדים, להקשיב בקול ה׳ וללכת בדרך שתוביל אותו אל המנוחה האמיתית.

מקורות והרחבות

[21] „אם יבואון” הוא לשון שבועה מקוצרת, שפירושה „לא יבואון”; מצודת דוד מבאר שאין זו התניה רגילה אלא נוסח שבועה שבו חסר פירוט העונש. הדבר תואם את גזרת המדבר בעקבות חטא המרגלים (במדבר יד, כב–כג). (מצודת דוד ומלבי״ם)

[22] „מנוחתי” מתפרש אצל המפרשים בעיקר על הכניסה לארץ ישראל, המנוחה מן הנדודים. רש״י מזכיר גם את ירושלים ומפנה ללשון „זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד” (תהילים קלב, יד). בהקשר של קבלת שבת אפשר ללמוד מכאן מסר על מנוחה רוחנית, אך זו הרחבה לעבודת האדם ואינה מחליפה את הפירוש המקראי של הגזירה על דור המדבר. (רש״י, אבן עזרא ומצודת דוד)

העיקר שצריך לזכור

מזמור צ״ה מלמד שעבודת ה׳ בנויה משלושה צעדים השייכים זה לזה: הודיה, הכנעה והקשבה. תחילה באה השמחה על גדולתו של הבורא ועל חסדיו, אחריה ההשתחוויה המבטאת את מקומו של האדם לפניו, ולבסוף הקריאה המעשית „הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ”. אדם יכול לשיר בהתלהבות ולהתפעל מן הבריאה, אבל השירה צריכה להוביל אותו גם לשמירת רצון ה׳ ולהתמודדות ישרה עם ניסיונותיו.

הפסוקים על הארץ, ההרים, הים והיבשה מלמדים שאין מקום בעולם הנמצא מחוץ לממשלת ה׳. הפסוקים על ישראל כ„עם מרעיתו” מלמדים שמלכותו אינה רק כוח כללי, אלא גם הנהגה שיש בה דאגה, השגחה וברית. אולם החסד האלוהי אינו הופך את האדם לפטור מאחריות; דווקא מי שזכה להכיר בחסדי ה׳ נדרש להיות קשוב יותר להדרכתו.

זיכרון מסה ומריבה בא להזהיר מפני אחד הניסיונות הקשים: לשכוח בשעת צרה את הטובות שראינו עד כה, ולהתחיל לבחון מחדש אם ה׳ נמצא עמנו. המזמור אינו שולל את האפשרות לכאוב, לשאול ולהתפלל לעזרה. הוא מזהיר מפני הקשיית לב הממאנת ללמוד מן העבר ומן ההשגחה שכבר התגלתה. ההבדל בין שאלה כנה לבין ניסיון מתריס של ה׳ הוא הבדל של גישה ושל לב.

המזמור נפתח ב„לכו” – קריאה לפעולה משותפת – ומגיע ל„היום”, הקריאה להחלטה אישית. זהו היסוד המרכזי: לא לדחות את עבודת הלב, לא להסתפק בהרגשה יפה, אלא להחליט היום על דבר אחד שבו נרצה לשמוע יותר בקול ה׳. כך השמחה הופכת לקרבת ה׳ שיש לה המשך, והתפילה הופכת לדרך חיים.

סיכום מעשי למתפלל

כשאומרים מזמור זה בקבלת שבת, כדאי לכוון בתחילתו במילים „לְכוּ נְרַנְּנָה לַה׳” שאנו מוזמנים להיכנס לשבת בשמחה ובתודה, לא רק מפני שסיימנו את העבודה אלא מפני שזכינו בעוד שבוע של חיים וחסדי ה׳. אפשר להיזכר בטובה אחת שקיבלנו השבוע, גדולה או קטנה, ולהודות עליה בכוונה.

בפסוקים „אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ” ו„אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם”, כדאי לחשוב על גודל הבריאה ועל כך שגם הכוחות שנראים לנו עצומים נמצאים ביד ה׳. כאשר מגיעים ל„בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה”, אפשר לכוון להכנעה פנימית ולזכור שהשבת היא זמן מתאים להפנות את הלב אל הבורא. אין בכך הוראה לבצע כריעות מיוחדות בשעת אמירת המזמור.

עיקר הכוונה נמצא במילים „הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ”. אפשר לשאול את עצמנו: באיזה עניין אני כבר יודע מה נכון לעשות, אבל דוחה את השינוי? האם יש הרגל שאוכל להתחיל לתקן כבר בשבת הזאת? הבקשה היא שה׳ ירכך את לבנו ויעזור לנו להקשיב לדבריו גם כאשר הם דורשים מאמץ.

ובפסוקים המזכירים את מסה ומריבה, כדאי לזכור את החסדים שכבר ראינו, ולא לתת לקושי עכשווי למחוק אותם. אפשר להתפלל שנדע לבקש עזרה מתוך אמון ולא מתוך כעס או התרחקות. כך הופכת קבלת השבת מרגע של שירה בלבד לפתיחת שבוע חדש של אמונה, תודה ורצון אמיתי להתקדם בעבודת ה׳.